סוצ'בה (שוץ) וסביבתה והיהודים לדורותיהם
קהילות הסביבה - בורדוז'ני, איצקני, הטנא – דרמנשטי, בלצ'אנה, קומנשטי

בורדוז'ני

(ע"י שמחה וייסבוך)

(החומר על עיירה זו מבוסס ברובו על מאמר של רות גולדשמיד, אשר פורסם בכתב העת ROMSIG News Vol 8, No. 1, 2000, לפי מה שסיפרו לה דודתה בקי, שעזבה את בורדוז'ני ונסעה לקנדה בשנת 1921, ואביה ז'ק אלטר שהגיע למונטריאל בשנת 1928 והוא בגיל 20 לערך. כמו כן תרמו חומר הן בע"פ והן בכתב שמעון קרן, אליעזר פוני וצבי קנדל).

העיירה

בשנת 1792 הגיעו היהודים הראשונים לבורדוז'ני, הנמצאת על יד הגבול האוסטרי-רומני בימים ההם. ב- 1820 חיו בה 183 ראשי משפחה משלמי מיסים. באמצע המאה היהודים היוו את רוב האוכלוסיה בעיירה. וב- 1859 הגיע מספר היהודים ל- 1140 כשני שליש מתושביה. ב- 1899 עלה מספרם ל- 2081.
הרוב המכריע בכפרי הסביבה היה נוצרי. עד לפני 1918 היווה הנהר סוצ'בה שזרם ליד בורדוז'ני גבול בין אוסטריה לרומניה. הודות לקירבה לגבול האוסטרי הרבה יהודים מהגרים מרוסיה וגם יהודים מרומניה קיוו להתגנב לאוסטריה, ומשם לארצות הברית דרך בורדוז'ני.
תחנת הרכבת היתה השניה בגודלה במדינה והמקום הראשון ברומניה בו עצרה הרכבת המהירה מוינה לבוקרשט. לכן התחנה היתה הדורה והיו בה שלוש מסעדות. העיירה ייצאה ביצים ואגוזים שהובאו מן הישובים שבסביבה.
היו בה שלושה רחובות: הרחוב הראשי המסחרי (Ştefan cel Mare), רחוב בעלי המלאכה - האינטרגס, ורחוב הפועלים – הבודרגס, שהוביל לבית המרחץ הציבורי.

