סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפוריו של מנחם (מניו) פישלר

מנחם (מניו) פישלר

בגיל שלוש הוכנסתי לגן ילדים שבו הגננת, שקראנו לה "דודה", דיברה אלינו עברית מהרגע שעברנו את מפתן הגן. במקביל התחלתי ללמוד את ה"אלף-בית" בחדר של זיידל "באוך" - כך קראנו לו - עד גיל חמש. בינתיים הורי עברו לגור בכפר שליד העיר ופתחו בית מרזח לשיפור הפרנסה. היות ואני כבר למדתי קרוא וכתוב בעברית, השאירו אותי אצל הסבתא בסוצ'בה בכדי שאוכל להמשיך ללמוד. דודי ז"ל שכר מורה פרטי, ששמו היה פייביש מלמד ואצלו התחלתי ללמוד חומש ואחר כך רש"י. כשמלאו לי שבע שנים נרשמתי לבית הספר הרומני שבעיר, במקביל ללימודי קודש ב"תלמוד תורה" שנפתח בעיר ובו הלימודים היו עברית בעברית. למדתי "גמרא למתחילים" ודקדוק אצל המורה דוד מילר ז"ל שהיה בוגר סמינר למורים "חיות" שבווינה, בא אלינו ממונקץ' ובפרוץ מלחמת העולם השנייה נסע לבקר קרובים ונספה בשואה ביחד עם בנו, חברי לספסל הלימודים. הוא הקנה לי את השפה העברית שאותה אני מדבר מילדותי.
בבית הספר העממי למדתי ארבע שנים ולאחר שעברתי את בחינת הכניסה בהצלחה התקבלתי לגימנסיה שטפאן צ'ל מרה ולמדתי עד סיום לימודי התיכוניים וקבלת תעודת בגרות.
באוקטובר 1941, ביחד עם כל אנשי העיר היהודים, גורשנו לטרנסניסטריה. לאחר תלאות בדרך שוודאי ידועים על ידי סיפורים של אחרים, התיישבנו בגטו מורפה שבמחוז מוגילב. שכרנו אצל יהודי מקומי חדר 3X3 מטר ושם גרנו שש נפשות. הרעב, המחלות והתנאים הלא אנושיים, לא פסחו גם על משפחתנו. נוסף לזה הוכרחנו לעבוד בעבודות כפייה כמו סלילת כבישים, גידולי טבק וכו'.











זאב ונחמה פישלר

הגיהנום מטריהטי

בחודש יוני 1943 תבע הממשל הרומני מה"אובשצ'ינה" - הוועד היהודי של מורפה, 200 יהודים לבניית גשר מעל הבוג והגורל עשה שיכניסו גם אותי לרשימה זו.
כנהוג אצל הנאצים, הובאנו תחת שמירה של הז'נדרמריה הרומנית, בקרונות מסע וכעבור 24 שעות הגענו לטריהטי אשר על הבוג, לא רחוק מהעיר ניקולייב. ליד אתר הבנייה היה קיים מגרש לפריקת חומרי הבנייה ושמירתם ובמרחק של קילומטר משם, המחנה הוקף בגדר תיל כפולה.
בין שתי גדרות התיל הסתובבו נגמ"שים עם חיילים גרמנים שאחר כך הוחלפו בז'נדרמים רומנים. באנו ממחנות שונים ואחד לא הכיר את השני, מה שאיחד אותנו היתה גדר התיל שמסביבנו. בשתי שורות, אחת מול השנייה, חיכינו למפקד המחנה "אס אס שטורמבנפירר" בשם בירר. פקודתו הראשונה היתה למסור מיד את התכשיטים ומטבע הזר שלפי דעתו היה לנו. אף אחד מהמאתיים איש לא ציית, לכן הוא נתן פקודה שכל אחד ירביץ לזה שמולו בזמן שמנהלי העבודה הגרמנים צרחו "תוציאו את הזהב והדולרים שלכם". הגרמנים שמו לב שהמכות שלנו הן ב"כאילו", לכן לקחו על עצמם את העבודה והרביצו בנו ללא רחם. אחד ממנהלי העבודה בשם זיק היה הגרוע מכולם, סדיסט אמיתי. הוא הכה בצורה איומה וצעק "זה יעלה לכם בחיים".
