לתום, לעידו, לשחר ולאחינועם
קורות החיים שמדענים נדרשים ורגילים להציג מתחילים - כבמקרה שלי - כך:
Born: 8.9.1930 (Romania); in Israel: since 1950; Army service: 1951-1954; Married (Tamar) + 2 (Neora, Eden) זהו!. מכאן והלאה מפרטים לימודים ותארים אקדמיים, מינויים בארץ ובחו"ל, פרסים, הישגים, פירסומים ועוד. לא פעם ישבתי והסתכלתי בהשתאות על השורה האחת הנ"ל - מה יש בה ומה אין בה?! על כך בשורות להלן.
נולדתי, כך סופר לי, שעה אחרי מות סבי בן ציון פוקס ז"ל, ולכן קיבלתי את שמו. לו ולסבתי מירצא נולדו שישה ילדים (כמפורט בסוף הכתבה), יהי זכר כולם ברוך. מביניהם, האח השני, יחיאל, מת בצעירותו ושני האחים הצעירים, זאב וולול וזבולון, ציונים של ממש, עלו לפלשתינה בתחילת שנות השלושים. האח הבכור דניאל ואבי הרש צבי ניהלו והרחיבו את העסק המשפחתי ברחוב הראשי, ששגשג והיה די ידוע בעיר ובסביבה והיו בו מדברי מכולת עד לכלים חקלאיים ודלק למכוניות.
אבי נשא ב 1925 לאישה והביא לסוצ'בה את מינה מינדלה ינובר ז"ל, הבת הצעירה של הרב הראשי של יאסי, מרדכי ינובר ז"ל. נולדו להם שני בנים, אחי הבכור אשר זליג ב 1926 ואנוכי ב 1930. לעתים מזומנות שאלתי את עצמי הכיצד נעלמו מזיכרוני רוב פרטי קורותי בעשר השנים הראשונות של חיי בסוצ'בה; התשובה היחידה שעולה על דעתי היא שעוצמת האירועים שלאחר מכן האפילו על הילדות השלווה ההיא. ממילא, ביסוד כל זיכרונותי - וגם של סיפורי זה - עומדים יותר אירועים "מטלטלים" או מכוננים מאשר פרטים שגרתיים.
אכן נותרו שברי זיכרון יפים של חיים טובים בבית ב'לַנגֶה גַסֶה', שבחצר הרב הגר, עם עצי הלילך לפני החלון והגן הגדול של עצי אגוז ובית הכנסת הצמוד. החיים התנהלו בין הבית, החנות ברחוב הראשי, בית הספר והתלמוד תורה וכמובן, הביקורים בבית סבתא מירצא במעלה הרחוב שלנו ובילוי החגים שם, במיוחד כשאפשר היה להישאר ללון ולהתענג על סיפוריה על הבעל שם טוב. בעונת הפירות התכנסה כל המשפחה בחצרה, שם נחפר בור ועליו קערת ענק לבישול והפיכת שזיפים ל'פובידלה' בהשתתפות איכרים מן הכפר ושזורים בסיפורים, אוכל ושתייה - חוויה של ממש. סבתא עמדה על כך שתמשיך לגור בביתה גם באלמנותה - והבנים קיימו זאת בקפדנות והמשיכו להחזיק לה בקידמת הבית חנות קטנה. קודם גרה איתה הבת, חיה חַיצה, עד שנישאה ועברה לסטרוז'ינץ ואחר כך עברה לגור איתה האחיינית שרה שורקה קרמר (לימים שמלצר) הנחמדה והחיכנית. מול סבתא גר בצד ימין ראש העיר דורופטיי ומשמאל משפחת האס עם משק חקלאי קטן שהביקור בו היה מעניין, כולל שיחות עם האחים אומי ומנשה, המנוגדים כל כך במזגם והשקפותיהם. מדי פעם היו נסיעות לסבים ביאסי או לנופש במקום מרפא ולהבדיל לצ'רנוביץ לרופא הילדים ד"ר נואֶ לטיפול במחלות ילדות.
כמו כולם, עברתי את שלבי החינוך המסורתי מהגן של "הדודה" איזוליס והחדר של המורה קרטן וכמובן בית הספר העממי, ובו סיימתי שלוש כיתות. אימא, שהייתה הבת היחידה מבית הרב ינובר שסיימה בית ספר תיכון, הייתה זו שכל הזמן דחפה לרכישת השכלה ותרבות. כך, כבר אז נשלחנו שנינו לשיעורים לאנגלית אצל רווקה מזדקנת במעלה הרחוב וכן לשיעורי נגינה בכינור אצל בוקי גרופר, ממול. מאלה נשר אחי די מהר ואני המשכתי עד לגירוש.
ואכן, אז התחילו לנשב רוחות אחרות, מפחידות. כילד, זכורה לי הסתירה הראשונה שחטפתי בדרך לבית הספר מלגיונר מ'משמר הברזל' - מעניין - לא בגלל יהדותי, אלא בגלל שמעילי היה מכופתר בכפתורי 'זהב' עם סמל המלוכה טבוע בהם ונשלחתי הביתה שיחליפו אותם. אחר כך הפסיקו לנו בכלל את הלימודים, הגיעו יהודי כפרי הסביבה מפוחדים מהרדיפות שם והתחילו הרדיפות האישיות. בתחילת 1941, הגיע הצבא הגרמני שהתמקם בשולי העיר ובא תור ענידת ה'מגן דוד' הצהוב. החלטנו (כמה חברים) להמתיק את ההשפלה ונגשנו למסגרייה של גרוסמן (מאחורי החנות של אבא, בסביבת התלמוד תורה) והוא נתן לנו לחתוך וללטש סמלי מגן דוד מפליז שענדנו בגאווה ...ובפחד. אך לבסוף בא היום המר בסתיו של 1941 בו כל היהודים נצטוו להתייצב בתחנת הרכבת לשם העברה למקום אחר - איש לא ידע לאן. התכנסנו, כל המשפחה, בבית הדוד דניאל ואשתו יטי (הם היו חשוכי ילדים) וארזנו ביחד מה שאפשר היה ולמחרת נסענו בעגלה לתחנת הרכבת בורדוז'ני, שם הועלינו לקרונות מטען/בקר ונשלחנו צפון מזרחה.
בלילה הראשון הלינו אותנו בחורבות שהותיר הצבא הגרמני/רומני בעיירה אטאקי על שפת הדנייסטר. זה היה גם המפגש הטראומתי הראשון שלי עם מציאות 'השואה', כשבלילה האירו אותנו צעקות חיילים, אנחות של גברים ובכי של נשים וטף, ודרך החורבות ראינו שיירה של יהודים (מיֵדניץ, כפי שנאמר לנו) בבגדים קרועים, מועדים, נופלים וקמים, מובלים בצווחות על ידי חיילים מפעילי שוטים ומקלות, קרוב לוודאי למותם. עם החרדה שזה השאיר השכמנו למחרת לקראת חציית הדנייסטר, כשההורים מתלבטים היכן להסתיר את הכסף שבידם ושעתיד היה להציל חיינו בשלבים הבאים.
