סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורה של מימי ארצי (לבית ליקוורניק)

נולדתי בסוצ'בה ואני נושאת את שמה של סבתי, מרגלית. אמי רחל היתה בתו של יעקב שמשון שפירא, מצאצאי הרבי מקוסוב שנמנה עם שושלת הרבי מקוריץ. ואחיה היה הרב יהודה מאיר שפירא, הלא הוא האדמו"ר מלובלין, מייסד ישיבת "חכמי לובלין" ו"דף הגמרא היומי". כולם ילידי סוצ'בה. משפחת שפירא נחשבה לבעלת ייחוס בעולם היהודי.המעט שאני יודעת על אב סבי הוא שהיגר מפולין, כדי להשתדך לבחורה אמידה, בעלת אדמות בקוסטינה, ואכן אם סבי היתה ממשפחת קוסטינר. סבתי מרגלית היתה ילידת פולין ובאה להתחתן עם סבא בסוצ'בה. סבי כבר היה גרוש מבתו של רב העיירה רומן, והוא נישא לסבתי, אלמנה בת תשע עשרה, מטופלת בשני ילדים רכים, שנישאה לראשונה בגיל 13.



מימי ארצי (2004)

אמי רחל היתה בתם השלישית. אחיה הבכור יהודה מאיר, הלא הוא האדמו"ר מלובלין, היה עילוי מנעוריו. בגיל שבע עשרה כבר עבר לפולין והפך שם לרב בעל מוניטין, חבר ה"סיים" הפולני ואיש העולם הגדול שהמריא בכל העולם בשנים ההן, כדי לגייס כספים לישיבת חכמי לובלין. באחד מנסיעותיו בחזרה מארצות הברית, חנה בסוצ'בה וכל העיר באה לקבל את פניו של בנה המהולל.
אחיה הצעיר של אימא - משה שפירא ניספה בבוכנוולד ואילו אחיה האחר אברהם שפירא התגורר קודם בווינה ואחר כך בניו יורק.
אמי נישאה בשידוך לאבי ברל ליקוורניק, יליד הכפר בלצ'נה הסמוך לסוצ'בה. אבי היה ציוני בהשקפותיו, ממייסדי "הפועל המזרחי" בסוצ'בה ואף כיהן כחבר מועצת הפועל המזרחי בבוקובינה. אימא, בהשפעת משפחתה החרדית - שפירא, השתייכה ל"אגודת ישראל" והדבר יצר קונפליקט בבית, שכן כבר בגיל עשר הצטרפתי לתנועת "בני עקיבא", למורת רוחה של אמי.
שנה קודם לכן, בהיותי בת תשע, נסעתי עם אימא לפולין אל הדוד האדמו"ר, לביקור בישיבת "חכמי לובלין". שם שהינו שלושה חודשים. אני זוכרת את החוויה העזה שעברה עלי. כבר אז התמודדתי עם שאלות של אמונה וההתנגשות בין ציונות ויהדות ובין מסורת וחידוש.
בשובנו הביתה, מצאנו משבר כלכלי, שכן אבא הפסיד את כל הונו ב"קראח" של 1929, בעקבות מחיקת החובות ברומניה, ואנחנו נותרנו בחוסר כול. אפילו חשבון החיסכון שאבא פתח לי ב"מרמורוש בלנק" ושהייתי כה גאה בו, נמחק. וזה היה גם בשבילי "קראח" כזה, שלא הבנתי עד גיל מאוחר יותר מה קרה. אני זוכרת איך הסבירו לי שאין לי יותר פנקס קטן ולא אוכל יותר ללכת אל הבנק ולרשום בו את המתנות לימי ההולדת שקיבלתי מהדוד מלובלין.
בעקבות המצוקה הכלכלית, דובר שנעבור לגור בווינה, אבל בסופו של דבר לא יצאה התוכנית אל הפועל ונשארנו בסוצ'בה. עברנו לגור עם סבא שלמה ליקוורניק ודירתנו הושכרה. רק כאשר מצא אבא עבודה כסוכן של סבון, והחל להרוויח מעט, שבנו להתגורר בדירתנו שברחוב רג'ינה מריה, מול כנסיית "ספנטו דומיטרו".