זעקותינו הגיעו עד לתחנת הז'נדרמים הרומנים שהיתה ממוקמת לא רחוק. כידוע, היו הרומנים "בעלי בית" בטרנסניסטריה, ואז הופיע קצין רומני בדרגת רב סרן, ניגש למפקד הגרמני ולאחר שיחה קצרה ביניהם, פסקו המכות. כך היתה קבלת הפנים בטריהטי. לאחר סצנת המכות, הובילו אותנו לדיר חזירים לשעבר, שבו הקימו שלוש קומות של דרגשים. קצת תבן ושמיכה היו משכב למנוחת הלילה שלנו.
למחרת התחילה העבודה. הגשר שהיה צריך להיבנות על ידנו היה באורך של קילומטר בערך. חברות הבנייה היו "קרופ", "בטון אונד מונירבאו" ו"לואיג". עבדנו כל היום והאוכל הספיק רק כדי לא למות מרעב. על איכות האוכל יעיד מקרה אישי שלי. את הארוחה שנקראה ארוחת צהריים אכלתי זמן מה בכדי לא ליפול מרעב, עד שיום אחד, כשעמדתי בתור לקבל את מנת המרק שלי, הביט עלי מהדוד ראש של סוס. מאז ויתרתי על המרק.
מפקד מחנה היהודים היה אחד בשם "הקלה", סדיסט מושבע. פעם, כשאחד מאיתנו שעבד במסגרייה לקח לעצמו כמה טיפות שמן מכונות וזה נודע להקלה, הוא שלף את אקדחו וירה בו והרגו במקום. בפעם אחרת, הוא נכנס בעודו שתוי לאחד הצריפים, הוציא יהודי והוביל אותו לבור שיועד למרתף, דחף אותו פנימה וסקל אותו באבנים עד צאת נשמתו.
במקרה שאני חוויתי היה לי יותר מזל. יום אחד נשלחתי להוריד מדוד קבור באדמה את המכסה שלו, שהיה מחובר אליו בהמון ברגים. נתנו לי מפתח והתחלתי לפתוח אותם, אך פתאום נפל לי המפתח מהיד לעומק של שני מטר, בין הדוד לדופנות הבור. לא היתה לי שום אפשרות להוציא את המפתח ולרוע מזלי, כשאני עומד מיואש מבלי לדעת מה לעשות, עובר המייסטר זיק, הידוע לשמצה, ושואל אותי מה הבעיה. כשאמרתי לו שהמפתח נפל לי, הוא ענה לי שזה יעלה לי בחיים אם לא אוציא את המפתח עד שיחזור. מכר שלי, שעבד במסגרייה בא לעזרתי ובעזרת חוט ברזל ארוך שבקצהו תפס הוציא את המפתח וכך ניצלתי.
עבדנו גם בתחנת הרכבת שליד המחנה, בפריקת חומרי הבנייה. עלה בידי כמה מאיתנו להתחבר עם חייל רומני שהציע להעביר מכתבים מאיתנו לקרובים במוגילב, שארגורוד ומורפה, כמובן תמורת תשלום נאות. העסק פעל כמה פעמים, עד שמישהו דיבר יותר מדי. ביום אחד, כששלושה מחברינו מסרו מכתבים לחייל הרומני, הופיע גרמני אחד ובאותו לילה נלקחו מוסרי המכתבים לשפת הנהר; לפי גרסה אחת, קודם נורו ואחר כך נזרקו לתוך הכלונסאות שתמכו בגשר ושפכו עליהם מלט, גרסה אחרת אומרת, שנזרקו חיים לתוך הכלונסאות ונשפך עליהם המלט. הכלונסאות נהיו למקום קבורתם. בין מוסרי המכתבים היה גם חבר טוב שלי בשם סמי פכט מקימפולונג.
כבר בחודש אוקטובר קפא הבוג ולא יכולנו יותר להתרחץ וכתוצאה מכך הכינים התחילו להטריד אותנו. הגרמנים הביאו דוד חיטוי ובגדינו הוכנסו לחיטוי. מהכינים נפטרנו אך מבגדינו נשארו רק סמרטוטים.
יום אחד הציע רב סמל רומני שתמורת 20 דולר לבן אדם הוא יחזיר אותנו לגטאות שבהן משפחותינו נמצאות. נערכה רשימה, אך ברשותי לא היו 20 הדולרים ולא נכללתי בה. אבל, חברים של אבי ז"ל שילמו עבורי וכך גם אני נכללתי ברשימה. הרב סמל נסע לאודסה וחזר עם הוראה להביא את כל הרשומים להופעה בפני בית דין באודסה. למרות המחאות של הקלה, נלקחנו לתחנת הז'נדרמריה ומשם לתחנת הרכבת והועמסנו לרכבת - לכיוון מוגילב.