חצינו את הנהר נפחדים ומודאגים והגענו למוגילב שם אכסנו אותנו בבניין גדול וגדוש שאת טיבו אינני זוכר. תוך זמן לא רב אבא והדוד ושותפים נוספים ארגנו משאית, עליה עלינו מחוץ לעיר שממנה יצאנו ברגל. אחרי נסיעה מלאת חששות הגענו לפנות ערב לשולי העיירה מורפה שם מצאנו מחסה ללילה. ושוב היתקלות עם איום ישיר במציאות החדשה: האיש אצלו התאכסנו הבהיל אותנו בלילה לרדת למרתף דרך דלת שברצפה ולהיות שם בשקט גמור כי עוברת שיירת צבא גרמני ואם יתפסו אותנו הוא ואנחנו בסכנת חיים. עברנו גם את זה ולמחרת יצאו אבא והדוד לחפש אכסנית "קבע". הדוד מצא חדר גדול למדי ברחוב הראשי ואבא מצא חדר קטן יותר אך עם מטבחון קטן, כל זה בצמוד ושייך למשפחת מוצ'ניק. הבחירה הייתה מוצלחת. נח וחנה מוצ'ניק היו יהודים מקומיים כבני 60, מושרשים במקום, ובביתם שהו בתם וכלתם (שבעליהם גויסו לצבא) ונכדם, גרישה כבן 13. נותר להם הבית (בנוי מעץ ו\או חמר) ובו שניים וחצי חדרים ומטבח ולמרות הצפיפות (התקינו מקום לינה על ה"פּריפּצ'יק" - מעל תנור הבישול ואפייה) השכירו חדר לזוג קופּפרברג, אליהם הצטרף אחר כך גם האח/הגיס שילו אלנבוגן, כמסתבר, משורר יידי ואיש אשכולות אך נכה בפניו ובנפשו. יצויין שמזלנו שפר: מאחורי הבית הייתה גינה של ממש ובמרכזה בית כסא עם בור ספיגה. לא רבים התברכו בכך. כך חיינו כשלוש שנים, בצפיפות ובנסיון - שהצליח - לשרוד.
לידנו היה בית הבד של העיירה, שהיה עזוב כשהגענו אך שימש מדי פעם להפקת שמן חמניות (ואת השארית הסחוטה - "מקוך" - השתדלנו להשיג למאכל). ממול, שוב למזלנו, הייתה אחת הבארות של הכפר ולא היינו צריכים להרחיק לכת כדי לשאוב מים לדליים ולהביא הביתה. במעלה אותו רחוב גר יהודה טננהאוס והוריו, הדרך הובילה לדרפצ'ין ובמרחק מה היה בית העלמין היהודי.
נותר לנו כסף ואבא גם התחיל לסחור בכל מיני דברים ואפילו נטל סיכונים (מחושבים) תוך יציאה מן העיירה. באחת המסעות הרגליים הללו לשארגורוד (כ 12 ק"מ) התלוויתי אליו עם תרמיל על הגב, כשאחי נשאר עם אמא לשמור על הבית. הרבה יותר מאוחר עשיתי את זה פעם נוספת אך חלק גדול מהדרך בעגלה.
ואולם, המכות לא איחרו לבא. כבר באביב 1942 חלה דודי דניאל בטיפוס, מצבו התדרדר במהירות לצהבת זיהומית וזה היה האדם הראשון שחזיתי במותו, כשכולנו מכונסים סביב מיטתו. זו הייתה מכה קשה, היה לו מעמד של בכיר השבט, תמיד שקול, רציני וסמכותי. צחוק הגורל, ב 1937 הוא ביקר בארץ ישראל כדי לבדוק אפשרות של עליית כל המשפחה, אך כשנוכח במצב הכלכלי הקשה בארץ, כולל של שני האחים שכבר עלו, חזר הביתה ופסק: מוקדם מדי!
זמן לא רב אחרי כן הגיעה הבשורה המרה על מות הדודה חיה בטירספול ובסתיו חלה אבא בטיפוס הבהרות - מחלה מקוללת שהועברה ע"י כינים, למרות כל הכביסות וחפיפות הראש במי נפט. אבא היה נמוך קומה אך חזק בגופו ולכן גם המחלה תקפה אותו בעוז - כך טענו. טיפל בו ד"ר קרמר במסירות רבה והבאנו גם את ד"ר שכטר, אך אחרי קרוב לשבוע חומו עלה ל 42 מעלות והוא הזה באופן פראי, הם הרימו ידיים ואמרו שאין מה לעשות ועזבו. באותו ערב רצתי להזעיק את ה"פלצ'רית", הרופאה הרוסיה - מין פרמדיק מתקדם - מבית החולים הצבאי בפאתי העיירה, היא באה והכריזה שאכן המצב נראה אבוד והדבר היחיד שנותר לנסות זה לעטוף אותו כל הלילה בסדינים טבולים במים קרים. כל הלילה עשינו זאת כאחוזי תזזית וברגע מסוים שנראה כאילו הלך לעולמו, פרצה אימא בצעקות "הרשל, לוֹז מיך נישט אליין", הוא פקח עיניים והמשכנו במלאכת העטיפה. בבוקר התחיל החום לרדת - לא אשכח את הלילה ההוא. תוך שבוע הוא היה שוב על הרגליים ואחרי כשישה שבועות חלינו שלושתנו, אימא, אחי ואני באותה מחלה, אך ללא כל השוואה מבחינת החומרה למה שהתרחש אצל אבא; שמא התחסנו במידה מסוימת?. הוא טיפל בנו כמו בתינוקות - ובסוף הביא עוגה, אינני יודע מהיכן. התקופה הזאת הותירה אותנו תשושים גופנית וכלכלית. מרק תפוחי האדמה הכיל הרבה קליפות והאוכל המועדף היה פרוסת לחם שעורה מרוחה בשמן חמניות ועם שפשוף של שן שום על הקליפה מסביב. אבא התחיל שוב לסחור, לדוגמה עם האיכרים באזור דרפצ'ין, אם אינני טועה, מהם קיבל תמורת קילו מלח, פּוד (16 ק"ג) של סוכר חום. התקופה הטראומתית הזאת הותירה בנו גם סממן חיובי, עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי, והוא התחושה שלעולם אפשר יהיה לסמוך זה על זה במשפחה ובאמת, יד או מבט ההורים תמיד ליוו אותנו כילדים באשר פנינו ודבר זה נשאר חקוק בנו לאורך כל חיינו, גם כשהיינו צריכים לטפל בהם בזקנתם.