היהודים ומוסדותיהם

היהודים התחלקו בצורה כמעט שווה בין מתנגדים וחסידים. מעטים היו עטורי זקן ופאות. בשנת 1898 נוסד בית-ספר יהודי, אשר נסגר בשנת 1925 מחוסר תקציב. לאלו שלמדו בבתי-ספר רומניים הוסיפו אחרי תום הלימודים שעורים מפי מלמדים. מכיוון שהלימודים בבתי הספר החלו מגיל 7, כולם הלכו עד לגיל זה ל - 3 תלמודי תורה ('חדר'). המלמדים בחדר היו ברט שדיבר ולימד עברית, ברגלזון והורוביץ שנתנו גם שיעורים פרטיים.
לפני המלחמה היו בעיירה חיים יהודיים תוססים. 90% היו שומרי שבת ומכל המשפחות היתה רק אחת שלא ביקרה אף-פעם בבית-הכנסת. ראש הקהילה היה צליק גרינברג שתפקד גם כחזן בבית-הכנסת. בעזרת בנו, שמעון, יחד עם קבוצת נערים ושמעון קרן ביניהם, עשו תכניות בידור לפורים וחנוכה ולפני כל חג בנפרד. סגן יו"ר הקהילה היה אברהם פוני, אביו של אליעזר.
בכל בית היתה קופסת צדקה וכל אחד הכניס ערב שבת או חג כמה מטבעות וכך אפשר היה לעזור לעניים או לחולים. בדרך-כלל היו מעט קבצנים רובם אפילו התביישו לפשוט יד גם כאשר היו במצוקה כלכלית. לעומת זאת, מדי פעם באו קבצנים מסוצ'בה לבורדוז'ני.
בעיירה היו 2 שוחטים וכל אחד האשים את השני שהשחיטה שלו אינה כשרה. הם היו שכירי הקהילה ולפני שהלכו לשוחט כל אחד היה צריך לקנות כרטיס בקהילה. מהכסף שנאסף שילמו לשוחטים ולרב.
רב העיירה היה בשכט (Basechet). לא היו לו ילדים למגינת ליבם של התושבים והוא גר יחד עם אחיין. אליעזר פוני שחי בעיירה ידע לספר שלפני מלה"ע השנייה היו בה שבעה בתי כנסת, והם: בית הכנסת "ויז'ניצ'ר שיל", בית הכנסת של החייטים (שנאדערישע שיל), בית הכנסת "פלוף שיל", בית-הכנסת הגדול (שעם הגבאים נמנה גם אברהם פוני), בית הכנסת קליינע שיל (בתוך בית הכנסת הגדול) עם מניין יומי, בית הכנסת "אלטע שיל" ובית הכנסת "נייע שיל". לפני המלחמה עשו שיפוץ בבית הכנסת הגדול והצייר נוסיג מסוצ'בה השתתף בקישוט הקירות.
לפני וגם אחרי המלחמה היתה פעילות ענפה של תנועות ציוניות.
כך, תנועת "הנוער הציוני, ששמעון קרן הצטרף אליה כבר ב- 1933 וכן אליעזר פוני היה פעיל בה. מנהלה היה סימון גרינברג והמדריך נתן בריל. בשנת 1939 עלתה ארצה מהתנועה לאה אנשלזון (אבינוח) שהיא גם היום חברת קבוצת ניצנים. בין הפעילים היתה גם חנה שַפר, אחותו של ד"ר ר. שַפר. מטעם התנועה ביקר בקן בורדוז'ני חבר ההנהגה הראשית של הנוער הציוני ברומניה, צבי הר-זהב (גולדברג).
בעיירה היתה גם תנועת דרור הבונים והיו"ר שלה היה הרמן פיזם, שנאלץ בתחילת הרדיפות ב- 1939 לברוח לצ'רנוביץ, שירת אח"כ בצבא האדום ושם איבד רגל.
עורך-הדין פוגל שהגיע לבורדוז'ני התחתן עם הצעירה אמליה רוקנשטיין. לאחר שהתגרשו נישאה האישה מחדש לרב משה רוזן, לימים הרב הראשי של רומניה.
ב- 1939 התחילו הרדיפות נגד היהודים וגזרות כמו עוצר, בני-ערובה ועבודות כפייה. ב- 1940 נשלחו לעבוד בכבישים בארבורה (Arbore) 26 גברים מבורדוז'ני (ביניהם שמעון קרן והרש קנדל) ו- 36 אנשים מסוצ'בה. שמעון קרן זוכר את תפילת יום-כיפור באיזה אפיק נחל ובסוף היום לא קיבלו אוכל בטיעון שלא עבדו באותו יום. האנשים הוחזרו ממחנה זה לקראת הגירוש לטרנסניסטריה. כשחזר שמעון לבורדוז'ני כבר לא מצא את משפחתו שגורשה יום קודם לטרנסניסטריה.
בינואר 1941 נעשה מבצע להצלת ספרי תורה משני בתי-כנסת. הז'נדרמים גילו ליהודים על אזור שבו אמורים לשכן חיילים גרמנים והוא מחוץ לגטו. אנשי הקהילה התארגנו ובאישון הלילה, בחשיכה, העבירו את ספרי התורה למקום מסתור. אז לא ידעו שגזירת הגירוש מתקרבת ומה יהיה גורל הספרים שהוסתרו.
לפני הגירוש לטרנסניסטריה חיו בעיירה 1634 יהודים. משפחות שלמות נספו שם, וחזרו משם רק כ- 400, בכ- 50% מבתי היהודים לא היה איש שיפתח אותם לאחר החזרה מהגירוש. משפחתו של שמעון קרן הגיעה למחנה המוות לוצ'ינצ'יק, כפר קטן כ- 3 ק"מ מהעיר לוצ'ינץ. התנאים במחנה היו מהגרועים ביותר ובמשך 3 חודשים, מ- 41\11 עד 42\1 נפטרו 370 איש, שרובם נקברו בקבר אחים. שמעון הצליח להביא את אלה ממשפחתו שנפטרו לבית-העלמין שבעיר לוצ'ינץ.
שמעון נשלח לעבודה בכפייה בטולצ'ין ושהה שם במשך 6 חודשים. העבודה התבצעה בתעלות בעומק של 8 מטרים עם מים עד לברכיים. חפרו שם כבול. האוכל שקיבלו בצמצום הכיל לחם מתירס ומרק מאפונה למאכל בהמות. ב- 1944 אחרי השחרור התפרנס שמעון ממסחר וחידש את פעילותו בקן הנוער הציוני שבעיירה. בשנים 1945-46 פעל יחד עם שמעון גרינברג וצבי קנדל למכירת שקלים לקונגרס הציוני והתרמות לקרן היסוד וביוני 1948 עלה שמעון קרן ארצה והשתתף במלחמת השחרור.
אליעזר (לזר) פוני נולד ב- 1929 בבורדוז'ני, גורש כמו כולם עם משפחתו ב- 1941 לטרנסניסטריה והתגלגלו מלוצ'ינץ לטולצ'ין ומוגילב. מהמשפחה נפטרו דודו יוטקו פוני, משה חיים, ויגדור ובנו אברהם. מיד אחרי השחרור בשנת 1944 חזרו לכיוון לביתם דרך העיירה מיהאילן (Mihăileni) עד שבורדוז'ני שוחררה. הוריו ואחותו עלו ארצה באפריל 1951 והוא עצמו קיבל את הדרכון הנכסף יותר מאוחר ועלה ארצה בספטמבר 1951 באונייה טרנסילבניה. אחרי העלייה התגייס לצבא, שירת קרוב ל- 3 שנים בגולני והשתתף במלחמות 1956 וששת הימים (1967). ב- 1959 נישא לחיה מבית גרטן ילידת פולין, להם שני בנים – קובי ואלון, ונכד.

איצקני

(ע"י יוסף ברנטל ושמחה וייסבוך)