זהו חלק מזיכרונותי המרים מטרנסניסטריה, שבהם הגרוע ביותר היה טריהטי. רק מעטים מיוצאי בוקובינה שהוגלו מעבר לבוג, שם שלטו הגרמנים, נשארו בחיים. כעד שראה זאת בעיניו, חובה עלי שלא לתת לשכחה להשתלט ולתעד זאת לדורות הבאים.


השיבה לסוצ'בה והעלייה ארצה

אחרי שובי למורפה החלטנו - אני וחברתי זינה, שהכרתי לפני שליחתי לטריהטי - להתחתן ואמנם בסוף נובמבר 1943 נישאנו, במרס 1944 שוחררנו על ידי הצבא האדום, והלכנו ברגל שבוע שלם עד לעיר הולדתי סוצ'בה וחיכינו לעלות ארצה.
ב 1945 נולד בננו, יצחק, ובגלל היותו תינוק נדחתה העלייה עד אוקטובר 1947, והגענו ארצה לאחר שהייה של שישה חודשים במחנה בקפריסין. את מה שעברנו בארץ בתור עולים חדשים, אין צורך לספר. עבדתי כפועל בבית חרושת עד סוף 1950 ובינתים למדתי הנהלת חשבונות ועבדתי אצל רואה חשבון.
ב 1951 נולד לנו בן שני ושמו יגאל וב 1954 התחלתי לעבוד כמנהל חשבונות במשרד הובלה גדול, שם עבדתי עד ליציאתי לגימלאות ביולי 1986. התחלתי כמנהל חשבונות ונהייתי מנהל חשבונות ראשי וחשב של החברה לתקופה של הרבה שנים. אחרי יציאתי לגימלאות עבדתי בהתנדבות כמנהל חשבונות בהתאחדות עולי בוקובינה עד סוף 2001.
הגענו ארצה ב 2.2.1948, כשמלחמת העצמאות עמדה בפתח. בינתיים היינו צריכים להתפרנס ולפרנס משפחה עם ילד בן שנתיים וחצי. בהגיענו ארצה, הופנינו למעברה ברעננה ומשם כעבור זמן קצר עברנו לפרדס כ"ץ.
הלכתי ללשכת העבודה הכללית להירשם. השאלה הראשונה היתה האם אני חבר במפלגה, האם יש לי פנקס של ההסתדרות הכללית. עניתי בשלילה מכיוון שבעוונותי הרבים הייתי חניך בית"ר והשתייכתי לתנועה זו אז וגם היום. בזמנו היתה קיימת גם לשכת עבודה של הסתדרות העובדים הלאומיים שם היו לי גם מכרים מהתנועה ושם נרשמתי לסידור העבודה. הציעו לי עבודה, או בבניין או בסלילת כבישים. עקב היותי חולה, כיב בתריסריון, לא יכולתי לקבל את ההצעה וביקשתי עבודה בבית חרושת כלשהו. בסוגריים יאמר שהנני בא מסביבה לא תעשייתית ותיארתי לעצמי "בית חרושת" כבניין מלא מכונות המייצרות תוצרת כלשהי באופן אוטומטי והעובד רק משגיח שלא תהיה תקלה.
להפתעתי שלחו אותי ליום עבודה בבית חרושת לשימורים "פרימן" ברמת גן, שם ייצרו כל מיני שימורים ובעונה סחטו גם מיץ תפוזים. העבודה היתה קשה. התברר שתפקידי לא היה להשגיח על המכונות אלא לספק חומר גלם לייצור. חומר הגלם היה עגבניות לרסק, שעועית מבושלת לאריזה בקופסאות, פירות לפי העונה וכו'. כל זה בא בשקים של לפחות מאה קילו או ארגזים ששקלו יותר מהתוכן שבהם. את הייצור שהיה מיועד ליצוא היו צריכים להעמיס על מכונית משא ומבית החרושת לנמל.
ביום הראשון לעבודה, שלחו אותי למחסן להעמיס תוצרת כזו. מאחר שהייתי חדש שלחו אותי לסדר את הקרטונים של עשרים וארבע קופסאות על מכונית המשא. מה שארבעה או חמישה עובדים שלחו על מסוע מהמחסן למשאית ואני אחד הצטרכתי לסדר אותן. גיבור לא הייתי אף פעם והעבודה הזו קשתה עלי מאוד. בערב שבתי הביתה ובכיתי כמו ילד קטן. לא היתה לי ברירה ולמחרת הלכתי לאותו מקום העבודה. כששלחו אותי מחדש לעבוד בהעמסה הודעתי למנהל העבודה שאני, מבחינה פיזית, לא מסוגל לעמוד במאמץ כזה ואני הולך הביתה. נראה שמצאתי חן בעיני מנהל העבודה והוא אמר לי להיכנס לאולם הכנת השימורים ונתן לי לעבוד על יד דוד בישול.