בין לבין, דאגו ההורים כל הזמן לחינוכנו. על כולם עלה בּוכוורק, הפרופסור מצ'רנוביץ, שלקח עמו לגלות סדרת מיקרו ספרים מכל התחומים. אני חושב שהורים פעלו (על ידי שוחד) כדי לשחרר אותו מעבודת הכפייה במחצבה שמעבר לנחל מורפה, כדי שיוכל ללמד ילדים. באו אליו מלבדי, אכים הופמייר, אינגוולד זנד, בובי היבנר, זיגי ברל, וולפי מוסברג ואחרים, כולנו מכושפים על ידי הידע הרב והתרבות שהוא הקרין. האיש נראה סהרורי לפעמים, בלבושו ובמראהו, אך מיד אפשר היה להיווכח בחריפות השכל והתפיסה שלו. תמורת השעורים הבאנו כל פעם רבע לחם או תפוחי אדמה וכדומה, אך לרוב אשתו לא הייתה מספיק מרוצה עם זה, מה גם שהוא לקח לעתים תפוחי אדמה וחתכם כדי לעשות הדגמות בשעורי גיאומטריה מרחבית. למדנו אצלו מתמטיקה ופיזיקה וכימיה ולשעורי בוטניקה הוא לקח אותנו לאחו שעל שפת הנחל, קטף פרחים וניתח אותם לפנינו. הרגעים הכי מרגשים היו לדידי שעורי הספרות, גרמנית כמובן. קראנו מתוך ספריו הזעירים (ולפעמים מכאלה שאחרים הביאו עמם - לא להאמין) מחזות ושירים של גטה, שילר והיינה, למדנו אותם בעל פה (עד היום חרוטים רבים מהם בזכרוני) וניתחנו אותם. אצלו למדתי לראשונה את המושג "ליצ'נצה פואטיקה" ולקרא בין השורות.
את בוכוורק אפף מסתורין מסוים - עד היום לא יכולתי למצוא מישהו שזוכר את שמו הפרטי או מה היה בעברו. עם השחרור הוא גויס - כפי ששמענו - למטהו של ז'וקוב לעבוד בכרטוגרפיה ונפל בחזית ברלין. אני חב לו הרבה בהתפתחותי התרבותית וזכרו יהיה תמיד נצור בליבי.
ואולם, בבית היה גם שילו אלנבוגן, שבגלל נכותו לא היה מגוייס לעבודה וכשהיה קצת יותר מעודד, התיישבנו לידו בגינה שמאחורי הבית והוא הקריא לנו ביידיש משיריו או יצירות כמו תרגום יידי של "פאוסט" של גטה. קריאה וכתיבה ביידיש למדנו מאמא - סיפורי שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים וי"ל פרץ - וגם את החינוך המסורתי לא הזניחו כמובן, מה גם שבמקרה שלי התקרבתי לגיל 13. למדתי תנ"ך וקצת גמרא עם ליטמן וולצר, אך לא הרגשתי כמצטיין בהם. קשה להאמין, אך אינני זוכר דבר מיום הבר מצווה שלי. כנראה שזה היה בתקופה קשה - ואין כבר את מי לשאול. והיו גם דברים מלבבים בחברת הילדים, המשחקים (אפילו פוקר שלימדני מוניו דיסטנפלד) על כפתורים או על דברי מתיקה ועוד, אך גם לימוד עובדות חיים, ביניהם ללכת ולרוב לחטוף מכות בעימותים עם ה"שקוצים" ולא רק איתם. אך גם כל זה בא לקצו עם עבור הזמן והחרפת המצב הכלכלי של כולם וגם הקשחת עול השררה. נגמרו השעורים, גם הנערים נלקחו לעזור בעבודה במחצבה או בטבק וגברו המצוקה והדאגה.
באמצע תקופת הגלות הזאת ובזמן הכי קשה, בו התרבו הנפגעים והבעיות בקהילה והשלטונות התאכזרו יותר ויותר בעקבות הכשלים במלחמה, התחלף ועד הקהילה ואבא נבחר כחבר בו. הלוואי ולא היה כך, כי התחלנו לחיות במתח בגלל הלחץ של השלטון מחד וחוסר הנחת של האנשים מאידך. היה צריך לדאוג ליותר ויותר רעבים ויתומים (אז גם הוצאו חלק מהם חזרה לרומניה ואחר כך לעלייה ארצה) וגם להיענות לדרישות השררה והשוחד בקושי עזר. הייתי עוד ילד אך דברים אלה הטביעו רישומם על כל מהלך חיי. ומילה על השררה: נשארתי עם הרושם שהיה לנו "מזל" מסוים שהיינו תחת ניהול ופיקוח רומני והגרמנים באו רק לעתים מזומנות; כך יכולנו - ולו גם חלקית - לשרוד באמצעות משא ומתן ושוחד. מסתבר שלשנאת היהודים שלהם הייתה התניה של תאוות בצע להבדיל מהרוע המוחלט של הגרמנים.
בסופו של דבר, לאלה ששרדו ואנו בתוכם, בא יום השחרור על ידי הצבא האדום. התמונה שנכרתה בזכרוני מאותם ימים מהצצה החוצה דרך שער העץ של חצרו של מוצ'ניק, הייתה שיירה של חיילים גרמנים בנסיגתם המבוהלת תוך התבוססות בבוץ האוקראיני וחייל תשוש האוחז בזנבו של סוס ונגרר אחריו. שמחת עניים?!
אחרי השחרור באביב 1944, נשארנו במורפה עוד מספר חודשים, בהם הספקתי לבקר בבית ספר וללמוד קרא וכתוב רוסית, דבר שאני זוכר עד היום, מבלי להבין ממש את השפה. בסופו של דבר יצאנו לדרך חזרה "הביתה", יחד עם משפחת זנד ידידינו, בעגלה ואחרי חציית הדנייסטר המשכנו במשאיות שהצלחנו לתפוס ולשכור לחלקי דרך. התקדמנו כמעט מאחורי החזית והיו ימים/לילות בהם ראינו את הקטיושות נורות לעבר הגרמנים הנסוגים. בסופו של מסע מפרך ומוזר זה הגענו לצ'רנוביץ שם התאכסנו זמן קצר אצל משפחת בֵזן, קרובים של משפחת זנד. מכל הדברים שם חרוט בזיכרוני אירוע מסוים שעורר בנו חלחלה. יום אחד, בלכתנו ברחוב התחיל עוצר פתאומי וחיילים רוסיים תפסו גברים צעירים ברחוב וגייסו אותם בכוח לצבא, ביניהם גם את אחי, זליג, שהיה בן 18, תמיר ונאה. אמי ואני רדפנו אחריהם עד לתחנת הרכבת, שם העלו אותו כבר לרכבת מלאה במגויסים הטריים שפניה, כך אמרו לנו, לטשקנט. לא עזרו תחנונים ובכי שלי ושל אימא, עד שמרוב ייאוש נשכבנו על מדרגות הרכבת ואז הגיע קצין אשר שמע והבין כשצעקנו שחוזרים מגירוש של הגרמנים ומה הם עושים לנו - שמע ושיחרר את אחי.