איצקני עיירה קטנה על גבול האוסטרי-רומני עד למלה"ע הראשונה שוכנת על שפת הנחל סוצ'בה במורדות העיר עם אותו שם. היא מוקפת שדות ויערות ירוקים בקיץ ומכוסה שלג בחורף. האוכלוסייה מגוונת וכוללת רומנים, יהודים, גרמנים, שוובים, אוקראינים וליפובנים, כאשר כל מגזר דובר בשפתו.
אף כי היהודים היו מיעוט בעיירה, ראשי העיר היו תמיד יהודים כמו דישֶע ושמואל הלמן, שלימים מונה לראש קהילת סוצ'בה, היה עוזר חבר פרלמנט ובנו ד"ר אדולף הלמן כיהן לאחר מכן כראש העיירה. בשנות 1924/23 רוב יהודי בוקובינה איבדו את האזרחות הרומנית אך ד"ר אדולף הלמן בתוקף תפקידו הצליח להוסיף אלפי יהודים שגרו בערים שונות לרשימת הקהילה של איצקני, ולהוכיח שהם אזרחים, וראש העיר סוצ'בה קוז'וקרו אישר את הרשומה.
ד"ר יוסף גולדשטיין שכיהן אחרי כן כראש הקהילה תרם רבות להתפתחותה. תקופה ארוכה התעשיין יעקב רסלר היה נציג הקהילה בעירייה וסגן ראש העירייה באיצקני. בשנת 1934 מונה אדולף קולבר לראש העירייה האחרון בין יהודי בוקובינה שלפני הגירוש לטרנסניסטריה. יו"ר הארגון הציוני היה כ"ץ וחברים בהנהגה היו פכטהולט וד"ר גולדשטיין.
בסביבות העיירה היו מפעלים כמו מפעל לייצור סוכר, מפעל לעיבוד עורות (בבעלותו של רסלר), בית חרושת למסמרי עץ (בבעלות לנדמן, שטרומינגר ופכטהולט) וכן המוסך המצורף לתחנת הרכבת. במרכז העיירה היה בית קולנוע ופארק ששימש כמקום בילוי לגדולים וקטנים. בקיץ מגרש הטניס היה פתוח לכולם ובפארק התקיימו הופעות של התזמורת המקומית. בחורף שימש הפארק כמשטח להחלקה על הקרח. במרכז העיירה היו המוסדות הציבוריים, משרדי המועצה המקומית, שתי כנסיות ושני בתי כנסת, בית ספר יסודי ממלכתי וגן ילדים, משרדים ממשלתיים ותחנת ז'נדרמריה.
הקהילה היהודית שמנתה לפני מלה"ע השנייה כ-50 בתי אב לקחה חלק בכל הפעילויות הכלכליות, חברתיות ופוליטיות והשפיעה על החיים בעיירה. היהודים היו סוחרים, מנהלים במפעלים, פקידים בכירים במוסדות הממשלתיים והציבוריים, בעלי בתי מלאכה וכמו כן במקצועות חופשיים כרופאים, עורכי דין ומהנדסים.
בחיים הפוליטיים היהודים היו חברים במפלגות רומניות ליברליות. אנשי הקהילה נחלקו לדתיים, מסורתיים וחילוניים. רבים גילו אהדה לרעיון הציוני והשתייכו למפלגות ציוניות כמו הציונים הכללים, הרביזיוניסטים ומפלגות השמאל. כ"כ רבים תרמו למען הציונות, וקופסת הקק"ל נמצאה ברוב הבתים.
היו כמו שצוין שני בתי כנסת: בית הכנסת הגדול שבו התקיימו תפילות כל ימי השבוע, ובית כנסת קטן שבו התפללו רק בשבתות ובחגים. לקהילה היה שוחט ומוסד צנוע לעזרת הנזקקים.
הפעילות החברתית תרבותית של הקהילה התרכזה בכינוסים שהתקיימו באולם סמוך לבית הכנסת הגדול. פעילות זו התבטאה בהרצאות והקראות מיצירות ספרותיות של סופרים יהודים, שאורגנו ע"י ויצ"ו. כ"כ קיימה הקהילה מערכת חינוך יהודית משלה "חדר" במקביל למערכת החינוך הממשלתית.
המורים ב"חדר" ה"מלמדים" עטורי הזקן והפאות "הרביצו תורה" בילדים הצעירים. הלימוד כלל קריאה וכתיבה ביידיש, לימוד תורה, תפילות, מנהגים ומסורת יהודית, הכנות לטקסי בר מצווה ועליה לתורה. כאשר היה קשה למצוא מלמד מסורתי הועסקו גם מורים ציוניים שידעו ללמד בעברית ושתלו בתלמידיהם את הרעיון הציוני. כ"כ הכינו הצגות על החיים של החלוצים בארץ ישראל ודיברו על העבודה העברית, הקיבוץ והבעיות של החיים בשכנות לערבים.
בעיירה פעל קו של הנוער הציוני בו התקיימו הרצאות ועיקר הפעילות היתה שירה וריקודים. כמה מבני העיירה (כמו מינה לופוביץ') עברו בתקופה זו הכשרה ואחדים הגשימו את הרעיון הציוני של עלייה לארץ וביניהם איזידור (יצחק) בודינגר, שבנו הרצל היה אחד ממפקדי חיל האוויר הישראלי.
בסתיו 1940 כל הפעילות של הקהילה הופסקו עם הופעתו של הארגון הנאצי הרומני "משמר הברזל". האנטישמיות גברה וכך גם ההשמצות והסתות נגד יהודים. בעלי זקן הוכרחו לגלחו בערב שבת. יהודים גויסו לעבודות כפייה ונעצרו כבני ערובה.
באוקטובר 1941 הקהילה היהודית גורשה לטרנסניסטריה. יותר מ- 90% מהקהילה נספו שם. חלק הועבר ע"י הגרמנים מעבר לנהר הבוג ושם נרצחו. בין הנרצחים משפחות טילינגר, ד"ר גולדשטיין, ברנטל, מהנדס פרי פישלר רקובר ועוד רבים.

הטנא - דרמנשטי

(ע"י מאיר שפריר ומרדכי וסרמן)