באופן יחסי, היתה זו עבודה קלה יותר. כשעונת הסחיטה החלה, נשלחתי למחלקה זו, שם תפקידי היה לשים לב שהמכונות תעבודנה כיאות ורק לאחר העבודה הצטרכתי לפרק את המכונות ולשטפן בסודה קאוסטית ואחרי כן להרכיבן מחדש. הייתי שבע רצון מאוד מעבודה זו מפני שיכולתי לעמוד בה וגם אפשרו לי לעבוד שעות נוספות שתמורתן התשלום היה גבוה יותר. ואולם, כיב התריסריון לא נתן לי מנוח. היו ימים עם כאבים בלתי נסבלים. הרופאים אמרו לי שאדי מיץ ההדרים מזיקים לי. התחלתי לחשוב על עבודה אחרת, ובינתיים נרשמתי ללימודי הנהלת חשבונות, ואותם סיימתי כעבור שישה חודשים.
קרוב משפחה שלי שעבד אצל רואה חשבון, סידר לי מקום עבודה אצל רואה חשבון אחר ואז עזבתי את בית חרושת פרימן והתחלתי לעבוד בהנהלת חשבונות אצל אותו רואה חשבון מ 1950 עד 1954. כאשר נודע לי שבחברת הובלה של הקיבוצים בשם "תחבורה" מחפשים מנהל חשבונות, הצעתי את עצמי והתקבלתי למשרה זו. בהתחלה כעוזר למנהל החשבונות ובמשך הזמן הפכתי להיות אחראי על הנהלת החשבונות והתמנתי לחשב ומנהל חשבונות ראשי. כאן עבדתי עד 1986 ויצאתי לגמלאות, אחרי 32 שנות עבודה.
אחרי כל כך הרבה שנות עבודה, היה לי צורך לנוח לכן נרשמתי כסטודנט שומע חופשי באוניברסיטת בר אילן, השתתפתי בקורס תולדות החסידות ועוד נושאים יהודיים בתקופה של קרוב לשלוש שנים. אני מודה שאלו היו השנים הכי יפות בחיי.
בשנת 1991, הוצע לי לעבוד בתור מנהל חשבונות אצל ארגון עולמי של יהודי בוקובינה והתאחדות עולי בוקובינה בישראל, שם עבדתי 11 שנים והפסקתי בשנת 2002. מאז אני נח ונהנה אחרי שיחד עם אשתי זינה - אוד מוצל מאש - זכינו לגדל משפחה לתפארת, ענף למשפחת פישלר הגדולה (לפני המלחמה): שני בנים, שתי כלות ושני נכדים וארבע נכדות וילדיהם, כולם צאצאים של אברהם ופסיה פישלר ז"ל, ומצד אימא נחמה, של הרב רפאל הלוי גליקמן ז"ל, רבה של העיר דורוהוי שברומניה. הנכדים גדלו וכולם למדו ולכולם יש תואר אקדמי פרט לאחד שהנו חייל בימים אלו.


לזיכרון הסבתא נחמה (נטי) ע"ה - לבנַי ובני/בנות משפחותיהם

לא בכדי הדגשתי בקורות חיי שהנני נכדו של הרב רפאל הלוי גליקמן זצ"ל. אצל יהודים דתיים ומסורתיים, קיים מושג הנקרא "ייחוס" והמובן הוא שהנך קרוב של מישהו עם תכונות או מעמד מיוחדים, שאליו אתה מתייחס. "הייחוס" שלכם ושלי הוא שאנו נכדים ונינים של הרב גליקמן, רבה של העיר דורוהוי שברומניה, יהודי תלמיד חכם, בעל הדרת פנים ואוהב בריות.
תכונות אלה ירשה אמי - סבתכם - שהיתה אישה יפה, משכילה ואצילה. אהבתי אותה אהבת נפש כאם, וכשהתבגרתי הערצתי אותה בגלל חוכמתה והשכלתה. היא היתה ילידת העיר דורוהוי, שהשפה המדוברת בה היתה רומנית. אף על פי כן היא דיברה גרמנית וצרפתית על בורייה. בהיותי תלמיד בגימנסיה למדתי שפות זרות צרפתית וגם גרמנית, היא היתה מדקלמת לי בעל פה משלים של "לפונטין" וציטטה בתים משירו הידוע של היינה "לורליי" במקור הגרמני.