אחרי זמן קצר עברנו לבוקרשט, שם מצא אבא אפשרות לעבוד בעסקי מסחר והובלה, ואחי ואני התחלנו גם ללמוד שם בבית הספר. בעת שהותנו שם, ביקרתי אצל וולפי מוסברג שהכרתי במורפה ואצלו פגשתי גם את וולטר אלנבוגן והם סיפרו לי על תחילת פעולותיהם בתנועה ציונית בשם "הנוער הציוני". בו במקום זה כבש אותי והצטרפתי באמצעותם לפעילויות בקן התנועה בבוקרשט. ואולם, תוך זמן קצר - באמצע 1945 - נפתחה האפשרות לשוב לסוצ'בה וכך עשינו.
ביתנו הקודם כבר לא עמד לרשותנו ואחרי תקופת מעבר שכרנו דירה בבית משפחת ווגנר, לא רחוק מבית המשפט וממגורי שני חברי לעתיד, שמחה וייסבוך ובובי (ישראל) היבנר. התחלתי לבקר בבית הספר התיכון היהודי והצטרפתי כמובן לקן "הנוער הציוני". כך נכנסתי לתקופה מאלפת וקדחתנית בנעורי ובחיי, בכל התחומים: רכישת השכלה, ייצוב השקפת עולם ופעילות חברתית וציונית. קראתי ספרים כאחוז דיבוק, מספרות עיונית, בעיקר היסטורית ויהודית ועד ספרות יפה, הרבה קלסית אך בעיקר של סופרי מחצית המאה הסוערת ההיא. רוב החברים עברו תהליך דומה והייתה הפריה הדדית יוצאת מן הכלל עם החברים בבית הספר ובתנועה, דיונים וויכוחים, משפטים ציבוריים ותחרויות, מתמטיקה ושחמט (במיוחד עם בובי היבנר) עד דוסטוייבסקי, מיהודה הלוי וביאליק (עם שמחה וייסבוך) עד שטפן צוייג ופרנץ ורפל (עם מרצל בקר ז"ל, בחור שנחשב בריוני, אך צייר מחונן וקורא נלהב ומעמיק של ספרות טובה). בתהליך ההתבגרות הזה באו לידי ביסוס הכפירה בעיקר (לצערם של ההורים), ההימנעות משליטה על גורלו של הזולת, השאיפה להשתתף בתחיית הלאום וחברה טובה יותר ולא רק ליהנות מפירותיהם. לכל אלה הייתי בחברה טובה בשוץ.
שלושה חברים - מימין: בן ציון פוקס,
שמחה וייסבוך וישראל היבנר (סוצ'בה 1947).
בסוף 1946 הגיע העת לצאת לפעילות בתנועה (לאכזבת ההורים שהתנגדו להפסקה ברצף הלמודים) וקצרה היריעה מלתאר את כל החוויות יוצאות הדופן של אותה תקופה. אחרי ובמקביל לסמינרים תקופתיים בבוקרשט, יציאה להדרכה בבתי הילדים בגֶגיה ואחר כך בדורנה. עם המעט שידענו ולמדנו כל העת, לימדנו והדרכנו קבוצות ילדים. עשינו עמם מהתעמלות בוקר, דרך שעורים בכיתות הן בחשבון וספרות והן בהיסטוריה וידיעת ארץ ישראל, עד ארגון מקהלה לזמרה במוסד ובפני הקהילה. בסופו של דבר - כמתוכנן - שלחנו מספר קבוצות לעלייה ארצה. זכור לי מקרה מעניין, בו קבוצת ילדים בגילאי 16-14 (בגֶגיה) חלתה בגרדת (סקביאס - מחלה לא מסוכנת אך טורדנית ומדבקת מאד) והיה צורך להעביר אותם לבידוד מוחלט בעליית הגג. היה גם צורך במדריך מתנדב שישהה עמם יומם ולילה ואני עליתי; זו הייתה חוויה מרתקת, תרתי משמע. בדיוק קראתי ספר בהיסטוריה לאור הארכאולוגיה והפכתי את זה לנושא הלימוד, שם בבידוד. כעבור שבוע ירדנו, וכעבור שבוע נוסף הסתבר כמובן שנדבקתי ונסעתי הביתה לחופש מחלה, אותו ניצלתי כדי ללמוד לבחינות כיתה י"א שהתקיימו ב 1947. אחרי זמן מה הועברתי לבית הילדים בדורנה. באותה שנה עלה אחי זליג (גיל) ארצה מטעם "העובד הציוני - דור חדש" במשלוחי אוניות ה"פאן", דרך מחנות קפריסין. להורי הייתה קשה הפרידה אך הבינו את צו השעה.
חברי שמחה (שהדריך בדורנה כשהגעתי לשם) הזכיר לי לא מזמן שאמרתי שאינני מתכוון לגשת לבחינות הבגרות כי בין כה וכה עוד מעט נעלה ונלך להתיישבות והוא דיבר אל לבי לא לוותר. אכן, עשיתי את הבחינות בסוף 1948 כשכבר הוציא השלטון הקומוניסטי איסור על פעילות ציונית כלשהי. בתי הילדים (וסניפי ההכשרה) נסגרו, ניסינו עוד פעילות מה במחתרת ואז באה ההנחיה להפסיק וכל אחד ימצא פתרון לעצמו עד לעלייה. הגשתי בקשה לעלות ובינתיים נרשמתי, נבחנתי והתקבלתי ללמודי כימיה באוניברסיטה בבוקרשט. הורי תמכו בי בזה ועלות הלימודים והתרבות לא הייתה אז גבוהה – ממעלות המשטר ההוא.