כפר במרחק 18 ק"מ מ שוץ, שבו היתה קהילה של כ- 20 משפחות, בערך 90 נפשות. למרות מספרם הלא גדול היתה זו קהילה מלוכדת עם חיים יהודיים תוססים. את השם הטנא שינו הרומנים לדרמנשט.
המקום מפורסם הודות לתחנת הרכבת שהיתה צומת תחבורתי ולא בכדי מכנה אותו מאיר שפריר (בעבר שפרבר) כ"מרכז העצבים התחבורתי של בוקובינה". בתחנת רכבת זו היה פונדק עם מסעדה ומקום ללון לנוסעים שהחליפו רכבת בהטנא. הפונדק הזה היה בבעלות אברהם אבא שפרבר שרכש אותו עוד בזמן שלטון האוסטרים לפני מלה"ע הראשונה. אישיותו של אברהם אבא שפרבר, יהודי שמוצאו מפרנקפורט שבגרמניה והפונדק שבבעלותו הטביעו את חותמם על חיי הקהילה בהטנא.
כך אצל השפרברים התפללו בשבתות והגברים הופיעו בשטריימל וז'יפיצה. לפני התיבה עבר "בעל תפילה" השוחט אברהם אלתר גנוט אשר בקולו הערב והחזק היה מרעיד את החלונות. אחד המתפללים היה אליעזר אלתר, הסבא של אליעזר אלתר ז"ל שהיה סגן ראש העיר חיפה. לאחר התפילה הגישו קידוש אשר כלל קיכל, ריינקיך, לייקיך, טוצ', מאלאי, שעועית בבצל ושמן, קיגל וקאשה עם קישקה וכל אלה כמובן כתוספת ליין ויי"ש.
בשבתות היה, אבא שפרבר – תלמיד חכם, נותן הרצאות ושיעורים בתנ"ך ולפעמים נידונו גם נושאים ציוניים. למרות מספרם הלא גדול של יהודים היה עוד מניין שהתפללו אצל משפחת הולץ. מרדכי ווסרמן שהיה בין המתפללים במניין זה סיפר שאביו אהרון (אורן) לייב ווסרמן היה עובר לפני התיבה ומתפלל בנוסח ויז'ניץ. גם מכפרים בסביבה היו באים יהודים להתפלל בהטנא. כך מהכפר מרצייא היה בא איזנטל ולפני התפילה היה טובל בנהר סוצ'בה שזרם בכפר, גם בקיץ וגם בחורף.
הצעירים למדו בחדר. מאיר שפריר מזכיר את המורה ברטפלד אשר לימד תורה והתרגום היה בגרמנית. בניגוד למקובל בעת ההיא, לימד גם נביאים ואפילו כתובים. אברהם אבא שפרבר שהיה בעצמו מורה בפרנקפורט, פיקח על תכנית הלימודים בחדר וכאשר המלמדים לא היו בקיאים בנושא (את המלמדים היו מביאים ממרמורש), הוא בעצמו העביר את השיעורים. בקיץ היו יוצאים התלמידים יחד עם המלמדים לפעמים להתרחץ בנהר סוצ'בה.
אשר לאירועים הקשורים בתחנת הרכבת, מסופר כי עוד לפני מלה"ע הראשונה, בדרכו מאוסטריה להונגריה, עבר הקייזר פרנץ יוזף עם הרכבת בהטנא. המקומיים ארגנו קבלת פנים והגויים, ובראשם כומר הכפר עם צלמי הכנסיה התייצבו ברחבת התחנה. גם קומץ יהודים ובראשם אברהם אבא שפרבר עם ספר תורה ביד הפגינו ייצוג מכובד של הקהילה הקטנה. הקייזר ניגש לראשונה לספר התורה ונישק אותו ואח"כ ניגש לצלמי הכנסייה ונישק גם אותם. אברהם אבא קיבל גם רשות דיבור ונשא נאום מרגש.
גם הרבנים בעוברם בהטנא או בהחליפם רכבת בתחנה זו זכו לקבלת פנים מלאת התלהבות בפונדק שפרבר אשר בתחנה. כך האדמור מויז'ניץ, הרב רבי ישראל הגר זי"ע, בעוברו מויז'ניץ לבורשה אשר במרמורש מלווה בשלושת בניו ופמליה של חסידים, התקבל בשולחנות ערוכים כאשר כל התחנה קושטה בסיסמת "ברוכים הבאים". בין מקבלי הפנים היו חסידים שבאו מהסביבה (שוץ, איצקני, בורדוז'ני ואחרים). מרדכי ווסרמן זוכר איך אבא שלו הרים אותו על הידיים והאדמור בירך אותו דרך חלון הרכבת. עוד נחרטו בזיכרונו הוורניקעס שהיו חלק מהכיבוד העשיר וממנו אכל שיריים.
פרנסת יהודי הטנא התבססה על מסחר. בחנויותיהם קנו מוצרים הגויים מהמקום ומהסביבה ואלה היו גם לקוחות הפונדק שבתחנה. לחלק מהיהודים היו קרקעות שגויים מהכפר היו מעבדים תמורת חלק מהיבול. בכפר דיברו עם הגויים רומנית ואוקראינית והיהודים ביניהם דיברו יידיש וגרמנית. היחסים של היהודים עם הגויים של הכפר והשלטונות היו תקינים. הז'נדרמים היו מודיעים ומזהירים כאשר עמד להתרחש שינוי בשגרה אך בשנת 1940 התקדרו השמיים. ברומניה כולה התחלף השלטון והגזירות התחילו ליפול גם על יהודי הטנא. החובות של הגויים ליהודים הושמטו, הנכסים דלא ניידי הוחרמו, פקודת הגירוש מהכפר לא איחרה לבוא, והיהודים גורשו והורשו לקחת איתם רק את מטלטליהם. כל רכושם, קרקעות, בתים, בהמות, נשאר מאחור. ואולם, קורבנות בנפש לא היו בכפר זה.
בנאום פרידה מרגש של אברהם אבא שפרבר אשר חדור אמונה אמר לגויי הכפר שהם רק שליחי עליון והיהודים מקבלים את הגזירות באהבה. וכך תם קיום הקהילה של יהודי הטנא אשר עברו לעיר שוץ ונקלטו בקהילת יהודי שוץ, מי פחות ומי יותר תוך כדי משברים נפשיים עמוקים.