לא היו לה חיים קלים. ביתנו לא היה בית של עשירים והיא גידלה ארבעה ילדים בתנאים לא קלים. גם בריאותה לא היתה שפירה, שנים סבלה מאבנים בכיס המרה, ובכל זאת התמסרה בלב ובנפש לחינוך ילדיה. כבנה הבכור השתדלתי להבין אותה ולהתייחס אליה כראוי. מותר לי להניח שגם היא אהבה אותי יותר מכולם. כשהייתי כבר תלמיד בכיתות הגבוהות בגימנסיה, נתתי שיעורים פרטיים לתלמידים מהכיתות הנמוכות יותר והרווחתי כסף לתשלום שכר הלימוד שלי. מהנשאר מדי פעם, בחוזרי בערב הביתה, הייתי מביא לה עוגה או איזה ממתק אחר ולא היה גבול לשמחתה על כך.
כידוע גורשנו בשנת 1941 לטרנסניסטריה. בלכתנו בשיירה, מהרכבת למקום הגירוש כמעט נשאתי אותה על כתפי מרוב חולשתה. על תנאי החיים בטרנסניסטריה כבר נכתב הרבה וזה ידוע לכול. כפי שכתבתי, נלקחתי ביוני 1943 למחנה העבודה בטריהטי, שם הועסקנו בבניית גשר מעל לנהר בוג. בזמן היותי במחנה זה, נפלה אמי וגרמה לעצמה שבר בעצם אגן הירכיים. בזמן ההוא ובתנאים ההם, לא היתה כל אפשרות של ריפוי במקרה כזה. היא שכבה שבועיים במיטה ונפטרה מקריש דם (טרומבוזה) בלב. כל זה נודע לי רק כשחזרתי מהמחנה.
לא אסלח לעצמי - וזה לא באשמתי - שלא הייתי לידה בזמן חולייה ולא עמדתי לידה כשנפחה את נשמתה. סיפרו לי שלפני שהוציאה את נשמתה אמרה "מניו, בני הבכור איפה אתה".
עלי לציין גם את איך שקיבלתי את ידיעת פטירת אמי. חזרנו ברכבת, בקרון משא, מטריהטי לעיר מוגילב, משם הלכנו ברגל "הביתה" למורפה מרחק של כ 60 ק"מ. עברנו דרך כפרים רבים עד שהגענו לשארגורוד, 13 ק"מ לפני מורפה. שמועה פשטה בשארגורוד שיהודים חוזרים מטריהטי וכולם יצאו מבתיהם לקבל את פנינו. בין אלה היו גם יוצאי עירנו וביניהם גם חברים אישיים. אחד מהחברים ושמו מוקי רורליך ז"ל (לימים עו"ד), ניגש אלי ואמר לי בגרמנית "מניו! בוא ותגיד את הקדיש הראשון אחרי אמך". לאחר שהתאוששתי מהשוק שקיבלתי, התאספנו כמה ידידים למניין, ואמרתי בחוץ, בדרך, תחת כיפת השמים את הקדיש הראשון.
במורפה, למחרת היום הלכנו כל המשפחה, לבית הקברות, וליד הקבר - שסומן באבן - אמרתי תפילת "אל מלא רחמים" לאמי ז"ל. לפני שחזרנו לעיר הולדתי סוצ'בה שבבוקובינה במרס 1944, נפרדתי מאמי ליד קברה לתמיד.
יש לי ייסורי מצפון שבמשך השנים לא הצלחתי לנסוע לבקר את קבר אמי, וזאת מסיבות שונות. כשבאו, בזמן האחרון, עולים מחבר העמים וביניהם גם ממורפה, הם סיפרו שהרוסים חרשו את בית הקברות שנהיה לשדה רגיל.
נזכור כולנו שסבתא נחמה ז"ל בת הרב רפאל הלוי גליקמן זצ"ל נפטרה בכ' לחודש סיון תש"ג (23 ביוני 1943). יהיו שורות אלה, במקום מצבה על קברה שכנראה לא קיים יותר: תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים. אנו נזכור אותה לעולמים!
להלן שתי פרשיות מזיכרונותי כתלמיד יהודי בגימנסיה הרומנית שטפאן צ'ל מרה בסוצ'בה, אשר השאירו את חותמן לכל חיי.