הייתי בת יחידה להורים בעלי פער אידיאולוגי, וקשורה מאוד לאבא. החינוך שלו השפיע עלי עמוקות. לטענתו, היינו דתיים ולא חרדים, והוא היה זה שדחף אותי ללמוד עברית בבית הספר של ה"קולטוס גמיינדה" - הקהילה היהודית. בבוקר הלכתי לבית ספר רגיל ואחר הצהריים הלכתי לבית הספר העברי.
הפעילות שלי ב"בני עקיבא" זכתה לביקורת מצד אימא. בעיקר היא חששה מהשפעות זרות ומכך שנערים ליוו אותי הביתה. למרות הוויכוחים בבית, התעקשתי על דרכי וקן "בני עקיבא" היה לי לבית שני.
אחרי סיום הכיתה השישית בגימנסיה, עברתי ללמוד בסמינר למורים בצ'רנוביץ. בבירת בוקובינה חייתי מ 37' ועד 39', השנה שבה סיימתי את לימודי בסמינר. כאשר נכנסו הרוסים, עזבתי את צ'רנוביץ וחזרתי לסוצ'בה. עדיין קיוויתי לעלות לארץ ישראל וללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, כשם שכבר עשו אחדים מחברי בסמינר, אבל הפלישה הרוסית שיבשה את התוכניות.
עם פרוץ המלחמה, החלו אנשים לברוח מפולין ואחדים מבני משפחתנו מצאו מקלט ברומניה, בדרכם לארץ ישראל. בשנת 1940 בשעת התפילה בבית הכנסת, נתפס אבא ביחד עם ראש הקהילה ושאר נכבדי הקהילה והם הוחזקו במאסר בבית הכנסת. נשארנו עם סבא זקן, שתום עין, סבא שפירא שגר איתנו ואימא טיפלה בו במסירות עד מותו בגיל 89, וסבא מצד אבא גר על יד וייסבוך ואושר רייכר בצד השני. בהיותו בן יחיד, נדרש גם אבא לטפל בשני הורים זקנים. שני ילדי קרויים על שם הסבים האלה: שלמה על שם אביו של אבא ונאוה - תרגום לעברית של שיינה, שם אמו של אבא, שהיתה ממשפחת יורגראו מרדאוץ.
בשובו מן המאסר, החליט אבא שעלי לברוח מסוצ'בה. אני סירבתי. אני זוכרת היטב את המחאות והבכיות, אך אבא שכנע אותי שאין מנוס וכי עלי להציל את עצמי. ב 1940 הגעתי לאוראדיה שבטרנסילבניה. לא היו לי ניירות, ואנשי הקהילה דאגו לי למסמכים ולעבודה בפנימייה של בנות. בשנת 1941, גורשו הורי יחד עם שאר יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה, שם נפטרה סבתי שיינדל בגטו מורפה ושם נקברה.
ב 1944 עוד הצלחתי לשלוח להורים מעט כסף, באמצעות הרבי מוויז'ניץ, אבל באותה שנה נכנסו הגרמנים ואני הצטרפתי לקבוצה שניסתה להבריח את הגבול בחזרה לרומניה. נתפסנו והועברנו מיד לגטו באוראדיה. באחת האקציות שנערכו בגטו נשלחתי בטרנספורט לאושוויץ בירקנאו.
על מוראות השואה אני בוחרת שלא לפרט. די לומר שעברתי שלוש סלקציות של דוקטור מנגלה הידוע לשמצה, ובנובמבר 1944 נשלחתי למחנה הריכוז קליינה שנאו במזרח גרמניה. שליטתי בשפה הגרמנית הצילה כנראה את חיי. במחנה הועסקתי בעבודות משרדיות ותודות לטוב לבם של אנשים, לרבות האזרח הגרמני קליין שהיה ממונה עלי, שרדתי. ב 8 במאי 1945 נכנס הצבא האדום בשערי המחנה וגם אני שוחררתי.
התחלתי את הדרך הביתה, שואלת את עצמי האם מישהו מהמשפחה שרד. צעדתי ברגל עד ברנו, מלווה באישה מקלוז' שהיתה לי כאם, ובנערה נוספת בת ארבע עשרה, טיפסנו על גבי קרונות רכבת פתוחים שנשאו מטעני עצים. לתומנו חשבנו שכך נוכל להתקדם מזרחה, אך בכל פעם מצאנו את עצמנו בחזרה בברנו. לפתע שמעתי מישהו מדבר רומנית. ירדנו מהקרון וסיפרנו שאנחנו ילידות רומניה ומבקשות להגיע הביתה. אלה היו חיילים שלקחו אותנו אל הקולונל שלהם והוא נטל אותנו תחת חסותו ודאג לצייד אותנו באוכל. החיילים הרומנים נסעו לבודפשט הוא הבטיח שייקח גם אותנו.
