סוצ'בה (שוץ) וסביבתה והיהודים לדורותיהם
מקצועות, משלוחי יד ועסקים - רשימות רופאים, רוקחים, משפטנים


(ע"י שמחה וייסבוך עפ"י ד”ר אדולף וייטמן ז"ל)

דוב בר בורוכוב (1917-1881) תיאורטיקן הציונות הסוציאליסטית טען שאצל היהודים בגולה, הפירמידה של מקצועות שונים הפוכה לעומת זאת של עמים אחרים שחיים בארצם. עקב תלישותו של העם היהודי בגלות, והידחקותו ממקצועות ראשוניים (חקלאות ותעשיה) למקצועות משניים (תיווך, מסחר, מלאכה זעירה) נשמט היסוד הכלכלי מהמוני יהודים והם העדיפו לבחור במשלוחי יד שאינם קשורים באחזקת אדמות או מפעלים.
רוב הצעירים המוכשרים בחרו להמשיך בלימודים באוניברסיטאות ולרכוש תואר אקדמי. אחרים פנו לתחום המסחר או בחרו לעבוד כפקידים או כבעלי מלאכה. בין המקצועות המועדפים בכל הזמנים היתה הרפואה. היו כאלה שראו בה שליחות ואתגר שהרי "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא" ואחרים, מקור בטוח לפרנסה בכל מקום ובכל מצב. לכן אין זה פלא שמספר הרופאים ביחס לאוכלוסיה היהודית עלה בהרבה לעומת זה של עמים אחרים.
עוד מימי קדם בלטו רופאים בעלי שם שהמפורסם בהם היה הרמב"ם (1132 - 1204), אישיות רב גונית שכתב גם את הספר "הגנת הבריאות" והתמנה לימים כרופאו האישי של שליט מצרים. אכן, במרוצת הזמנים, קיסרים, מלכים, אפיפיורים ואישים רבים טופלו ע"י רופאים יהודים. גם מספר הרופאים היהודים חתני פרס נובל היוקרתי מרשים, ללא אח ורע בכל האומות שבעולם.
המצב לא היה שונה גם ברומניה מחוץ לשליט Ştefan cel Mare שהיה לו רופא יהודי בשם שמיל וכפי שכבר נזכר, גם הרופא יצחק בג. גם השליטים Aron Vodă ו- Mihai Viteazul נהנו מטיפול רופאים יהודיים והרשימה ארוכה מאד.
בסוצ'בה היה ייצוג כמעט לכל תחום ברפואה.

רופאים


(על פי מידע של ד"ר אדולף וייטמן ז"ל)