בלצ'אנה

(ע"י מרדכי הס ומאיר שפריר)

כפר בסביבת שוץ שאוכלוסייתו היהודית היתה ידועה כיראת שמיים. לא בכדי אמרו על בלצ'אנה "ארץ ישראל הקטנה" כי בכפר, למרות היותם במיעוט, בלטו היהודים לעומת הגויים שהיו הרוב.
בבלצ'אנה חיו כ-50 משפחות יהודיות ועיסוקיהם היו בחקלאות, גידול בקר ומסחר. בין היהודים היו עתירי נכסים וגם סוחרים גדולים. ר' יהושע פלנבוים, ראש שושלת הפלנבוימים, חי בבלצ'אנה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הוא היה בעל יערות ושדות באזור וניהל את הרכוש בעזרת גויים. בעלי הקרקעות היו משכירים את השדות לגויים תמורת חלק מהיבול. בחקלאות עסק גם ראובן טננהאוס שבנו משה חי ונפטר בחיפה. סוחר גדול היה ישעיהו האס בעל בית מרזח ומחסן למשקאות חריפים במרכז הכפר. ישעיהו האס ניהל את העסק בעזרת אחיו שותפיו חיים ולייבו. חיים היה נוסע לאודובשטי באיזור הכרמים במולדובה והיה מביא 40 - 60 טון יינות ברכבת בחביות של 700 - 800 ליטר. תחנת רכבת היתה רק בקומנשטי ואת החביות היו מעבירים לבלצ'אנה בעגלות. לימים, חיים האס התחתן עם יטי אלטר ועזב לשוץ, שם פתח עסק משלו של יינות.
סוחרים אחרים בבלצ'אנה היו מנשה האס עם חנות מכולת בה היה מוכר לגויים גם אופּינץ' (כאין סוליה קשורה עם שרוכים סביב הרגל במקום נעליים) סוליות ומסמרי עץ. חנות מכולת היתה גם לזאב (וועלוועל) האס וחנות בדים היתה למנדל פלנבוים בנו של ישעיהו פלנבוים.
עד למלה"ע הראשונה, תחת שלטון האוסטרי היו היהודים, למרות מספרם הקטן האוכלוסייה הבולטת בכפר והגויים, הרוב, חיו בצילם של היהודים והיו תלויים בהם כלכלית. אחרי המלחמה כאשר האזור עבר לשלטון הרומנים השתנתה האווירה והחלו התפרעויות של הגויים. כתוצאה מזה בשנות ה-20 של המאה העשרים עזבו חלק מהיהודים לשוץ, ורק חלק מהם חזרו אחר כך לעסקיהם בבלצ'אנה עד לגירושם הסופי לשוץ ב-1939.
כפי שכבר צויין החיים היהודיים בבלצ'אנה היו בעלי צביון דתי מובהק. הילדים למדו בחדר אצל מלמדים שהובאו ממרמורש. מרדכי האס זוכר את עצמו כבר בגיל 4 כתלמיד מן המנין בחדר. בין התלמידים הוא זוכר את לוי יצחק פורר, את מיכאל פוקס ואחרים. כשקצת התבגר החוש המסחרי שלו הביא את מרדכי האס למכור מחברות, עפרונות ומחקים בין התלמידים בחדר.
בחדר בבלצ'אנה למדו גם ילדים מכפרים בסביבה. מ- Părteşti de Jos באו ללמוד ישראל וזליג האס בניו של אליהו האס, בעל תחנת קמח ומנסרה בכפר. בבלצ'אנה היה בית כנסת בו התפללו כל בוקר שני מנינים. בחגים עבר לפני התיבה החזן לייביש רנד, נשוי לבת בלצ'אנה יוטא-פיגה, בתו של יהושע זאב האס. לייביש רנד עזב את בלצ'אנה לכפר ארבורֵה בסביבה ואח"כ עבר לדורנה. בארבורֵה היתה קהילה יהודית קטנה ובני משפחת האס הנ"ל הלכו לשם בשבתות להתפלל במניין. לפעמים הם הלכו לכפר אחר, לוזי הומורולוי והשלימו שם מניין שהתקיים בבית משפחת יצחק מרלינג.
בבלצ'אנה היתה גם מקווה טהרה והשוחט היה נחמן הלד. לאחר שהלד עזב לשוץ, היה בא לבלצ'אנה שוחט מבחוץ או האנשים נעזרו בשוחט מקומנֶשטי או מאילישֶשטי. החיים היהודיים של הקהילה הקטנה בבלצ'אנה נתנו את אותותיהם והיו ביניהם תלמידי חכמים בקיאים בגמרא ובפרושיה, כגון השוחט נחמן הלד הנ"ל, הקצב מונה פיזם, איש מפורסם ביושרו שישב לילות שלמים בבית הכנסת ולמד, משולם פורר שישב ליד קַנֶצֶל בלילות ולמד, יהושע פלנבוים ובניו ואחרים.
הגברים היו חסידים של חצרות הרבנים מוויז'ניץ ואנטוניה. יודל קופל, חסיד ויז'ניץ, היה נוסע בחגים לרבי ומרדכי האס נסע ב-1935 מבלצ'אנה לרדאוץ כאשר הרבי, דמשק אליעזר מויז'ניץ ביקר שם. גם יעקב רוזנבלט מבלצ'אנה בעל מטעים, שדות ויערות ביקש את ברכת הרבי בגין בעיות הריון של אשתו אסתר (מבית ווגנר), בתו של יצחק ווגנר מטודירֶשטי שהיו לו 17 ילדים. לפי עצת הרבי עברה המשפחה ב-1930 מבלצ'אנה לאיצ'קני ושם כנראה עצת הרבי עזרה ונולדו שני הילדים, פוגה (היום פורמן) ויצחק, היום שניהם באשקלון.
אבל לא כל היהודים היו חסידים. היו כאלה תלמידי חכמים ויראי שמיים שהתנגדו לחסידים ונוצר כעין עימות בין החסידים לבין המתנגדים. מאיר שפריר מתאר מעשה שמאפיין את העימות הזה. סבו ר' מאיר פלנבוים ז"ל (על שמו הוא נקרא) בנו של אבי השושלת יהושע פלנבוים, תלמיד חכם גדול אבל בלשון המעטה לא מחוגי החסידים. בכל זאת כאשר שכב על ערש דווי עם מחלה קשה וכאשר ר' ישראל, הזקן מויז'ניץ ביקר בשוץ, השמיעו מקורביו של ר' מאיר באזני הרבי בקשה (או ע"י קוויטל) שיתפלל להחלמתו. בשמעו זאת ביקש ר' ישראל זצ"ל להזמין לו "פיאקר" (כרכרה) ונסע לבקר את ר' מאיר החולה. החסידים הוכו בתדהמה: לא רק שהרבי הקדוש לא היה רגיל לבקר בביתם של החסידים אפילו לא במקרה כזה, אך הכיצד יתכן שהרבי ערך ביקור חולים אצל ר' מאיר פלנבוים המתנגד. אכן הרבי העריך את גדולתו של האיש בלי להתחשב בהשקפותיו. כזו היתה הקהילה המפוארת של יהודי בלצ'אנה שחדלה להתקיים אחרי 1939/40.