המקרה הראשון: גרתי בסוצ'בה ברחוב יאנקו פלונדור (Herrengasse) רחוב צדדי של הרחוב הראשי בעיר. בשנת 1938 הייתי תלמיד בכיתה ו' בגימנסיה (המקבילה לכיתה י' בישראל כיום), ובכיתה בת 40 תלמידים היו 7 תלמידים יהודים. התקופה היתה טרום מלחמת העולם השנייה והאנטישמיות פרחה. בארץ שלטה ממשלת גוגה קוזה (Goga-Cuza) אשר הנהיגה את ה"נומרוס קלאוזוס" בבתי הספר התיכוניים ו"נומרוס נולוס" באוניברסיטאות. "משמר הברזל" של קודריאנו, שברובו היה מורכב מסטודנטים, היו המובילים של הפעולות האנטישמיות. המתואר לעיל הנו רק מבוא על האווירה שהיתה קיימת, אשר הביאה למקרה שעליו אני מספר.
מולנו ברחוב יאנקו פלונדור היה הבית של משפחת אייזנברג, יהודי עשיר, בנקאי לשעבר אשר השכיר דירה בבית זה לפרופסור יונסקו, המורה לספרות והשפה הרומנית בכיתה שבה למדתי. למורה זה היתה בת בגילי אשר למדה בכיתה המקבילה בגימנסיה לבנות שבעיר.
לא היה לי כל קשר עם הנערה הזאת, אפילו ברכת שלום לא החלפנו בינינו.
בליל הסדר של שנת 1938 כשחזרנו אבא ז"ל, אחי ז"ל ואנוכי מבית הכנסת והתכוננו להסב לשולחן הסדר, נכנס שוטר וביקש שאני אתלווה למשטרה לבירור על איזה תלונה שהוגשה נגדי. ברור שמילאתי את ההוראה הזו והלכתי עם השוטר למשטרה בעיר, שם הוכנסתי למחלקה הנקראת Siguranţa. חיכיתי בחדר עד שנקראתי לחדר שני שם ישב חוקר, שאת שמו שכחתי, שהיה ידוע כחוקר נוקשה, מרביץ מכות מוות בזמן החקירה ומטפל במיוחד בעבירות פוליטיות, כגון בחשד שמישהו שייך למפלגה הקומוניסטית.
מאחר שהחוקר התגורר בשכנות עם דודי ז"ל, הוא הכיר אותי היות שמפעם לפעם ביקרתי אצל דודי, היכן שגרה גם סבתי. לכן לא "זכיתי" לקבלת פנים רגילה, היינו סתירות לחי, אלא הוא הזמין אותי לשבת והתחיל להקריא לי את ההלשנה שנתקבלה עלי. מתברר שהבת של פרופ' יונסקו, שעליה דיברתי לעיל, הלשינה עלי שערב אחד כשהלכתי ברחוב הראשי על המדרכה, ראיתי על המדרכה הנגדית שלושה חברים שלי מכיתתי, יהודים, שאותם בירכתי ביד שמאל מורמת עם אגרוף, כמו הברכה הקומוניסטית.
נשארתי המום ולא ידעתי מה לענות. לאחר שהתאוששתי פניתי לחוקר ואמרתי לו שידוע לי שהוא בקיא בכל תנועות הנוער היהודיים הקיימות ולרובן יש סניפים בעירנו. איך אפשר לחשוד בי כקומוניסט בו בזמן שאני חבר תנועת בית"ר הידועה כתנועה לאומית בורגנית אנטי סוציאליסטית ואנטי קומוניסטית. אמנם לא היתה לו תשובה אבל מאחר שיש תלונה הוא צריך להמשיך ולחקור, אך באופן בלתי צפוי, במקום לאסור אותי הוא שחרר אותי הביתה. עד היום אני משייך את התנהגותו זו רק לעובדה שהיה שכן של דודי ז"ל. ברור גם שמחג הפסח הזה לא נהניתי במיוחד.
למחרת החג, ביודעי שמתנהלת חקירה נגדי באשמה כה חמורה, נגשתי לד"ר מאיר טייך ז"ל, עו"ד ידוע בעירנו ובסביבתה, יו"ר הקהילה היהודית בעיר, וביקשתיו להתעניין בתיק אשר הועבר מהמשטרה לפרקליטות. מתוך קריאת התיק נודע שחברה של המתלוננת ושמה ללקו (שם משפחה), בתו של פרופ' להיסטוריה בכיתה, העידה במשטרה ואישרה אמיתות דברי המתלוננת.