בהגיענו סוף סוף לבודפשט, ניסינו למצוא מקלט במרכז שבו נאספו פליטים, אך לא מצאנו את הבית. במיוחד פחדנו מהחיילים הרוסים. שוטטנו אבודות ומבוהלות, כאשר באחד הרחובות ראינו לפתע יהודי נכנס לתוך בית. דפקנו בדלת. אכן היתה זו משפחה יהודית ואנחנו ביקשנו להעביר אצלם את הלילה. אלה היו יהודים שלא עברו את הגירוש, אך הם סירבו לתת לנו מחסה. אני זוכרת את מראה הבית הנשקף מסף הדלת. חמישה חדרים. דירה מרווחת, נאה ומסודרת. בעלי הבית חששו שאנחנו נושאות כינים ומחלות וטענו שאין מקום בדירה. אני זוכרת אותנו מסולקות לרחוב, וממררות בבכי. לפתע הגיע קול מעליית הגג, אישה צעקה באידיש. "קינדערל'ך קינדערל'ך, אל תלכו מכאן. בואו אלי". זו היתה זקנה שהתגוררה למעלה. גם בנה גורש והיא לא ידעה אם הוא בין החיים. דירתה הקטנה היתה ריקה, אך היא פרשה על הרצפה מעיל פרווה ששימש לנו כמצע, והעמידה סיר לבישול ובו קומץ גרגרי שעועית שעוד נותרו לה, כדי שיהיה לנו מה לאכול בבוקר.
למחרת מצאנו סוף סוף את מרכז הפליטים. נבדקנו מיד בידי הרופאים ועד מהרה התברר כי בריאותי מעורערת וכי אני סובלת מתת משקל. אחד הרופאים התגלה כבן דודה של ידידתי מקלוז'. ההתרגשות היתה עצומה. הרופא שלח אותנו מיד אל בית אמו, שם רחצנו לראשונה באמבטיה. כששאלה הדודה מה ברצוננו לאכול, ביקשנו רק תפוח אדמה בקליפה. למרות שאמו של הרופא הציעה לנו מיטה רכה עם כרים וסדינים נקיים, ירדנו לרצפה באמצע הלילה. הגוף לא היה מסוגל לישון אחרת.
למחרת שיחד הרופא היהודי את אחד הנהגים הרוסים בבקבוק וודקה, וכך חצינו את הגבול לרומניה. סוף סוף הגענו לאוראדיה. מה שעדיין לא ידעתי הוא שמיד עם השחרור יצא אבי לחיפושים אחרי. כאשר נודע לו שנשלחתי בטרנספורט לאושוויץ, נדד לבוקרשט, לאוראדיה ולקלוז', בעודו מחפש עדים ותולה בכל מקום פתקים "מי מכיר, מי יודע". במרכז הפליטים באוראדיה גיליתי לפתע על לוח המודעות את פתק החיפושים שלו. מישהו במקום מימן עבורי משלוח מברק לסוצ'בה. אימא קיבלה אותו והודיעה לאבא בבוקרשט שאני בין החיים, והוא מיהר להגיע אלי. את הפגישה המרגשת לא אשכח לעולם. אבא בכה כמו ילד. קודם לקח אותי לבוקרשט לבן דוד, שם הוסרו ממני בגדי האסירים שעדיין לבשתי. עם אימא דיברתי בטלפון ואבא ואני חזרנו ביחד לסוצ'בה.
סוצ'בה כבר היתה נתונה תחת משטר קומוניסטי. חיפשתי תעסוקה. מישהו הציע לי ללמד עברית בגימנסיה היהודית ואמנם במשך שנה שימשתי שם כמורה. שרול שאומן, ראש קן "בני עקיבא" בסוצ'בה בא במיוחד לבקש שאצטרף לקן כמדריכה.