וממשיך מאיר שפריר את סיפורו

יענקל המלמד היה מלמד דרדק. לבחורים גדולים יותר הביאו מלמדים תלמידי חכמים מובהקים שלימדום גמרא ופוסקים (הכול באופן פרטי בכפר, ורמתם לא היתה פחותה מישיבות גדולות בארץ ישראל). יענקל המלמד עשה את מלאכתו מבוקר עד ערב עם התינוקות בביתו. כאשר הגישו לו את שכרו הזעום וכל מיני מתנות שונות של שאריות בבית, לפעמים איזו תרנגולת שלא היתה מוצלחת או איזה מאכל שנשלח אליו עם בן או בת, וכמובן לא קיבל מיד בנות, אפילו הקטנות ביותר, אלא ע"י בן אשר נקרא החוצה מה"חדר" או דרך אשתו. ליענקל המלמד היו רק בנות וה' ירחם עליו ועל בנותיו. מי ישא אותן לנשים? הרי בנו של תלמיד חכם לא ישתדך למלמד אם הוא ממשפחה מיוחסת ובד"כ התורה והייחוס היו משולבים, אך רק אצל מלמדים השילוב הזה לא יצא לפועל. אמנם תורה היתה בביתו, אבל חתנים תלמידי חכמים אין...? בד"כ לא הצליח יענקל המלמד לקבל כאלה – מלבד מקרה אחד, לפחות הקשור עם יהודי אחר בבלצ'אנה, הלא הוא מונה פיזם הקצב.
מונה פיזם היה תלמיד חכם מובהק (הייתכן אחרת קצב בבלציאנה) בפרנסתו זו אפשר היה להצליח בכפר גדול זה, אלמלא יושרו של מונה, אשר היה בעוכריו בעולם הזה ועמלו הגדול הביא לו את השכר רק לעולם הבא. מונה היה ידוע בסיפור המפורסם שאפיין אותו "מונה מיט דיים לעמל" (מונה והכבשה), סיפור שהיה ללעג בכל בלצ'אנה, כי מסחר המבוסס על יושר זה דבר קשה, ובעיקר איך ייתכן ללא רמאות. כמובן לא רימו חלילה יהודי... אך לרמות גוי – זו היא הפרנסה העיקרית... מונה היה קונה את הכבשים והעגלים וכו' מן הגויים. פעם נזדמן לו גוי שרצה למכור כבשה לשחיטה, הגוי התמים הזה לא ביקש עבור הכבשה אלא מחיר מועט. מיד עמד מונה נדהם והשיב לגוי "מה אתה מדבר, כבשה זו שווה הרבה יותר חס וחלילה שאני ארמה אותך" והוציא כפליים ממה שהוא ביקש ושילם לו.
כמו שאר המשפחות בכפר שלחו גם את אמי ז"ל, שהיתה ילדה קטנה וצייתנית בבית, לקנות בשר אצל מונה, עם כסף ביד. בחורף היה כפור וידיה עם הכסף קפאו עד שהגיעה למונה. דבר ראשון תפס מונה ושפשף את כפות ידיה עד שתתחמם וכל הנשים היו עומדות ומחכות, ורק אחרי כן נתן לה ולהן את הבשר. בשקילתו היו תמיד המאזניים יורדות לכיוון הבשר השקול ובנוסף לכך היה מוסיף עוד נתח, שמא המשקל אינו מדויק באומרו "חס וחלילה לא אמכור את נשמתי" וכשהיה חסר כסף לקונה... אין דבר הסתפק בכך, שלח חבילות בשר לעניים מהשיירים, ליענקל המלמד ועוד... האם יהודי כזה יכול היה להיות עשיר...?
ביקש הקב"ה נחמה ותושיה ליענקל המלמד המסכן ושעה לדמעותיה של אשתו, אשר התייפחה בבכי בכל הלילות בדאגה לבנותיה, שלא נמצא להן גואל. באחד הלילות נתגלה סבא של אשתו של מונה פיזם בחלומה וציווה לה, שעליה לעשות שידוך בין בנה לבין בתו של יענקל המלמד. אשתו של מונה פיזם לא השתהתה, קמה מיד ממיטתה, העירה את בעלה מונה וסיפרה לו על מעשה החלום הזה. מונה קפץ מיד ממיטתו וציווה עליה להתלבש, ובאותו לילה יצאו אל יענקל המלמד, דפקו לו בדלת. יענקל ואישתו נבהלו מאוד, מונה פנה אל יענקל המלמד מחבקו ומנשקו ואומר לו: "יענקל, אנו מחותנים" וסיפרו לו את החלום. בתדהמתו לא ידע יענקל מה לעשות, ובביתם לא היה אפילו פרור של כיבוד או כוסית של יי"ש, אך מונה ואשתו דאגו גם לכך: הביאו איתם עוגה ומשקה וישבו המחותנים ושתו לחיים עד הבוקר, וכשהגיע אור הבוקר באו שניהם לבית הכנסת, התאפקו עד לאחר התפילה, ומיד לאחר התפילה שלף מונה בקבוק יי"ש מכיסו ונתח עוגה ומכריז "רבותיי! עשיתי מעשה הלילה" הקהל נבהל קמעה, אך מיד הוא הרגיע אותם באומרו "עשיתי שידוך עם יענקל המלמד" וסיפר להם את החלום ואת התגשמותו. ששון ושמחה מהול בלעג השתרר בכל הכפר. אכן, "מקימי מעפר דל ומאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים..."