החודשים האלה היוו תקופה סטודנטיאלית בוהמיאנית אמיתית, היחידה בחיי. הלימודים המאתגרים באוניברסיטה ובמקביל ביקור (כמעט בחינם) בכל קונצרט ואופרה אפשריים יחד עם החברים, היו חוויה שטוב לזכור אותה, אפילו תוך התמודדות מתמדת עם ה"אח הגדול" הקומוניסטי שארב בכל פינה. באותה תקופה ארעית וכמעט הזויה החלטתי גם לנסות להשתלם בנגינה בכינור שמדי פעם הייתי מתאמן בה אחרי שיבתי מטרנסניסטריה. התקשרתי והוזמנתי לביתו של הנגן הראשון (היהודי) של התזמורת הפילהרמונית והוא ביקש שאנגן לו משהו. עשיתי זאת, הוא חייך ואמר שאלמד קודם אצל אחד מתלמידיו ואחר כך נראה. חזרתי לחדרי השכור, הבנתי את הרמז, נפטרתי מהכינור וכך נסתיימו אשליותי המוסיקליות ונותרתי רק עם האהבה למוסיקה. אחרי בחינות הסמסטר הראשון התבשרתי לא רק שהצלחתי בהן אך גם שהגיע היתר היציאה. ההורים גילו אותה נדיבות לב שאפיינה אותם בדאגה לנו ולעתידנו ולא נתנו לי להרגיש צערם על הפרידה השנייה שלהם, אחרי עליית אחי. עזבתי את רומניה ולא שבתי אליה עוד, ללא שמץ של עצב או געגוע.
כך, ב 25 ביוני 1950, ירדתי מהאונייה "טרנסילבניה" בנמל חיפה, איבקו אותי ב ד.ד.ט. (וקידמתי את זה בברכה אחרי הניסיון שצברתי בטרנסניסטריה) וקיבלתי 14 ל"י הלוואה מהסוכנות, שאת רובה ניקו עבור מיטה ומזרון שעמדתי לקבל בהמשך (ושהחזרתי עד 1954 ועד הגרוש האחרון). ביציאתי חיכה לי אחי שבינתיים שינה שמו לגיל שעל, העניק לי 5 ל"י (סכום נכבד באותם ימים) מתנת בכורה, ולקח אותי לביקור אצל דודַי בתל אביב וירושלים. עשה המקרה שהזדמנה בנמל גם תמר רפפורט, אותה הכרתי כבר מקודם במושבות וגם בהדרכה בתנועה, אשתי לעתיד לבוא; היא שהתה בקיבוץ "שורש" אחרי עלייתה ארצה.
(בנקודה זו בכתיבתי שאלה אותי תמר: מה, אתה ממשיך לכתוב גם על התקופה שלאחר העלייה ארצה? כאילו שאין "שוץ" שורה בכל אשר עשיתי שם וכאן, לטוב ולרע. וזאת לדעת, סיפורי מתומצת בהכרח להיבטים החיוביים של חיי, למרות כל האירועים בהם חוויתי או ראיתי: גֵרוש ושיבה (לא הביתה), עבודת כפייה ושיתוף פעולה, בגידה ואצילות נפש, חולי ומסירות נפש, מוות והישרדות, אלימות וחמלה, השפלה וזקיפת גב. כל אלה עובדו והוכנסו לפרספקטיבה מסוימת בשוץ, על שלוחותיה הערכיות במשפחה ובחברה, שאפשרה לנו לבנות עתיד חדש).
אחרי כשבוע עברתי לקיבוץ "במאבק" (בתחום הישוב "ולדהיים" שנעזב על ידי המיישבים הגרמנים הטמפלרים) של "העובד הציוני" שאליו הועדתי בתנועה עוד לפני עלייתי. באופן מקביל הצטרפה קבוצה שלמה של חברי התנועה שעלו באותה עת, מקנים וסניפים שונים ברומניה. התמזל מזלי וקיבלתי חדר טוב בבניין המחלבה של היישוב הישן, אותו חלקתי עם בוזיו, חבר ההנהגה הראשית וה"תרבותניק" של התנועה ברומניה ולימים ד"ר קמילו דרזדנר, מנהל ספריית הכנסת. וכך התחילה עוד תקופה קדחתנית ומכוננת בחיי. מהיום הראשון עבדתי בשדה ויענקל ליברמן, שאליו הוצמדתי בחודש הראשון עשה עבודה יסודית; הייתי חוזר עם ידיים מיובלות מאיסוף גבעולי התירס והעברתם לבור המספוא עד שפיתחתי מיומנות לכך. המאמץ השתלם, עברתי לשבועיים הכשרה במוסך הטרקטורים, למדתי לנהוג בטרקטור שרשראות וטרקטור גלגלים ואחר כך התקבלתי בענף ה"פלחה" - דבר שאין לזלזל בו על פי כל ובעיקר הפלחים. חרשתי, דסקסתי וזרעתי את שדות המשק עד ציפורי ורק לקצור ב"קומביין" לא נתנו לי....עדיין. כל זה ביום; בלילה היינו קוראים ספרים, בוזיו ואנוכי, מחמשת כרכי "מלחמת העולם השנייה" של צ'רצ'יל (הכרך השישי עוד לא הופיע) עד "אפלה בצהרים" של א. קסטלר, זה האחרון בתרגום עברי - עם מילון ומחברת על ידי, לרישום המילים הלא מובנות. כך, אחרי שלושה חודשים בערך, דיברנו רק עברית. לאורך כל התקופה, חיי השיתוף ועבודת הכפיים - בחקלאות, בסיוד בתי השימוש, בתורנות מטבח - לצידם של המייסדים כמו מילו דרך וחבריו ומול מנהיגי התנועה לשעבר ברל שיבר (שהפך לסנדלר המשק) ואיציו הרציג (ארצי, שיצא למרעה כשספרים מבצבצים מכיסיו) היו חוויה גדולה, עם כל הקושי שהיה כרוך בהסתגלות אליהם.
אחרי כחודשיים עברה גם תמר ל"במאבק" אך עזבה זמן מה אחר כך מטעמיה היא. גם הורי עלו בינתיים ארצה ואחי קלט אותם. הם היו אצלו במושב כחודש, ביקרו גם אצלי בקיבוץ (ואמי פרצה בבכי כשראתה אותי שב מהשדה ופורק שקי תבואה מהטריילר) אך לבסוף נקלטו במעברת הצריפים בקריית אונו. מצפוני די הציק לי שלא הייתי על ידם בימים הקשים ההם. אבא ניסה לסחור בניידוּת אך זה היה קשה ולבסוף הצליח להיכנס כשותף בחנות עם מכר שלו מהעולם הישן.
אני נשארתי עוד כחצי שנה בקיבוץ ועזבתי באמצע 1951 כשהאסיפה הכריעה על מעבר לסטטוס של מושב שיתופי תחת השם "אלוני אבא". הסיבה/אשליה הייתה אידיאולוגית אך שלא להטעות את עצמי ואחרים, הייתי עושה זאת בכל מקרה. כך למעשה נסתיימו שלוש שנות התנדבות ציונית בחיי והתחילה תקופת השרות הלאומי.