ואז חזר איציו (הרציג - יצחק ארצי) לחיי. את איציו הכרתי עוד בתקופת לימודי מצ'רנוביץ, גרנו באותו בניין, כאשר אני הייתי בשישית בסמינר והוא היה בשמינית בגימנסיה הרומנית "ארון פומנול". היינו חברים, אחר כך התכתבנו, עד פרוץ המלחמה. בשנת 1946 הגיע איציו לסוצ'בה לארגן מחדש את תנועת "הנוער הציוני" לאחר השואה. הוא פגש את החברים פצקו איידינגר ופרדי רוט, והם סיפרו לו שחזרתי מהמחנות. וכך הפכה ידידות הנעורים בינינו לאהבה מחודשת. הוא היה מבקר כל פעם, וכשאני באתי לבוקרשט ושהיתי אצל בני עקיבא ברח' קולונל אוררו, הוא היה בא להיפגש איתי.
יעקב (יענקלה) רנד מ"בני עקיבא", שהיה מקורב גם לנוער הציוני, הגיע פעם לשם ו"תפס" אותנו, וכך נחשף הרומן בין שני חברים מתנועות הנוער שונות. איציו ואני כבר התחלנו לדבר על עלייה לארץ ישראל, בלתי לגאלית כמובן. טקס הנישואין שלנו נערך ב 10 בספטמבר 1946, ובמקום לירח דבש יצאנו למסע לארץ ישראל. היה ויכוח על איזו מכסה תנועתית אסע. בסופו של דבר, נסעתי כנציגת "בני עקיבא". החברים קבעו כך, שכן הייתי פעילת התנועה כל חיי.
שלושה חודשים ארכה הדרך. חנינו בהמתנה ארוכה בזגרב. פאני, חמותי התלוותה אלינו, אישה עגונה שבעלה נטש אותה והיגר לאמריקה לפני שנים רבות. חברינו הטובים ביותר היו חנהל'ה וברל שיבר, שעמם התיידדנו ובמרוצת השנים היינו כאחים.
בנמל המוצא בזגרב המתין לנו שייקה דן מטעם "עלייה ב'". רב החובל של "כנסת ישראל" היה יוסקה הראל המכונה "אמנון" (שפיקד גם על "אקסודוס"). נדחסנו ארבעת אלפים מעפילים על ספינה רעועה שיכלה להכיל בקושי חמש מאות איש. בהיותנו בלב ים עלתה ספינת מעפילים אחרת על שרטון וכל מעפיליה הועברו אלינו. התנאים בהפלגה היו קשים ביותר. אנשים הקיאו. לא היו מים ומזון טרי. כמה נשים הרות ילדו בלב ים. איציו נמנה על הנהגת האונייה ולכן לא היה לצדי. מדי (יונה) אוניקובסקי, חברתי הטובה, אף היא הפליגה איתנו, כמדריכת קבוצת הילדים "חושלי עתידות" מדורנה.
לאחר ארבעה שבועות בים, נתפסה "כנסת ישראל" בידי צי המשחתות הבריטי והובלה לעבר חיפה. ב 1 בנובמבר 46 החל הקרב שלנו עם הבריטים, שניסו להעביר אותנו בכוח לאוניות הגירוש לקפריסין. סירבנו לרדת. השלכנו קופסאות שימורים וכל חפץ אחר. הבריטים פתחו באש ואחד המעפילים, בנו בן השש עשרה של הרבי מנדבורנה, נורה ונהרג.
הפרידו בין המשפחות בשלוש אוניות גירוש. פתחנו בשביתת רעב כדי לדרוש איחוד משפחות, אך רק בקפריסין מצאנו זה את זה. במחנה ההסגר קריאולוס שליד פמגוסטה שהינו תשעה חודשים. אני לימדתי את הנוער במחנה עברית. מדי אוניקובסקי היתה מדריכה ואמה, רבקה לרר, היתה אם בית. עבדתי עם נציג הסוכנות זילברברג בארגון ורישום הסרטיפיקטים, שכן ידיעתי בעברית עלתה על זו של האחרים. זילברברג נפטר לפני ארבע שנים בהיותו בן מאה. איציו ואני עוד הספקנו לבקר אצלו, והוא זכר אותי ואת עבודתנו המשותפת בקפריסין. נדרשתי אז לשמור על חשאיות מוחלטת. אפילו לאיציו לא גיליתי מי בין מקבלי הסרטיפיקטים המיוחלים.