בתחילת המאה ה- 20 מונה כרופא העיר ד"ר יעקב קרמר, אשר תיפקד עד להתמוטטות האימפריה האוסטרי-הונגרית. הואעזר מאד לחולים ולא פעם סיפק חינם תרופות למחוסרי אמצעים. היה בעיר רחוב שנשא את שמו עד לאחרי מלה"ע השניה.
עוד לפני מלה"ע הראשונה היה ד"ר ויידנפלד נציג העיר סוצ'בה בפרלמנט (Landtag) של בוקובינה וגם דוצנט הפקולטה לרפואה בוינה. רופא נוסף בזמן השלטון האוסטרו-הונגרי היה ד"ד בן-ציון שפרבר.
רומניה שזכתה בעצמאות ב- 1878 בתנאי שתעניק ליהודים את כל הזכויות, לא עמדה בהתחיבות זאת לאורך כל השנים. וכך לא ניתנה אפשרות לסטודנט אדולף וייטמן לעבוד כמתמחה (ללא שכר) בבית החולים שמנהלו היה ד"ר טראיאן בונה. אף רופא ראשי יהודי לא היה בכל מחוז סוצ'בה. בכל זאת ד"ר דיקמן כיהן תקופה קצרה כרופא גדודי.
רוב הרופאים למדו באוסטריה ובאיטליה מכיוון שברומניה הונהג באופן בלתי רשמי Numerus Clausus וכל הזמן הקניטו את הסטודנטים שכבר זכו להתקבל, הושפלו או הושבו בספסלים מיועדים רק ליהודים וחלק מהם הורחקו. כן הטילו עליהם מסים מיוחדים ולא נתנו להם לטפל בחולים נוצרים וכדי שהסטודנטים יוכלו לנתח גוויות, הם נאלצו לספק גוויות של יהודים. לפעמים זייפו מסמכים והביאו גוויות של לא יהודים.
כרופאים למחלות פנים היו בסוצ'בה ד"ר ארון הרמן, ד"ר יעקב ויידנפלד, ד"ר אדולף וייטמן שאחרי המלחמה עבר לעבוד בכירורגיה אונקולוגית. ד"ר קלמן טרטר, ד"ר זיגפריד (פריץ) קרמר, ד"ר אברהם רייכר וד"ר לייב שפירא. באיצקני היה ד"ר גדליה שכטר. גינקולוגים היו ד"ר עמנואל הוך, ד"ר סלדינגר, ד"ר סלומוביץ וד"ר דורי שיבר. כרופאי שיניים פעלו ד"ר לאון איציק, ד"ר לייבוביץ, ד"ר אפרים פורר, ד"ר דוד צווילינג, ויוליוס פולקמן. רופאת ילדים היתה ד"ר לאה קניג-שטרומינגר ורופא עיניים ד"ר שיבר.
כ"כ היו רופאים וטרינארים, ד"ר אדולף הייטל וד"ר פליישר.
באוקטובר 1941 גורשו לטרנסניסטריה הרופאים יחד עם כל האוכלוסיה. מהם ניספו מטיפוס הבהרות בו נדבקו רובם תוך כדי טיפול בחולים, ד"ר ארון הרמן, ד"ר זיגפריד (פריץ) קרמר, ד"ר אברהם רייכר וד"ר דורי שיבר. כמעט כולם מתו בגטו שארגורוד .
אחרי סיום מלה"ע השניה אלה ששרדו את השואה וחזרו לסוצ'בה פתחו מרפאות. ביניהם ד"ר עמנואל הוך, ד"ר אדולף וייטמן, ד"ר יעקב ויידנפלד, ד"ר אפרים פורר, ד"ר דוד צווילינג, ד"ר לאה קניג-שטרומינגר, ד"ר לייב שפירא, ד"ר גדליה שכטר ויוליוס פולקמן. כמו כן נוספו רופאים מערים אחרות שפתחו כמה מרפאות שלא היו לפני הגרוש, כמו אלה של ד"ר קלופר, ד"ר א. ראוך, ד"ר פ. שוורץ, ד"ר ל. שפר וד"ר ז. שרף. רופאת ילדים מליטה דרזדנר, רופאת עיניים מינה זלוצ'יבר, הגניקולוג ד"ר לאנג, הנאורולוג ד"ר אלפרד ראמלר, רופאים למחלות פנים ד"ר ברזניץ, ד"ר לינדנבאום, ד"ר לסנר, ד"ר יעקב ראוך, ד"ר זיגפריד שרף וכן ד"ר אריך אנדרמן מסירט. בבורדוז'ני היה ד"ר רבינוביץ וד"ר אברהם פאלאטניק שעבר לאחר מכן לעבוד בסוצ'בה.
כל המרפאות הפרטיות נסגרו ע"י השלטונות בשנת 1948. מספר הרופאים גדל מאד בשנות 1945-1946 לאחר שרבים הגיעו מצפון בוקובינה. עוד לפני שנסגרו כל המרפאות הפרטיות, נפתחו ב- 1948 כל המוסדות הרפואיים לכל הרופאים ללא הבדל לאום. רופאים יהודים הועסקו במרפאות ומחלקות שונות בבתי חולים בתפקידים של מנהלים. כרופא ראשי של המחוז מונה ד"ר ב. מרדלר, כרופא ראשי של מרפאות הפוליקליניקה, ד"ר א. אנדרמן, כמנהל בית החולים ד"ר א. וייטמן, וכרופא הראשי של העיר ד"ר א. שטטנר.
