סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורה של צביה (הרמה) פלץ-פורר

אחרי ארבעים שנה - לסוצ'בה ובחזרה

אני צביה (הרמה) פלץ פורר, בתם היחידה של לודוויג אליעזר פלץ ז"ל יליד סוצ'בה וזהבה אוגוסטה לבית רייכמן ז"ל, ילידת פלוסקה.
נולדתי בסוצ'בה בסוף שנת 1949, כלומר יותר מארבע שנים אחרי תום המלחמה. כבת דור שני, הרגשתי את הדף המאורעות הקשים וחיי הושפעו מהם. אני מאמינה כי הדברים ניתבו ושינו את מסלול חייהם של רבים מבני הדור השני ואת עיצוב אישיותם.












אוגוסטה ולודוויג פלץ

חייתי בסוצ'בה מיום היוולדי ועד שנת 1958, כשעלינו לישראל הייתי בת שמונה. אף על פי שהשנים הללו מועטות, לעומת עשרות שנות נעורים ובגרות בישראל, הן מוצקות וחזקות כשורשי העץ המזין את הענפים החיים. מכיוון שהורי נפטרו לפני שנים רבות ובהיותי בת יחידה, נותרתי רק אני כדי להנציח ולספר.

אבא שלי לודוויג פלץ ז"ל, בנם של דב בר ופרל לבית גוט ז"ל, נולד בסוצ'בה ב 1902 וחי בה עד 1958. הוא סיים את הגימנסיה, קיבל תעודת בגרות ונסע לגרמניה כדי ללמוד הנדסת מכונות בפוליטכניקה. מותו, בטרם עת, של אביו ושנאת יהודים שהחלה מאיימת עליו, אילצו אותו להפסיק את לימודיו ולחזור לסוצ'בה. למשפחת פלץ היתה תחנת קמח אך משזו נשרפה הוא עבד במשך שנים מספר בבנק המקומי.
שנים ספורות אחרי נישואיו לאימא פרצה המלחמה והמשפחה, יחד עם שאר יהודי סוצ'בה גורשה לטרנסניסטריה. תחילה היו במוגילב, בפרומושניצה ואחר כך עברו ללוצ'ינץ. בילדותי ביליתי שעות רבות עם המבוגרים, מאזינה בסקרנות אך בחרדה לסיפורים מ"שם". המילים שארגורוד, מוגילב ולוצ'ינץ עלו בשיחות המשפחתיות פעמים רבות, והמילה הגדולה והמאיימת מכולן... טרנסניסטריה. במשך שנים רבות לא ידעתי מה פירושה, ניסיתי להתיר אותה כקשר הדוק הלוחץ על ילדותי. רק שנים רבות מאוחר יותר הבנתי, שזהו שמו של חבל הארץ שאליו גורשו היהודים ובו נדדה גם משפחתי בכפור הנורא.

אני זוכרת שניסיתי להיות ילדה רגילה, להתרכז במשחקי בובות או בסיפורי אגדות אך הקשבתי כל הזמן למבוגרים החוזרים על הסיפורים שלהם. אצלם "כיכבו" הטיפוס, כינים, כפור, והמאכלים הנחשקים היו קליפות תפוחי אדמה ופרוסת לחם נדירה.
בסוף המלחמה כשאבי היה חלש ורעב הוא נשען על גדר שמעברה השני עבד עושה מצבות. האיש קרא לו והציע לו עבודה. כאן התגלה כישרונו בעיצוב אותיות ובפיסול באבן. מכיוון שמתים לא חסרו... המשיך אבא בעיסוקו ורבות מהמצבות שבבית העלמין היהודי בסוצ'בה נעשו על ידו. הוא היה אדם חרוץ מאוד ובהמשך היתה לו גם מעין צרכנייה שבה החליף לאיכרים סחורות ובזמנו הפנוי צייר ופיסל.
אחותו היחידה של אבא, פסיה, נישאה לאיציק פסטה ונולדו להן שתי בנות שעלו לישראל ונישאו כאן. נעמי שלומיוק ז"ל ולידי גבירץ.
ממשפחת אבי נספו בטרנסניסטריה: הניה (אחות סבתי פרל) בעלה מישקה ובנם חיים. האחות הצעירה, מלציה, רוקחת במקצועה, נישאה לגבר מוורשה ונכנסה איתו לגטו שם נעלמו עקבותיה, כנראה היתה בין קורבנות הגטו. אוסקר רוזנברג, בעלה של האחות שלימה, נפטר ממחלת הטיפוס. בתו ד"ר רות סגל ובנו מרטין רוזנברג חיים בווינה.