בקפריסין התארגן גרעין שעלה אחר כך להתיישבות וייסד את הקיבוץ "במאבק", לימים "אלוני אבא". נוספו אלינו חברים שהגיעו בעליות אחרות, כמו ליאו רוזנשטוק (אריה ורדי), יהודה שערי - חבר הילדות של איציו מסירט, מילו דרך, נתן שייר ועוד. לעלייה להתיישבות המתנו בכפר שמריהו. שם היינו כשפרצה מלחמת השחרור.
חיל נשים עדיין לא היה קיים, אך אני גויסתי כאקונומית של בסיס הפלי"ם ב"סידנא עלי" שליד הרצליה. במו עיני הייתי עדה לעזיבת הערבים את הכפר סידנא עלי. בערב אמר המ"פ: "מחר כשתבואי, כל הערבים ייעלמו", ואכן בבוקר ראינו אותם עוזבים. הסתבר כי בלילה ירה אחד המ"כים בפרות כיריות אזהרה, ובבוקר הערבים הסתלקו.
התאספנו בחדר האוכל להקשיב להכרזת המדינה. אני זוכרת את ההתרגשות סביב הרדיו הישן ואת הדריכות לקראת התוצאה. יומיים אחר כך, עם פרוץ מלחמת העצמאות, הפציצו המצרים את תל אביב וגם את בית החרושת הסמוך לכפר שמריהו. למזלנו, פגעה הפצצה בחצר. עשר הנשים שעבדו במקום, יצאו מהבניין בזחילה. אני זוכרת את הבהלה של הגברים שבאו בריצה מבוהלת לוודא שלא אונה לנו כל רע.
הקיבוץ "במאבק" עלה אמנם רשמית על הקרקע ב 1948, אבל רק הגברים נסעו לגליל התחתון ואילו הנשים נותרו מאחור, מחשש הכנופיות של קאוקג'י שעדיין פעלו באזור. מכיוון שטרם נפלה הכרעה אילו גרעינים יקבלו איזו קרקע, שהינו ביחד שלושה גרעינים מקיבוצים נוספים שאף הם עמדו לעלות להתיישבות: "הגושרים" ו"לוחמי הגטאות". אני זוכרת היטב את צביה לובטקין, המורדת המפורסמת מגטו ורשה, עבדתי איתה במטבח.
שלמה בננו הבכור נולד בקיבוץ בנובמבר 1949. ב 1951 עלו גם הורי ארצה והועברו למעברה ואחר כך התיישבו בגב ים שבקריות. אמו של איציו - פאני, היתה איתנו בקיבוץ. איציו עבד בתחילה כסבל ואחר כך כרועה בקר. קלטנו גם עליית בני נוער מעיראק ואני הייתי מורתם לעברית.
כשהתעורר הוויכוח על עתידו של הקיבוץ והוחלט ב 1951 להפוך אותו למושב שיתופי, החליט איציו לעזוב. זו היתה מכה קשה בשבילי, מפני שהקיבוץ היה בשבילי סוף סוף הבית שחלמתי עליו, לאחר כל התלאות והזוועות שעברתי. אבל איציו לא ראה את עתידו בחקלאות ועזבנו לדרך חדשה בתל אביב.
קודם התגוררנו ברמת ישראל, לימים שכונת ביצרון, שם נולדה בתנו נאוה. בשנת 1956 עברנו לגור ברחוב ברנדיס בתל אביב, בית שבו התגוררנו עד פטירתו של איציו ב 6 בספטמבר 2003.



מימי ויצחק ארצי (1990)

ליוויתי את איציו כל ימיו, שבהם היה פעיל למען הציבור. הוא כיהן כמזכ"ל המפלגה הפרוגרסיבית ומאוחר יותר היה בין מקימי המפלגה הליברלית העצמאית. הוא שירת במשרד החוץ, עבד כעיתונאי, היה חבר הנהלת הסוכנות וראש מחלקת עליית הנוער, ובמשך עשרים שנה כיהן כממלא מקום וסגן ראש עיריית תל אביב יפו והממונה על התרבות בעיר. בתפקידו הציבורי האחרון כיהן כחבר כנסת. הוא גם נמנה על מייסדי "משואה" - המכון ללימודי השואה בקיבוץ תל יצחק, ומדי שנה נהגנו לבוא לעצרת הזיכרון ב"משואה" ביום השואה והגבורה. בעצם, לדברי בן ציון פוקס, בעקבות הערותי באחת העצרות האלה, בשנת 2002, נולד רעיון הוצאת הספר הזה.