ד"ר מ. מיכלזון היה רופא בית הסוהר ועבד גם בפוליקליניקה. רופאים צעירים בוגרי הפקולטות בוקרשט, קלוז', יאסי וטימישוארה הצטרפו אח"כ לותיקים.
כבר לא היה צורך לנסוע לחו"ל ללמוד, הכניסה לכל הפקולטות היתה חופשית ליהודים. מהמחזורים החדשים של רופאים שהועסקו בסוצ'בה או במקומות אחרים, כולם ילידי סוצ'בה, יש לציין את ד"ר הרייט ורניה (איטה שמלצר), ד"ר סשה קרנר, ד"ר קורט (חיים) פורר, ד"ר רגינה הרר (וייטמן), ד"ר דורי הרר, ד"ר ארון בסלר, ד"ר שמואל-סנדי גולדן (גולדנברג), ד"ר יעקב בינטל, ד"ר קולט הרר (איציק), ד"ר פישל, ד"ר צבי הוך, ד"ר קלארה לרנר (גרינברג), ד"ר גיטה סני (לרנר), ד"ר אלקסנדר קליגר, ד"ר מרקו קרייסל, ד"ר אלפרד שכטר, ד"ר יעקב שטטנר, ד"ר פיטפר שוורץ, ד"ר פרי שוורץ (בער), ד"ר חוה שוורץ (גליבטר), ד"ר ארנסט הושנו (שמילוביץ), ד"ר גבריאלה קנול (הושנו).ד"ר גיזלה סטרולוביץ (ארג'ינטארו), ד"ר סימון קרויטורו, ד"ר מוסקוביץ, ד"ר יעקב גלאדשטיין, ד"ר אדגר שכטר, ד"ר ראמר, ד"ר פ. אקס (גליקמן), ד"ר אלפרד פליג, ד"ר ברטה גלר-רוזנבלאט, ד"ר פליציה פרייר (ראוך) ד"ר שפירא, ד"ר בלה בוימוביץ (שעכטמן), פרופ' ד"ר ליבי שרף, ד"ר פאלאטניק הבן, ד"ר גדעון ראף, ד"ר ליקה אושרוביץ, ד"ר ליקה פקיליס, ד"ר אניטה פקיליס, ד"ר לוצ'י שולזון, ד"ר שלה בורר (וייסברג), ד"ר יטי אלטרסקו (היבנר), ד"ר מרטין, ד"ר מוסקוביץ, ד"ר מנשה דולברג, ד"ר גרעטה קון, ד"ר רודי לופוביץ, ד"ר קלאריס ברנשטיין ועוד.
אלה היו רופאים בכל תחומי הרפואה: מחלות פנים, גינקולוגים, אף-אוזן-גרון, ראדיולוגים, דרמטולוגים, מרדימים וכו'. אחרי מלה"ע השנייה מספר סטודנטים שנרשמו לעליה הורחקו מן הפקולטות ביניהם דורי הרר, צבי הוך וסוניא האס.
ד"ר ברונו הארט וד"ר ווּכער עברו ב- 1940/41 לסוצ'בה אך לא עבדו במקצוע. אחרי 1945 עבדו תקופה קצרה כרופאים צבאיים ד"ר ברנהארד פרידל מקימפולונג, ד"ר ברינזון מויסי וד"ר ארון בסלר. במחלקה הסניטרית שבמחוז סוצ'בה עבד ד"ר ארנסט הירשהורן מראדאוץ ובשנות ה- 60 עבד כסגן הרופא הראשי ד"ר ברטהולד מרדלר. כן היה בא ד"ר בוקסבאום (א.א.ג) לעתים לייעוץ וניתוחים בתחומו.
כאחיות ניתן לציין את סוניה האס וגיטה ווגנר שעבדו בבית-החולים בסוצ'בה. בזמן השלטון הקומוניסטי היו בבית החולים רק שני שכירים יהודים – ז'אן טננהאוס מנהל אדמיניסטרטיבי ואנוצה ברקוביץ – מנהלת חשבונות, לפני מלה"ע הראשונה היתה בעיר המיילדת בראמביר ועד אחרי מלה”ע השניה, המיילדת נוסיג.
כטכנאי שניים עבדו ברנטל, ה. שוורברג, קאן, מור, גנסלר, גרופר והגב' פרום.
בזמן השלטון הקומוניסטי נידונו למאסר ד"ר לודוויג שפר, ד"ר אברהם פאלאטניק ויוליוס פולקמן, כחשודים שמחזיקים במט"ח ו/או זהב.
רופאים יהודים ילידי סוצ'בה והסביבה שלא עבדו בסוצ'בה: בישראל עבדו ד"ר רוברט אוסטפלד, ד"ר יעקב ברנטל (מקודם בבוקרשט), ד"ר ראובן שפר (מבורדוז'ני, עבד קודם בטימישוארה), ד"ר פבוס קון (מקודם בבוקרשט), ד"ר מאיר כרמון (קרויטורו), ד"ר מיא כרמון (זליג), ד"ר מנחם איידינגר (מקודם בטימישוארה).
בצרפת עבדו ד"ר פרידל קורן, ד"ר קארלה קורן (הלמן), ד"ר סלו קרן, ד"ר דוד ליבל, ד"ר אדולף רוזנר (ניספה באושוויץ), ד"ר יוסף (פרד) פורר, ד"ר אברהם ווקסלר (מבורדוז'ני). בתו של נתן רמר, סרפינה (שרה) רמר , ילידת 1900, למדה רפואה בוינה ושימשה שם כרופאה עד 1936 כשנפטרה בעת לידת בנה.
ד"ר גרהארד מרגוליס-קרנר עבד בבריה"מ, ד"ר ארונוביץ וד"ר מקיטרא בוינה.
התאבדו בזמן השואה ד"ר ווגנר, ד"ר ארונוביץ ואשתו ד"ר גוטה ארונוביץ.