הייתי אמור להתגייס מיד אך ביקשתי דחייה של חצי שנה, מתוך רצון לעזור קצת להורים. בתחושת פסול ואשמה עזבתי לפנות בוקר את הקיבוץ (כגנבים בלילה, אמר לי מילו דרך כשהתראינו אחרי זמן מה) עם מיטת הסוכנות בטנדר שהקיבוץ העמיד לרשותי ישר לצריף הורי במעברת קרית אונו. מצאתי תיכף עבודה כמתרגם מגרמנית לעברית ולהיפך, במשרדו של תעשיין ייקה (בשם טורנהיים) קשוח והוגן שעלה בשנות השלושים ובנה מפעל דוודים אך על השפה העברית לא הצליח "לגבור".
כעבור שישה חודשים התגייסתי לצה"ל, עברתי שלושה חודשי טירונות והוצבתי, אחרי שנודע להם שלמדתי סמסטר כימיה, לחיל מדע (חמ"ד - מי עוד יודע שהיה חיל כזה?) שממנו צמח לימים רפא"ל. עשינו שם פצצות בידיים, לקראת ייצורם וגם לשימוש בעת חרום. למדנו, הרכבנו, ניסינו, שינינו עד שהוצאנו משהו מידינו - תקופה מאתגרת, עם אנשים מעניינים, ובראשם פרופ' ארנסט דוד ברגמן, ממניחי היסוד של לימוד וחקר הכימיה ושל מדע הגרעין בארץ. לא חלמתי אז שכעבור 15 שנה הוא יציע לי משרה של מרצה לכימיה באוניברסיטה.
תוך כדי כך, בקיץ 1952, ברדתי ממשאית שנתנה לי טרמפ לתל אביב מהמחנה, נתקלתי באקראי בתמר, שעבדה כמורה ביישוב ספר. נוכחתי שאהבתי אליה לא שככה, שמחתי שהיא פנויה וידעתי לאן פני מועדות ובאוקטובר אותה שנה נישאנו במועדון "תיבת נח" של הועד למען החייל ברח' הירקון בתל אביב. חברי במחנה התלוצצו על כך שאחרי שבעבר סירבתי להצעה לבנות קיר ביטחון במתקן מסוכן בו עבדתי, דרשתי פתאום להקימו. אך הם גם לא הבינו למה דחיתי כל הצעה לקבל דרגה או להישלח לקורס קצינים ושירתי כטוראי עד לשחרור. לך תסביר שעוד בשוץ נדרתי להימנע מלשלוט בגורלם של אנשים אחרים.
אחרי זמן מה, קיבלה תמר הצעת עבודה בבית ספר ירושלמי, אני ביקשתי העברה למחנה חמ"ד שם ועברנו לירושלים. קיבלנו חדר על גג בית של הרכוש הנטוש באבו טור, בטווח ירייה של הלגיון שעל חומות העיר העתיקה, ולא פעם היינו צריכים למצוא מחסה מפני יריותיהם אצל דיירי קומת הקרקע. ההורים כבר היו שם וזה גם היה לעזר, אף כי עוד לא היו מסודרים לגמרי. אבי נכנס כעובד בחנות ממתקים, עבד קשה ואחרי שנה נכנס כשותף ואחרי כשנתיים התבסס וקנה גם את חלקו של השותף הזקן שפרש, והפך לבעל החנות.
מינה וצבי (הרש) פוקס (ירושלים 1955)
בסוף 1953 השתחררתי - אחרי שרות חובה של שנתיים וחצי, כנהוג אז - והתחלתי לעבוד כטכנאי כימיה אצל פרופ' פליקס ברגמן, איש מקסים ומדען מצויין, אשר סירב עם זאת לבקשתי לעבוד וללמוד במקביל באוניברסיטה. באביב 1954 נולדה בתנו, נאורה, כשמה כן היא מאז ומתמיד. כעבור מספר חודשים ביקר במעבדה פרופ' דוד גינסבורג ממכון ויצמן, אשר התמנה לראש המחלקה לכימיה אורגנית ואחר כך של הפקולטה לכימיה בטכניון. התברר שהוא בא לראות אותי - אחרי שחקר אצל אנשי חמ"ד - ולהציע לי לבוא איתו לחיפה כטכנאי ראשי של המחלקה לכימיה אורגנית. זו הייתה הצעה קוסמת אך החלטתי להסתכן ולענות שאני מוכן, בתנאי שיאפשר לי ללמוד שם במקביל. אחרי רגע של היסוס ענה לי שלא היה מצפה ורוצה שזה יהיה אחרת, אך לא על חשבון שעות העבודה - כזה היה גינסבורג, מדען מצוין, מורה נערץ ואיש אשכולות (עד שנשבה בקסם הכוח והשלטון).
תמר ובן ציון פוקס (ירושלים 1954)
כך התחילה אחת התקופות המפרות אך גם הקשות בחיי. עברנו לחיפה ומצאנו מגורים לא רחוק מהטכניון בדירה של שני חדרים שאחד מהם היה מושכר לשני סטודנטים. המעבר היה קשה אך היו לו גם בונוסים, כמו חלק ממשפחתה של תמר בעיר וכמה חברים משוץ - בומי ופרלי שטטנר ז"ל ויהודה וז'ני טננהאוס יל"א ואחרים.
אכן, במקביל לעבודה בהקמת וארגון המעבדה נרשמתי לשנה ראשונה של למודי מדעים במגמת הכימיה - אז עוד למדו ארבע שנים לתואר ראשון. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שחוויתי עוני - אף כי ללא תחושת השפלה; פשוט חוסר יכולת לסיים חודש מעמל כפּי ועברנו בזמן הזה ארבע "דירות" שכורות. כדי להשלים את פרנסת המשפחה לימדתי עוד בבתי ספר ערב אשר הכינו לבגרות וכאשר סיימתי תואר ראשון ועברתי ללמודי תואר שני ולמעמד של אסיסטנט ואחר כך של מדריך, גם יכולתי כבר להשלים את ההכנסה על ידי הוראה ביום - בבית הספר הריאלי. כך סיימתי את התואר השני ואז גם עברנו לגור בדירה בדמי מפתח (זוכרים עוד מזה?) באחוזה שעל הכרמל, שם נולד לנו הבן, עדן, כשמו כן הוא, מאז ומתמיד.
באותו זמן עבר גם הטכניון על רוב מחלקותיו לקרייתו החדשה בנוה שאנן ושם סיימתי כבר את הדוקטורט בכימיה. אני לא יכול שלא לציין את החוויה האינטלקטואלית ששנות הלימוד והעיון האלה העניקו לי, הן מאופי המקצועות המדעיים שהם כללו אך גם מהאווירה והחבורה המיוחדת שמסביבי, של עמיתים ומורים כאחד.