קומנשטי

(ע"י בן-ציון שכטר)

על יהודי הכפר קומנשטי

בן-ציון שכטר יליד קומנשטי בן מנדל וחנה רייזל ז"ל, גר בשיכון וויזניץ בחיפה. התאלמן מאשתו חנה (לבית טננהאוס מבלצ'אנה) אך מוקף היום ע"י בני משפחתו – ילדים, נכדים ונינים אשר בשיכון ויז'ניץ ובמקומות אחרים בארץ. וזה סיפורו.
בכפר חיו כ-20 משפחות יהודיות. קהילה קטנה ומגובשת עם אורח חיים דתי וחסידי. לא בכדי קראו לכפר "ארץ ישראל הקטנה" (בכינוי זה הכתירו את עצמם גם קהילות מכפרים אחרים תוך זיקתם לארץ הקודש מ.ק.). שמו של הכפר היווה באופן סמלי גם שם משפחתם של בעלי הבתים. למשל לא קראו לי בן-ציון שכטר אלא בן-ציון קומנשטר.
פרנסת המשפחות התבססה בעיקר על מסחר. מנדל (שכטר) קומנשטר – לא קרוב – היה בעל מזקקה לי"ש. את התוצרת שיווקנו בחביות לבעלי בתי מרזח בכפרי האזור (גם יהודים כמובן). ליבלה (שכטר) קומנשטר דודי, היה עשיר גדול. הוא היה בעל חנות כל בו (מכולת, בדים, מתכות). אח אחר של אבי ברוך שכטר היה בעל חנות למוצרים שונים.
אנחנו, אבא שלי והאחים עסקנו בהובלת סחורות אל ומהכפר ומשלוחים אחרים. העיסוק של האחים זוסמן היה מסחר בפרוות טלה. את הכבשים והטלאים היו שוחטים בכפר ומשם שלחו את הפרוות. תחנת הרכבת מירון קוסטין שהיתה בקומנשטי תרמה גם היא לפרנסת האוכלוסייה.
בקומנשטי היו גם יהודים עניים. זכור לי איך אבי, שלא היה בין עשירי הכפר, אבל בכל זאת היה שולח אותי בימי שישי עם רבעי ליטר יין מתוצרת עצמית לבתים של העניים, שיהיה להם לקידוש. חסידים מספרים על השטרות של מנדל קומנשטר. כאמור, מנדל קומנשטר היה מייצר ומשווק י"ש בחביות. בין הקונים היו כאלה שבהיותם מטופלים בהרבה ילדים התקשו לשלם עבור התוצרת ושילמו בשטר חוב. כשלא פרעו את השטרות קנו את הי"ש במזקקה אחרת. בחגים כשהיהודים נפגשו אצל הרבי מוויז'ניץ אמר מנדל לבעלי החוב שימשיכו לקנות אצלו למרות אי פירעון השטרות והם קנו והמשיכו לשלם בשטרות. בערב פסח באפית המצות בחצר ויז'ניץ הסיקו את התנור עם השטרות לפקודת מנדל קומנשטר. וכך קיימו את מצוות אפיית מצות. רבי מנחם מנדל, הוא ה"צמח צדיק" על שם ספרו על התורה והמועדים, דרש לאכול מהמצות המיוחדות האלה.
שני בתי כנסת היו בקומנשטי. האחד, בית הכנסת הישן (אלטע שיל) אצל וולבל זלוצ'יבר, שם התפללו הלא חסידים ביניהם האחים זוסמן. לפני התיבה בחגים ובימים הנוראים היו מביאים בעל תפילה משוץ. השני, בית הכנסת של החסידים, אשר הקים אהרון דלפן, אח של סבי בן-ציון שכטר. האיש התפרסם בהיותו מכניס אורחים גדול. בבית הכנסת הזה התפללו בני משפחות שכטר, הרבה מהם בעלי תפילה מעולים.
אבי היה עובר לפני התיבה בימים הנוראיים בבתי כנסת ברדאוץ. בבית הכנסת שלנו בכפר עברו לפני התיבה דודי לייבלה שכטר, תלמיד חכם ששקד יומם וליל על לימודיו. כשהייתי מגיע אליו ב-4 לפנות בוקר לקבל הוראות הובלה למשך היום, כבר הייתי מוצא אותו לומד. הוא העביר גם שיעורים לאנשים בבית הכנסת בבוקר ובערב אחרי התפילה.
דוד שמיל שכטר היה גם הוא בין בעלי התפילה והמשיך לעבור לפני התיבה בבית הכנסת יוצאי שוץ ברח' הרצל בחיפה, בראשותו של הרבי חיים הגר זצ"ל. שמיל הגיע ארצה בשנת 1930, לאחר הכשרה ונישואים. ברל ברנדס וולבל זלוצ'יבר ועוד קומנשטר התפללו בבית כנסת זה.
בחגים ובימים הנוראים היו באים לקומנשטי להתפלל יהודים מהכפר לוז (הוא ליוזי הומורולוי) וגם בימי חול היו באים אבלים לקומנשטי לאמירת קדיש. אנחנו הבחורים הצעירים הלכנו לפעמים בשבתות רגלי (2- 3 ק"מ) ללוז להשלים את המניין. מקהילת לוז אני זוכר את מרלינג בעל תחנת קמח ובעל חנות.
ואיך אפשר ב-20 משפחות ושני בתי כנסת בלי מחלוקת. אז פעם בימי הסליחות "גנבו" - העבירו בחשאי – את ספר התורה מהחסידים לבית הכנסת השני והחסידים נאלצו בעל כורחם להתפלל בראש השנה עם הלא חסידים.