רוקחים

לפני מלה”ע הראשונה היו בסוצ'בה שלושה בתי מרקחת של ויינגרטן, בישוף וקאבא, באיצקני זה של ברילאנט ובבורדוז'ני של בראדר. בבית מרקחת של ויינגרטן עבדו רוקחים יהודים: פאולה ברנטל (דנקר), מאיר, וכעוזרת שיבר (פרום).
בבית המרקחת שלא בבעלות יהודית עבדו שוורברג, ברונו שפילמן (ניספה בשואה) ופיני שפרבר. בבית המרקחת של קאבא עבדה ברטה בסלר.
אחרי החזרה מהשואה נוספו מספר בתי מרקחת של יהודים בעיר. אטי ואמיליה ברילאנט שעברו מאיצקני לסוצ'בה, בתי מרקחת של פיני קרנר (שפרבר) ריצ'קר (פרום), קימלמן-קנובלר, ברטה בסלר, צווילינג (בורקיס).
בשנת 1948 כל בתי המרקחת הולאמו והרוקחים הפכו לשכירים של המדינה. הרוקחת ברינזון הועסקה בבית החולים של העיר בהנהלתה של הרוקחת אמיליה ברילאנט. הרוקח צווילינג (בורקיס) היה מנהלו של בית מרקחת הפוליקליניקה.
כמעט כולם עלו בסופו של דבר ארצה.