כל השנים האלה לא פסח עלי צה"ל ומאחר שפירקו את חמ"ד הועברתי כבר ב 1956 לשרות מילואים בחיל רגלים, עברתי קורס לקשרים גדודיים והפכתי לקשר המג"ד בגדוד צפוני. התלוצצנו שבכל תרגיל עלי לכבוש כל גבעה פעמיים - פעם עם המפקד בסיור מקדים ושוב עם כל הגדוד. רק אחרי כשש שנים נזכרו בי שוב וקראו לי להצטרף ליחידה מיוחדת במודיעין שדה, בה שרתתי כמעט עד גיל 50, אמנם כטוראי, אך אז המציאו פטנט מצחיק למדי לאלה כמוני ונתנו לנו (לדוקטורים) סרט כחול על הכתפות עם הכתובת במ"ק - במעמד קצין (רב סרן). בממוצע שרתתי שלושה שבועות בשנה אך היו גם שנים כמו זו שבה נשלחנו לשמור קרוב לחמישה שבועות בשרם א'שיך. עשיתי פעם חשבון מקורב של סך כל שנות ההתנדבות והשרות לאומה שלי, והגעתי לתוצאה הנכבדה של 6.75 שנה. לרבים מחברי תוצאות דומות - לך תסביר את זה לאלה ששואלים מנין הכוחות שהביאו לתקומת האומה. זו הייתה בחירה אישית וזכות גדולה לתרום למפעל האדיר הזה, אך ד"ע, זה לא עזר להגשמה העצמית שלאחר מכן. כל השנים של קליטה טובה ויצירתיות גבוהה נבלעו במפעל הזה; לאורך כל הדרך שלאחר מכן הייתי ה"זקן" שבחבורה: הכי מבוגר בפלוגת הטירונות, הכי מבוגר בין הסטודנטים בכיתה ועד היום, הכי מבוגר בין מתנדבי המשמר האזרחי. אך גם זה תרם לראיית המציאות בפרספקטיבה הרחבה יותר.
אחרי סיום הדוקטורט נתמניתי למרצה בפקולטה לכימיה והתחלתי להרצות ולנהל מחקר עצמאי, אך הישגי לא הספיקו לקידומי מבלי להשתלם בחוץ לארץ ואחרי שלוש שנים, בקיץ 1966, יצאנו לבוסטון בארצות הברית, שם נתקבלתי להשתלמות באוניברסיטת ברנדיס, לה הייתה אז מחלקה לכימיה מפוארת. השנתיים ששהינו שם היו טובות ופתחו אופקים לכולנו, תמר גם השתלמה והילדים למדו אנגלית. עוגמת הנפש היחידה נגרמה על ידי מלחמת ששת הימים, שהישראלים שם לא יכלו לקחת חלק בה, אך היא הייתה כידוע קצרה!
לקראת סיום השנתיים קיבלתי שתי הצעות עבודה, מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומהאוניברסיטה החדשה בתל אביב, שאותה העדפתי כי העניקה חופש פעולה ותנאי מחקר משופרים ובה התקבלתי כמרצה בכיר. באותו זמן תמר למדה בתחילה ספרנות ואחר כך עבדה כספרנית בבית הספר התיכון בהרצליה שם גרנו 16 שנה. לאחר מכן, כשהילדים יצאו מן הבית כל אחד לדרכו, עברנו לתל אביב, שם עבדה קודם באוניברסיטה הפתוחה ולאחר מכן בסמינר הקיבוצים עד לפרישתה. אני שקעתי במחקר והוראה ובעבודה קשה עליתי בסולם הדרגות עד לפרופסורה מלאה ולראש בית הספר לכימיה באוניברסיטה. כל זה כבר לא שייך לכאן; זה הרי כלול ממילא במסמך שבראשו אותה שורה ראשונה מתמיהה מראשית סיפורי זה.
פרופסור בן ציון פוקס (תל אביב 2000)
הילדים בגרו, נאורה התחתנה עם שמואל ברגר, ילדה את תום, (התגרשה) והפכה לאשת מחשבים ותרבות האינטרנט פורה ומקורית. עדן למד פיזיקה, המשיך את שרותו בצה"ל בחיל המודיעין משם השתחרר כאלוף משנה כדי לשנות כיוון לעבודה קהילתית וחברתית, התחתן עם אורלי שבתאי והולידו את עידו, שחר ואחינועם. לכל הנכדים האלה מוקדש באהבה סיפור זה של הסבא משוץ.
על אחי גיל שעל (זליג פוקס) ז"לאחי ז"ל, זליג פוקס, לימים גיל שעל - נולד ב 7 בנובמבר 1926 ולכן זכה עוד לחגוג את חגיגת הבר מצוה בסוצ'בה, שם למד בבית הספר העממי ושלוש כיתות בגימנסיה למסחר הידועה בעיר. הוא עבר אחר כך את כל תלאות גירוש טרנסניסטריה כמתואר בסיפור המשפחה ואחרי השיבה לסוצ'בה השלים את לימודיו והיה פעיל בתנועת "העובד הציוני - דור חדש". יפה תואר היה ושובר לבבות.
שני חברים – מימין: פרדי רוט (שני),
עולה חדש וגיל שעל (זליג פוקס) ז"ל,
שנתיים בארץ (חיפה 1950)
הוא עלה ארצה ב 1947 באונית "פן קרסצ'נט" שנלכדה על ידי הבריטים ונשלחה לקפריסין. גיל היה שם בין מפקדי המחנות של ההגנה, הגיע ארצה ב 1948 והיה בין מייסדי "כפר שמואל" של "העובד הציוני" ב 1950. אחרי עליית ההורים הוא עבר איתם לירושלים ב 1952 ותמך בהם עד שהתבססו שם. הוא עבד במשרד העבודה ולמד במקביל באוניברסיטה העברית עד לתואר בוגר במדעי החברה (1956) ולימודי המשך באוניברסטאות פרינסטון וג'נבה.
הוא הפך למומחה ביחסי עבודה, אחרי פעילותו במשרד העבודה (עד 1958), המשיך כמרצה בטכניון (עד 1964), עמית מומחה בארגון העבודה הבינלאומי (ILO) בג'נבה ויועץ ממשלת ציילון - סרי לנקה (עד 1967). אחרי שובו משם כיהן כמנהל מחלקת כח אדם ויחסי עבודה ב 'חברת העובדים' (עד 1974), נספח לעניני עבודה בשגרירות ישראל בארצות הברית (עד 1977), נציג אירופאי של בנק הפועלים בלונדון (עד 1981) ולבסוף מנהל המרכז ללימודי עבודה וניהול ב 'בית ברל' (עד 1988). גיל כתב בחסד ופירסם ספרים ומאמרים בכתבי עת מקצועיים בתחום התמחותו. האחרון בהם, שקיבל שבחים רבים מעמיתיו, היה:
The Rise and Fall of the Israeli Labour Movement,
Contemporary Review, 2000, I - pp. 64-73; II - pp. 127-134.