פרופ' ללקו, נוסף להיותו מורה בגימנסיה, היה גם חקלאי בעל שדות ומשק חקלאי שבו היו פרות, כבשים, סוס ועוד. אבי ז"ל שהיה סוחר בהמות הכיר את פרופ' ללקו וכשזה היה צריך למכור או להחליף פרה, למכור עגל לשחיטה וכו' היה פונה אליו. בצר לו, נסע אבא לפרופ' ללקו הביתה והתלונן בפניו על עדותה השקרית של בתו שהיתה יכולה לגרום שאיאסר לשנים לא מעטות. הפרופ' קרא לבתו, שאל אותה האם זה נכון שהיא מסרה עדות במשטרה. היא התחילה לבכות והודתה בפניו שעדותה איננה נכונה ועשתה זאת רק מפני שחברתה דרשה זאת ממנה. בנוכחות אבי, סטר הפרופ' על פני בתו וציווה עליה להתייצב בבית המשפט ולבטל את עדותה. כשהתיק הובא לפני שופט הנוער שקרא לבת הפרופ' להעיד, וגם לאחר החקירה הנגדית של עו"ד ד"ר טייך, היא הודתה שמסרה במשטרה עדות שקרית. לאור זאת, זיכה אותי השופט והתיק נסגר.
ואולם, אין זה סוף הסיפור. לפי החוק או הנוהל, בכל מקרה משפטי שבו מעורב תלמיד, בית המשפט חייב ליידע על כך את בית הספר שבו לומד התלמיד, ובית המשפט עשה כך. עלי לציין עוד שלפי הוראות משרד החינוך, נוסף לציוני המקצועות השונים, יש גם ציון עבור התנהגות, ציון שלילי כזה פוסל את זכותו של התלמיד לעלות כיתה.
המקרה שלי, והשתלשלות העניינים שבו, הובא לפני אספת המורים המתקיימת בסוף כל שנת לימודים ובה דנו על כל תלמיד ותלמיד, הישגיו בלימודים וגם התנהגותו. כשדנו במקרה שלי רוב המורים היו בדעה, שמאחר שזוכיתי והתיק נסגר, אין על מה לדון. מאחר שהציונים שלי היו גבוהים אפילו גבוהים מאוד, הוחלט שאני עובר לכיתה ז'. לזה התנגד מורה אחד, שונא ישראל, ששמו ברזניצקי והוא העיר בצורה ציורית שמאיפה שיוצא עשן זה סימן שיש גם אש. לצערי הוא שכנע את יתר המורים והם החליטו לתת לי ציון שלילי בהתנהגות, כלומר "נשאר כיתה". נוסף לכך שללו ממני את הזכות להיות תלמיד מהמניין בבתי הספר הממלכתיים, ולא נותרה לי הברירה אלא ללמוד בצורה פרטית ולגשת לבחינות.
קשה היה לי לקבל החלטה זו, והחילונו לערער בפני המפקח המחוזי. אחר בכי של אמי ע"ה, ושידולים שונים החליט המפקח לבטל את שלילת הזכות להיות תלמיד מהמניין. הציון השלילי הושאר בתוקפו ונשארתי כיתה. היה קשה מאוד להשלים עם גזירה זו, ולאחר התלבטויות החלטתי להפסיק ללמוד ולעלות ארצה בעלייה "אף על פי". בראש מארגני עלייה זו, היתה התנועה הרוויזיוניסטית שיוצגה על ידי תנועת בית"ר. מהתנועה אישרו לי את העלייה והייתי אמור להפליג באונייה "טורוס" בקיץ שנת 1939 ארצה. בהתקרב המועד, החלו בבית לעשות הכנות לנסיעתי, קנו לי בגדים, תרמיל גב וכו' ולפני יום ההפלגה אפו לי לחם לדרך.
בערב שבת האחרון, לפני הנסיעה לבוקרשט ומשם לקונסטנצה, לעלות על האונייה, לאחר התפילה, התיישבנו לארוחת שבת שאמורה היתה להיות גם ארוחת פרֵדה. אבי ז"ל, לאחר הקידוש ולאחר אכילת המנה הראשונה, התחיל בזמירות כהרגלו, בפיוט "כל מקדש שביעי" וכו' לפתע באמצע פרץ בבכי והתייפחות ניסה להיפרד ממני במילים אלו בערך: "בני האהוב, אתה גם בני הבכור, אתה עולה לארץ ישראל - שאיפת כל יהודי ויהודי, אני מאחל לך שתיסע לשלום ושתגיע בשלום למחוז חפצך ושתצליח בכל מעשי ידיך. אבל דע לך בני, אתה נוסע, אבל רק לאחר שהרכבת תעבור על גופי. אני בלעדיך לא חוזר חי הביתה". שתיקה השתררה בחדר. אף אחד לא מרים את עיניו כדי להסתכל בפני אבא וכולם מצטרפים לבכי. בסוף אני אוזר אומץ ובחוצפה אני אומר: "אל תעשו לי טובה. אני לא נוסע". קם מעל יד השולחן, ניגש לתרמיל הגב, מוציא משם את הבגדים וכו' ובכך בוטלה, בשלב זה, נסיעתי לישראל.