משפטנים

מאז שעם ישראל גורש מארצו והתפזר בכל קצווי תבל הוא סבל כמעט ללא הרף ובכל מקום מגזרות קשות, רדיפות, דיכוי, אפליה ואנטישמיות שהגיעה לפעמים לשיאים נוראים כמו גרוש, פוגרומים, המרת דת, והשמדת שליש מהעם בשואה. הערך המוסרי העליון שביהדות "צדק צדק תרדף" לא יושם כלפי היהודים, ואף כי העולם הנוצרי שבו חי רוב העם, מצהיר על אמונתו בתורה בנוסף ל"ברית החדשה", הדין ומשפט הצדק לא עמדו לנגד עיני מערכות המשפט שלו. מצב עגום זה לא פסח גם על יהודי סוצ'בה.
ניתן להבחין במספר תקופות שונות מבחינת היחס של מערכות המשפט ליהודים:
תקופת המושלים במולדובה עד לשנת 1774; התקופה האוסטרית 1775 – 1918; התקופה 1918 – 1941 שבין שתי מלחמות העולם; ואחרונה אחרי חזרה מהגרוש, והמשטר הקומוניסטי. בשנים שאחרי עידן הקומוניסטי כמעט שלא היו יהודים שעבדו במערכת המשפט.
עד לשנת 1774 המשפט בקהילות היהודיות התנהל לפי הדגם של טורקיה. חכם באשי (באשה ראש בטורקית) היה הרב הראשי באימפריה העותומנית. ב- 1839 אישרו השלטונות את משרת החכם באשי הראשון בקושטא, ואח"כ בערים אחרות בהן ירושלים.
החכם באשי היה נציג השלטונות בפני הקהילה. הוא שפט בעניין דת, גבה מסים ומינה רבנים בקהילות הקטנות. אך כבר עז במאות 17 – 19 היהודים העדיפו לפתור סיכסוכים ביניהם בלי לפנות לערכאות הרשמיות. לעיתים קרובות פנו לרב שעזר לישר הדורים מכיוון שעקב סמכותו, על-פיו ישק כל דבר.
מאידך אלה שהתייצבו לפני הערכאות חויבו לשבועה היהודית - more judaico המשפילה והמעליבה. שבועה זו נדרשה בפעם הראשונה בזמן המושל גריגורה גיקה Grigore Ghica) 1739 – 1741), ובוטלה ברומניה רק ב- 1912.
בתקופה האוסטרית, כלומר אחרי שנת 1775 ועד 1867, כשנכנס לתוקף החוק המקנה שוויון זכויות לכל התושבים, סטודנטים מעטים מסוצ'בה למדו בפקולטה למשפטים בווינה. אחר-כך ובמיוחד אחרי שבשנת 1875 נוסדה הפקולטה למשפטים באוניברסיטה בצ'רנוביץ, מספר רב של סטודנטים פנו לפקולטות מווינה וצ'רנוביץ.
השאיפה של הנוער ללמוד משפטים נבעה מהצורך להכיר את החוקים כדי לעמוד לפני מערכות המשפט כאנשים בקיאים בכל החוקים, וכך להגן על עצמם ומשפחותיהם ביתר הצלחה. הרי הצדק היה מתמיד עקרון בעל חשיבות עליונה במסורת היהודית. אין זה פלא אפוא שאחוז הסטודנטים היהודים בפקולטה למשפטים בצ'רנוביץ לקראת סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 נע בין 30% - 40% מכלל הסטודנטים. שפת הלימודים הגרמנית היתה שגורה בפיהם מכיוון שגם בביה"ס התיכון למדו באותה שפה, מה גם שבזמן כהונתו של הקיסר פראנץ יוסף הראשון (1830 – 1916), בהרבה משפחות יהודיות השפה הגרמנית הפכה להיות שפת אם.
עורכי הדין היהודים היו שופטים או כיהנו בתפקידים בכירים בעיריות של סוצ'בה ואיצקני, מנהלי בנקים ופעילים בקהילה היהודית, בארגונים ציוניים ומפלגות שונות.
אחרי התמוטטות האימפריה האוסטרו-הונגרית, בוקובינה עברה לרומניה והשפה הרשמית היתה רומנית בכל המוסדות. הרבה עורכי דין לא שלטו בשפה זו, ולא התקבלו בהתלהבות יתרה לעבודה. ובכל זאת, בעקבות סעיף בחוזה השלום עם רומניה, נשארו מספר שופטים בתפקידיהם כמקודם באוסטריה.
בפקולטה למשפטים בצ'רנוביץ האווירה היתה עוינת כלפי סטודנטים יהודים. בהתפרצויות האלימות בין סטודנטים רומנים יהודים הדברים הגיעו עד לסילוקם של של הסטודנטים היהודים מהפקולטה ושל עורכי הדין היהודים מהלשכה. מספר הסטודנטים מסוצ'בה הלך וקטן מכיוון שלא שולבו במוסדות המדינה ושנתיים לפני הגרוש אף יהודי לא התקבל ללמוד בפקולטה.
בתקופה אחרי טרנסניסטריה אלה ששרדו וחזרו קיבלו כל הזכויות ויכלו לעסוק במקצוע שלהם. לשכת עורכי הדין קיבלה כל החוזרים ומשפטנים יהודים קיבלו משרות של פרקליטים, שופטים וכו'. ובכל זאת רובם, צעירים ומבוגרים כאחד, שאפו לעלות ארצה וכעת נשאר בסוצ'בה רק עו"ד אחד, קרל שור.

להלן רשימת משפטנים מסוצ'בה והסביבה.