גיל נשא את אופירה (לבית שטרן מטבעון) ונולדו להם בת, טלי (לימים סלמן) ובן, ניר.
הוא נפטר בטרם עת, ב 26.4.2000, ממחלה קצרה וקשה. יהי זכרו ברוך.
מימין: קברו של ירוחם פישל פוקס על הר הזיתים
וקברותיהם של בן ציון ומירצא פוקס בבית הקברות הישן בסוצ'בה
אלה תולדות משפחת פוקס מסוצ'בה לדורותיה ושלוחותיה, החל בירוחם פישל פוקס, כפי שלוקט ונחקר על ידי גיל שעל (זליג פוקס) ז"ל והושלם ונערך על ידי בן ציון פוקס.
ירוחם פישל (בן דניאל) פוקס (1852 בוקובינה - 1917 ירושלים) ואשתו חיה הינדה (1912-1853 סוצ'בה) הולידו את:
בן ציון פוקס (1930-1870 סוצ'בה), אשר נשא לאישה את מירצה שטוק (1940-1875 סוצ'בה), אשר היא ואחותה ינטה (1960-1898 ירושלים) שנישאה לחיים קרמר, באו מהעיירה קומנשטי שבסביבה.
יעקב יואל פוקס (1939-1875 בוקובינה) שנשא את אסתר מלכה וסרמן.
מרים פוקס (1883 סוצ'בה - 1953 אלבני, ניו יורק) שנישאה למשה שכטר (1879 סוצ'בה - 1949 ברוקלין, נ.י.).
בן ציון ומירצה פוקס הולידו את:
דניאל פוקס (1896 סוצ'בה - 1942 מורפה) שנשא את יהודית/יטי פכטהלט (1900 איצקני - 1970 חיפה).
יחיאל פוקס (1920-1898 סוצ'בה).
צבי הירש פוקס (1900 בוקובינה - 1998 תל אביב) שנשא את מינה לבית ינובר (1904 יאסי - 1990 תל אביב).
חיה הינדה פוקס (1905 סוצ'בה - 1942 טירספול) שנישאה לשמעון קרנר (1904 סטרוז'נץ - 1965 חיפה). - אחרי שובו של שמעון קרנר כאלמן מטרנסניסטריה, נשא את גיסתו, יטי פוקס (אלמנתו של דניאל) ועלו ארצה - יד לנספים וקריאת תיגר לגורל האכזר.
זאב גרשון פוקס (1910 סוצ'בה - 1993 תל אביב) שעלה לארץ ישראל בשנת 1930 ונשא את מרים וולצר (1912 סוצ'בה - 1989 תל אביב).
זבולון פוקס (1912 סוצ'בה - 1973 ירושלים) שעלה לארץ ישראל בשנת 1933 ונשא את חיה שוורץ (1912 סוצ'בה - 1995 ירושלים).
צבי ומינה פוקס הולידו את:
אשר זליג פוקס לימים גיל שעל (1926 סוצ'בה - 2000 תל אביב) ש ארצה בשנת 1947, נשא את אופירה שטרן (1935 ירושלים -) והולידו את טל ואת ניר.
בן ציון פוקס (1930 סוצ'בה -) שעלה ארצה בשנת 1950, נשא את תמר רפפורט (1931 יאסי -) והולידו את נאורה ואת עדן.
זאב ומרים פוקס הולידו את:
בן ציון פוקס לימים שעל (1936 תל אביב -) שנשא את דבורה פיבך (1937 חיפה -) והולידו את שרון ואת עדי.
דניאל פוקס (1949 תל אביב -) שנשא את חוה שלפרוק (1951 מינכן -) והולידו את שלומית, את אילן ואת טל.
זבולון וחיה פוקס הולידו את:
ציונה פוקס (1935 ירושלים -) ולה בן, דורון ובת, דפנה.
מנחם פוקס (1940 ירושלים - 2006 קידר) שנשא את נחמה רזיאל (1939 ירושלים -) והולידו את רן, את יעל, את איתן, את אביעד ואת רועי.
יעקב יואל ואסתר מלכה פוקס הולידו את:
קרנצה פוקס (1889 סוצ'בה - 1975 חיפה) שנישאה לדוד לייב גליק (1887 סוצ'בה - 1975 חיפה) והולידו את מלציה גליק (1917 סוצ'בה - 2000 חיפה).
רבקה רגינה פוקס שנישאה לחיים גרלר
פפי פוקס
דורה פוקס שנישאה למאיר פרנקל.
צילי פוקס שנישאה לברל ראוכבך והולידו את אורנה, אתל, יהודית ואת יצחק.
אהרון לייב פוקס וסרמן שנשא את חנה וסרמן והולידו את:
מלכה וסרמן (1914 פטראוץ - 1997 רחובות), שעלתה ארצה בשנת 1947 דרך קפריסין, נישאה לאריה שור והולידו את יעקב ואת ניסן.
זאב וסרמן (1917 פטראוץ - 1980 חיפה), שעלה לארץ ישראל בשנת 1938, נשא את מרים וינר והולידו את אריה ואת רמי.
שושנה וסרמן (1930 פטראוץ -) שעלתה לארץ ישראל בשנת 1944 מטרנסניסטריה נישאה למקס ליליאן והולידו את חנה ואת דוד.
צילה וסרמן (1934 פטראוץ -). שעלתה לארץ ישראל בשנת 1944 מטרנסניסטריה, נישאה ליוחאי גדיש והולידו את רונית, טלי, דורון ואת איתן. ההורים ועוד בן ושתי בנות נרצחו ע"י הגרמנים בתחילת המלחמה/השואה.
מרים ומשה שכטר הולידו את:
אברהם שכטר (1922-1902 סוצ'בה.) ויהושע שכטר (1913-1913 סוצ'בה).
חיים שכטר (1907 סוצ'בה - 1994 אלבני, ניו יורק) שהיגר לארצות הברית, נשא את פרידה סילברמן (?) והולידו את ז'נט, פלורנס ואת דיאנה.
גדליה שכטר (1910 סוצ'בה - 2003 וושינגטון), שהיגר לארצות הברית, נשא את רות גרינברג והולידו את לינדה ואת רוברט.
מלך שכטר (1913 סוצ'בה -) שהיגר לארצות הברית, היה לרב בברוקלין, נשא את חייקה קלייר טוניס (1990-1913 ברוקלין, ניו יורק) והולידו את שרה ואת הרשל.