אבא ברל נפטר בגיל צעיר בביתנו. בן שישים ושתיים היה. שלמה שהיה בן אחת עשרה היה קשור אליו בקשר עמוק מאוד והוא מתגעגע אליו עד היום. סבא לימד אותו לשחות, לקח אותו לבית הכנסת ולימד אותו תפילות. האהבה של שלמה לשירה הגיעה מאבא שלי. אני עדיין זוכרת אותם שרים ביחד בליל הסדר. אבא ברל קבור בבית העלמין "זיכרון מאיר" לשומרי שבת בבני ברק.
אימא רחל זכתה לשיבה טובה. כאשר התאלמנה, חייתה בתחילה לבדה בדירה קטנה בתל אביב ואחר כך עברה להתגורר איתנו. היא מצאה מנוחת עולם לא הרחק מאבא בבית העלמין בבני ברק.
גם חמותי פאני הגיעה לשיבה טובה. בשנת 1960 חזר במפתיע לחיק המשפחה גם אביו של איציו - גבריאל הרציג שהיגר ארבעים שנה קודם לניו יורק ובני הזוג נישאו בשנית והתגוררו ברחוב הסמוך לשלנו. שתי הסבתות זכו גם לראות את הנינים הראשונים, שירי ובן, ילדיו הגדולים של שלמה.
סבי יעקב שמשון שפירא נפטר בסוצ'בה בשנת 1948 והוא נטמן בבית הקברות היהודי, באוהל המשותף עם הרב הגר. סבתי מרגלית, שאני נושאת את שמה, נפטרה שנים רבות קודם לכן, ואף היא טמונה שם.
סבי שלמה ליקוורניק נפטר בסוצ'בה בשנת 1947, ואף הוא קבור באותו בית עלמין. האדמו"ר מלובלין הלך לעולמו בגיל צעיר ונקבר בלובלין, ולאחר שנים הועברו עצמותיו לישראל בידי אחיו אברהם שפירא והוא נטמן באוהל שבהר המנוחות. גם עצמות האח מניו יורק הועברו אחרי מותו, אל האוהל למנוחת עולם.
בסוצ'בה ביקרתי פעמים אחדות. בפעם האחרונה ביקרתי עם איציו בשנת 1995. בית הורי נמחק וגם בית הספר היהודי לא קיים יותר. רק בית העלמין עודנו עומד על תלו. עשור קודם, בשנת 1986, נסענו לטיול שורשים משפחתי עם ילדינו ובני זוגם וביקרנו בסוצ'בה (וגם בסירט, שבה נולד איציו).
בשעת בוקר מוקדמת נכנסנו לבית העלמין. פקדנו את קברות הסבים באוהל ושלמה ונאוה הדליקו נרות זיכרון. שני ילדים ישראלים, צברים, דוברי עברית. איציו ואני חשבנו, איזו דרך ארוכה עשתה המשפחה על כל ענפיה.
אני גאה בתרומתם של ילדי לחברה ולתרבות בישראל. שלמה, זמר ישראלי בכל הווייתו, נוגע בשיריו בבני כל הדורות והוא אחד האנשים האהובים ביותר בארץ. נאוה היא סופרת שמתמודדת עם חידת הזהות הישראלית, ועם צל השואה הרובץ על דור הבנים ויצירותיה ראו אור בארץ ובעולם. היא נשואה לנועם סמל, מנכ"ל התיאטרון הקאמרי ובעל זכויות תרבות משל עצמו.
ששת נכדי כבר מפלסים את דרכם הם: שירי ארצי בספרות ובתקשורת, בן ארצי כזמר צעיר ויוצר שירים בזכות עצמו, אייר סמל בתחום המוזיקה האלקטרונית והנכדים הצעירים יונתן ארצי, אילאיל ונימי סמל, עדיין תלמידי תיכון. אני בת מזל וזכיתי גם להתברך בשני נינים מקסימים. יהלי בן החמש ומיכאל בן השנתיים - ילדיה של שירי, עם בן זוגה יפתח קליין. כמה אושר הסבו בני הדור הרביעי לאיציו ז"ל. בלילות שבת אנחנו נוהגים להתכנס, שבט קטן ששורשיו אי שם בבוקובינה והוא ממשיך ללבלב כאן בישראל.