מנדל הירשל שחי במאה ה- 18.
ד"ר ברוך שאפר, יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית וסגן ראש העיר בסוצ'בה ב- 1907/8.
ד"ר וולף רורליך – הורוביץ, סגן ראש העיר השני בסוצ'בה.
ד"ר מאיר טייך, יו"ר הקהילה היהודית ויועץ עירוני, יו"ר הגטו בשארגורוד .
ד"ר לודוואג.
ד"ר האס.
ד"ר נתן וויז'ניפולסקי, יו"ר הציונים הרוויזיוניסטים בסוצ'בה.
ד"ר אברהם שפירא, נורה בטרנסניסטריה.
ד"ר אדולף גבור, מנהיג ציוני, השתתף בקונגרס ציוני אחד, נפטר בשארגורוד .
ד"ר אדולף הלמן, ראש עיריית איצקני ויו"ר הקהילה היהודית בעיר משנת 1928 ועד 1941.
ד"ר יוסף גולדשטיין, ראש עירייה באיצקני.
ד"ר ל. בוגן, יועץ עירוני.
ד"ר הינרייך לופול, יועץ עירוני, יו"ר הקהילה היהודית, מנהל האוסטבנק.
ד"ר אריך לופול.
ד"ר יוהאן לופול.
ד"ר וילהלם לופול.
ד"ר אדולף פינקלר.
ד"ר היינריך רורליך - הורוביץ נפטר בשארגורוד .
ד"ר יוסף אלנבוגן, מת בלונדון ב-1960.
ד"ר שמעון הולדנגרבר.
ד"ר חיים קופפרברג, יו"ר הקהילה היהודית 1946 – 1958 ומנהיג ציוני.
ד"ר אדולף ווגנר.
ד"ר פבוס טוטנאואר.
ד"ר יוסף הלפרן, מנהל ביה"ס התיכון היהודי בשנות העשרים.
ד"ר שאול קליגר.
ד"ר מנקס.
ד"ר יוסף רורליך.
ד"ר פרץ שטרומינגר.
ד"ר וולף שרף, פעיל בתרבות יידיש.
ד"ר יוליוס שור, פעיל סוציאל-דמוקרטי.
ד"ר אמיל קרנר.
ד"ר לאיב.
ד"ר פרסלר.
ד"ר טאוסיג.
ד"ר רוזנפלד.
ד"ר ישראל (יון) רכמוט, חבר שלא מהמנין של האקדמיה הרומנית.
ד"ר מקס רוזנשטראוך, יו"ר הקהילה בדז'ורין.
ד"ר לינקר.
ד"ר עמנואל שרצר.
ד"ר פרסטר.
ד"ר לוי, שופט.
ד"ר גלר, שופט, הוחזר לתפקידו מספר חודשים אחרי הגירוש.
ד"ר הילזנראט.
ד"ר גולדשלג.
ד"ר האוספטר.
ד"ר צנטנר, שופט.
ד"ר בראור.
ד"ר רובינזון.
ד"ר הופמן.
עו"ד יוסף קאופמן, יו"ר זמני של הקהילה היהודית.
עו"ד לוצ'יאן סלומוביץ.
עו"ד לזר גולדברג.
עו"ד נטה גולדברג, שופטת.
עו"ד רוקנשטיין.
עו"ד פוגל.
עו"ד יוליוס הכט, שופט.
עו"ד מוסקוביץ, פרקליט.
עו"ד קלרה זלוצ'יבר, שופטת.
עו"ד פיליפ ברקוביץ', סגן ראש העיר בסוצ'בה, נשלח לעבודת כפייה.
עו"ד איזידור רודיך.
עו"ד פריץ שטעכר.
עו"ד וויידנפלד.
עו"ד גרינוולד.
ז'אן (יעקב) רמר -בנו של נתן- יליד 1904, למד משפטים בוינה, עבד כמשפטן בבוקרשט, ומ-1960 עד לפטירתו בחיפה.