כעבור ימים מספר, עשיתי חושבים והחלטתי להירשם לבחינות מחדש לכיתה ו'. סיימתי אותם ללא כל קושי ואחר כך נרשמתי כתלמיד מן המניין לכיתה ז'.
כאמור, המקרה הזה השאיר את חותמו לכל חיי וברור למה. סיימתי את כיתה ז' בשנת 1940 כשהמלחמה התקרבה לאזורנו. כאחד שהואשם בעבר בקומוניזם, נלקחתי על ידי השלטונות כבן ערובה והייתי כלוא עד לגירוש ולא יכולתי להירשם לכיתה ח' מפני שהנומרוס קלאוזוס נכנס לתוקפו. באוקטובר 1941 גורשנו לטרנסניסטריה והכול נקטע.
אחרי שובנו לסוצ'בה, סיימתי באופן פרטי את בחינות כיתה ח', עמדתי בבחינות בגרות בהצלחה רבה, אך כל אלה מנעו ממני את המשך לימודי הגבוהים שכל כך רציתי ובמיוחד לימודי הרפואה ועל זה הנני מצטער עד היום ואצטער על כך עד ליומי האחרון.
המקרה השני: זה קרה בהיותי תלמיד בכיתה ז´ בגימנסיה. לפי תוכנית הלימודים כלול בה מקצוע הנקרא פילוסופיה ובה: פסיכולוגיה, לוגיקה (תורת ההיגיון), ואתיקה (מוסר). בין יתר הפרקים של תורת המוסר היה גם פרק "המוסר בדתות המונותיאיסטיות" היינו הדת היהודית, הנוצרית והמוסלמית. המורה - בלשוננו הפרופסור - היה ד"ר קוזק, גוי ממוצא אוקראיני. לזכותו ייאמר שלא היה אנטישמי.
הפרופסור בהרצאתו בנידון, פירט את דעותיו בנוגע לכל דת ודת. כדוגמה למוסר בדת הנוצרית הוא הביא את תורת היישועים: "אם תקבל סטירה בלחי אחת תושיט גם את השנייה". כדוגמה למוסר בדת המוסלמית הוא ציין את "נקמת הדם", היינו הפשע לא יכופר עד לנקמה. בנוגע למוסר בדת היהודית הוא ציטט מפרשת "משפטים" ספר שמות כ"א, פסוקים כ"ג-כ"ה: "נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל" ופירש אותם ככתבם. הדבר הסעיר אותי וביקשתי רשות להעיר לו על פירושו.
הוא הרשה לי ואז אמרתי לו, בפני כל תלמידי הכיתה, שהפירוש הנכון של רש"י, גדול פרשני התנ"ך והתלמוד, הוא ממון. כוונת התורה לא היתה ממש עין תחת עין אלא תמורת עין תחת עין וכדומה. לאחר שהאזין להערתי הפרופסור הוסיף שבהיותו סטודנט שמע הרצאה ברוח פירושי והסתמך על פירוש התנ"ך של איזה פרופסור גרמני.
כתגובה מצדי ביקשתי ממנו רשות שאנמק את פירוש רש"י על ידי כך שאביא חומש "שמות" לשיעור הבא ואצטט מן הכתוב בתורה ובפירוש רש"י, ברור מתורגם. גם לכך הסכים הפרופסור ולשיעור הבא הופעתי עם ספר שמות וכיפה. עליתי על הדוכן שעליו הוא ישב, שמתי את הכיפה על הראש וקראתי את הפסוקים דלעיל, תרגמתי אותם והקראתי את פירוש רש"י לכל פסוק ופסוק גם עם תרגום. הוא הקשיב לדברי ואמר שאין הוא סותר אותם אבל מחוסר ידע מצדו הוא לא מתווכח. הפרופסור לא התווכח אבל התלמידים הנוצרים השמיעו לעברי קריאות אנטישמיות שלא פסקו עד לגמר השיעור. אינני יודע איך זה דלף החוצה אבל מכרי אבי ז"ל בירכו אותו על העזת בנו. נדמה לי שהוא התגאה בי.

אלה הם שני המקרים, אמנם שונים במהותם, אבל מעידים על האווירה ששלטה בזמנו בבית הספר שבו למדתי.