אחרי המלחמה חזרו ההורים לסוצ'בה, העיר שאבא אהב, גם כאן בישראל היה מוכן ללכת קילומטרים ולנסוע שעות כדי לפגוש א "שוצ'ער קינד"... במיוחד אהב לדבר עם חברו הטוב שמואל מילו רייף ז"ל ואשתו רוזה ז"ל לבית ברומברג גם הם מסוצ'בה.
אימא אוגוסטה (לבית רייכמן) נולדה בשנת 1912 ושהתה בחלק ניכר משנות נעוריה בעיר צ'רנוביץ אצל קרובי משפחתה ובעיקר אצל אחיה פנחס רייכמן שהיה סוחר. למשפחת רייכמן היו יערות, מנסרות עץ וסוסים אך זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הוגלו הוריה לסיביר ורכושם נלקח מהם. סבי הרש צבי רייכמן (אני נושאת את שמו) נעלם במרחבי סיביר, תאריך מותו ומקום קבורתו לא נודעו. את סבתי רחל הצליחו למצוא אך מצבה הבריאותי היה קשה והתדרדר. היא נפטרה בהיותי בת ארבע. אחיה של אימא, דודי מרקוס, אשתו גרטה ובתם הקטנה אתל קפאו למוות באחד ממקומות המסתור שבטרנסניטריה. ברטה, אשתו של פאול, האח הבכור, נפטרה ממחלה קשה לקראת סוף ימי המלחמה. בתם פריצי וילדיה מתגוררים בניו יורק.

כמו רבים מילדי הדור השני לא זכיתי להכיר אף לא אחד מהסבים שלי (רק סבתי פרל נותרה בחיים עד להיותי כבת עשר). תמיד קינאתי במשפחות גדולות ועם השנים רציתי יותר ויותר לדעת על המשפחה ומה קרה איתם בשנות המלחמה. לצערי כשכבר היה בי הכוח והרצון לשאול לא היה את מי, ואלה שנותרו בחיים סירבו לדבר ולזכור.
כשעלינו לישראל השלתי מעצמי כל גלותיות והשתדלתי להיות צברית לכל דבר. סירבתי לכל הצעה לחזור לשם. זכרתי את הפחד שעמד באוויר ילדותי, פחד פן ייזרק שוב מישהו לכלא, פחד מאי עמידה באיסורים שקשה היה לקיים. בדרך לארץ גבר הפחד בגלל כל הדברים שאסור היה להוציא משם וחלקם הוסתרו מהשלטונות. קשה שלא לזכור כטראומתי שומר רומני גדול ומשופם המכניס ילדה לתא קטן ברכבת הדוהרת לווינה, חותך בסכין את כריות מעילה ומפרק את עקבי נעליה בחיפושיו אחר הזהב והדולרים. קשה לי שלא לנטור לרומנים על כך שאסרו עלינו לקחת את ספרי האהובים או את הכינור שלי.

אחרי יותר מארבעים שנה, ולאחר מות הורי ובעידודו של בעלי צבי פורר, גם הוא יליד סוצ'בה, נסענו לרומניה. מצאנו עיר שגדלה והתפשטה אך הגרעין הישן של עיר ילדותנו, נותר במידה רבה כפי שהיה עד כי נדמה היה שהזמן עמד מלכת. בדרך לסוצ'בה ראינו עגלות וסוסים, שדות תירס שבתוכם מסתתרים פרחי הדלעת. ובצדי הדרכים נשים קשות יום המוכרות מטאטאי קש, חופן עגבניות וילדים מוזנחים מוכרים דובדבנים ופירות יער. ככל שהתקרבנו לסוצ'בה כן גברה התרגשותנו. כציפורים נודדות הזוכרות את נתיב מעופן, כך זכרנו רחובות כיוונים ובתים. תוך זמן קצר מצאנו את בית הכנסת, את בית הספר שלנו ואת בית הקולנוע שבו השתנו רק הכרזות. מקומות שנראו לנו גדולים ועצומים, בעיני ילד, נראו עכשיו קטנים בהרבה: זמקה שהיתה בעינינו הר רם שעליו טיפסנו, הפכה לעינינו הבוגרות לגבעה קטנה, ה "פּדוריצ'ה" שבסוף הרחוב שלנו, שהיתה בעיני יער עבות, נראתה חורשה דלילה. עצוב היה לנו שכמעט כל בתי היהודים נהרסו. בכאב שאלנו למה? הרי במקומם בנו שיכונים מכוערים. במקום בית ילדותי היפה עומדת סככה עלובה. האם הרומנים חיפשו את אוצרות היהודים?
על אף החששות שמחתי לשוב לסוצ'בה, אמנם קיימות ערים יפות ממנה אך זוהי עיר ילדותנו, עיר מיוחדת שאנשיה מיוחדים.

כיום אני יועצת חינוכית במקצועי, וכותבת פרוזה ושירה. בימים אלה ראה אור ספרי "אסור להתל באבן", שברקע שלו יש גם תחושות הדור השני. אני מקווה כי אלוקים ייתן לי כוח לכתוב את הנובלה הבאה שברקע שלה תהיה סוצ'בה ואנשיה - עיר מיוחדת שעדיין מסקרנת אותי...