הסעה והובלה כמקור פרנסה ליהודי סוצ'בה

לפני מלה”ע הראשונה (1918-1914) הרכבת הגיעה עד לב העיר סוצ'בה על מסילת ברזל שנבנתה בזמן שלטונו של הקיסר פראנץ יוסף הראשון Franz Josef I) 1848- 1916). בעיר היו שתי תחנות, האחת על יד בנין הקסרקטין, והשניה והסופית לא רחוק מבנין בית המשפט המחוזי (טריבונאל) ועד לשוק הבהמות. בזמן המלחמה פוצצו הגשרים ומסילות הברזל שעל הנהר סוצ'בה, ומאז הרכבת כבר לא הגיעה לעיר. אחרי איחוד בוקובינה ומולדובה התחנות הכי קרובות לעיר סוצ'בה נשארו זו מבורדוז'ני וזו מאיצקני. סוף התחבורה ברכבת לסוצ'בה טמנה בחובה הזדמנות פז למספר יהודים למצוא מקור פרנסה חדש.
וכך בתחילת העשור השני של המאה העשרים, עשרות משפחות התחילו להתעסק בהסעת אנשים והובלת סחורות. משפחת שמשון ובנו שהעמיסו על גבם שקים או ארגזים ממחסני סחורות, טענו על עגלות ופרקו אותם בשתי תחנות הרכבת. העגלות היותר גדולות היו שייכות למשפחת מרדינגר ושלושת האחים שלוים. הובלות קטנות יותר נעשו ע"י ווגנר.
קבוצה מכובדת אחרת בענף היתה זו של משפחות פורר (זוהר), הנודעים ביניהם היו האחים לייב, מוטל, משה ופישל. הם הובילו בעגלות גדולות ותמיד שני סוסים היו רתומים להן. הם העבירו סחורות ותבואות לאיזורים הרריים של קימפולונג ו- ואטרא-דורני, ומשם חזרו עם קליפות עץ אלון (עשירות בטנין) חומר שהשתמשו בו בתעשית העור בשתי הבורסקאות של האחים שטרנליב ומשה ו-וולף קרנר וכמו כן במפעל של רסלר באיצקני. הם יצאו כל יום שני בשיירה וחזרו ביום חמישי בערב.
אחרי סיום מלה”ע הראשונה התחילו להעביר אנשים בכרכרות עם שני סוסים מסוצ'בה ולסוצ'בה משתי תחנות הרכבת מבורדוז'ני ואיצקני, מרחק כ- 3-4 ק"מ ממרכז העיר. בין שתי המלחמות לא היו כלי רכב פרטיים, מוניות או אוטובוסים. לכרכרות ולעגלונים, עשרות במספר, היתה תחנה קבועה במרכז העיר. שם היתה גם מסבאה קטנה בבעלותו של ח. רייף, ואפשר היה לקבל שם ארוחה קלה. היה גם מחסן לשבולת שועל שהיה שייך למרדלר. העגלונים כמעט כולם יהודים ידעו את לוח הרכבות, קיבלו הזמנות והגיעו לקחת נוסעים מבתיהם. הם עבדו ביום ובלילה אך לא בחגים. חלק מהם שכרו לימים אלו עגלון נוצרי.
העגלונים הכי ידועים היו האחים מאייר, רוזנבלאט, שלוים ואונגריש. מעבר לנסיעות לשתי התחנות היו גם כאלה בתוך העיר או מהעיר לישובים בורדוז'ני ואיצקני. בדרך כלל הרופאים הגיעו לחולים בכרכרות ולפעמים נסעו סתם ברחובות הראשיים כדי להרשים ולהפגין חשיבותם. מלבד הכרכרה עם שני סוסים שנחשבה "נסיעה מחלקה ראשונה" היו גם כאלה עם סוס אחד כמו זו של העגלון וואלד שכינו אותו קאיאפה (Caiafa). הנסיעה היתה פחות נוחה ויותר זולה "נסיעה מחלקה שניה".
מעבר לאמצעי הובלה אלה היו גם אחרים ממונעים, כגון המשאיות ורכבים קטנים בבעלותם של ווילהלם גיטר, גצל גולדשמיד ופליג. אחרי המלחמה העגלונים ששרדו את השואה חזרו למשלוח ידם הקודם אבל רק לתקופת מעבר קצרה. כולם התכוננו לעליה, מה גם שהתחילה תקופת האוטובוסים שהסיעו נוסעים מתחנות הרכבת.
עוד לפני מלה”ע היה מעין אוטובוס קטן שיצא מסוצ'בה לערים בסביבה. האחרון שנשאר כעגלון יחיד היה שמעון הולצברג ואח"כ בא הקץ להובלות בעיר סוצ'בה, עסק שנתן פרנסה ללא פחות מ-30 משפחות של יהודים.