מתפללי בית הכנסת של החסידים היו חסידי ויז'ניץ ואנטניה. הרב חיים הגר מאנטניה, אחיו של "אהבת ישראל", בעוברו ברכבת נשאר פעם ללון בקומנשטי, קיבל קוויטלק והשמחה היתה גדולה.
השוחט בקומנשטי היה ישראל שרייבר. הוא שחט אצל האחים זוסמן את הטלאים שכאמור פרוותיהם היה נושא המסחר שלהם, ועופות עבור יהודי הכפר.
בקומנשטי היתה מקווה טהרה ובחורף היו מחממים עם סמובר מוסק בעצים אבל בקיץ היו טובלים בבריכות הדגים אשר בכפר.
את הנפטרים היו מעבירים לקבור בבית העלמין בשוץ.
הילדים למדו בחדר. את המלמדים הביאו ממרמורש, כל פעם למשך שישה חודשים. אחד מהם דוד פולק נשא לאישה את אחותי, נשאר בקומנשטי והמשיך ללמד בחדר. בחדר בקומנשטי למדו גם ילדים מכפרי הסביבה. אריה רודיך, היום בבני בברק, אשר הגיע מארבורה וגר אצל אחי גדליה שכטר, למד אתנו בחדר. הבחורים נסעו ללמוד בישיבה "דמשק אליעזר" בוויז'ניץ. אני למדתי בישיבה בבנילה.
חיי הקהילה בכפר היו תוססים. תמיד ידעו שהשכטרים שרים ועושים שמח. בלילות שבת היו מסתובבים ברחובות הכפר עד חצות שרים ורוקדים. בשמחת תורה היו עוברים מבית לבית שותים, אוכלים ושרים. בחגים בחצרות ויז'ניץ ואנטניה היו עושים שמח והלהיטו את קהל החסידים. וכשהגיע הרבי לשוץ או לעיר אחרת בסביבה (גורה הומורה, רדאוץ) נסעו החסידים בהמוניהם לשם.
היחסים עם האוכלוסייה הנוצרית היו תקינים. בלילות ישנו עם חלונות ודלתות פתוחים. את העגלה מלוות סחורות שהבאנו מהעיר, היינו משאירים בלי פחד בחצר פתוחה למשך כל הלילה. עם הז'נדרמים הסתדרנו יפה, לא היו גניבות וכל זה עד לקיץ 1940 כאשר הצבא הרומני נסוג מצפון בוקובינה ובסראביה. פתאום כל היהודים הפכו לקומוניסטים והתחילו פרעות הן מצד הצבא הנסוג והן מצד הגויים שבכפר שהפכו את עורם.
ביום שישי ערב כ"ח בתמוז התחילו הפרעות. הגויים שברו את כל החלונות של בתי היהודים. גויה מכרה הזהירה אותנו ואני והאחים שלי לקחנו את התפילין וברחנו להסתתר באיזה חורבה. אמא והאחיות נשארו בבית ואחת האחיות הביאה לנו לחם ומים.
דודי לייבלה שכטר הסתתר עם שני בניו חיים ומנשה אצל הז'נדרמים, אבל זה לא עזר. החיילים בנסיגה הוציאו אותם וירו בהם למוות. טובה שכטר אשתו של דודי ברוך החזיקה בידיה את בנה בן ה-11 ושהתה יחד עם כמה נשים בבית. חייל נכנס וירה בה למוות ודמה הותז על הילד. הילד ניצל והוא יוסל שכטר שהיה לימים נהג אגד ונפטר בחיפה.
עוד שני יהודים נהרגו בפרעות אלה בקומנשטי. במוצאי שבת לאחר התערבות יהודי שוץ, שפנו לשלטונות בגין הפרעות בכפרים, הופצה שמועה שאפשר לצאת מהמחבואים. ביום ראשון כשיצאתי עם שני אחי מהחורבה תפס אותנו חייל רומני, הכניס שלושה כדורים לרובהו והסוף נראה קרוב. אני תפסתי את הרובה ונאבקתי עם החייל ואמרנו לו ללכת לז'נדרמיה. אחי רץ קדימה להזעיק עזרה. החייל אמר לי ללכת קדימה לפניו וכוונתו היתה ברורה. המשכתי ללכת באותו קו אתו וכך ניצלנו שלושתנו.
הפרעות הופסקו אבל חיי הקהילה היהודית בקומשנטי הסתיימו. היהודים הוגלו לערים בסביבה בעיקר שוץ וגורה הומורה ומשם אחרי שנה הוגלו לטרנסניסטריה יחד עם יהודי ערים אלה.
ואם אשאל על משהו שמאפיין את קומנשטי והשכטרים בתוכה, זה החלק והרצון לשיר ולעשות שמח. כאן בארץ, לפני שנים, הייתי הולך כל ליל שישי עם אזיק לאופר וברוך קוסטינר לחליסה, לנפתלי כהן החולה, לשיר לו זמירות שבת. ועד היום הזה בלילות שבת מתאספים אצלי בני משפחה ונוער מהשיכון ושרים עד אור הבוקר. אחי יוסל שכטר ז"ל שהיה גר במוצקין היה אורח מבוקש בשמחות ותמיד היה שר ומשמח. לחתונת משפחתו של הרֶבֶה נסעו לארה"ב לשיר. חיים בנט המלחין הוא החתן שלי. מי ייתן שהשירה והשמחה תשרור תמיד בבתי אחינו בני ישראל.