סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפוריו של נורמן מניאה

קורות חיים (כפי שנמסרו על ידי נ"מ ותורגמו על ידי שמחה וייסבוך ובן-ציון פוקס)

נורמן מניאה נולד בסוצ'בה ב 19 ביולי, 1936 להוריו מרקו וז'אנטה (לבית בראונשטיין).
המשפחה גרה בבורדוז'ני בשנים 1941-1936 ובסוצ'בה בתקופות 1959-1947 ו 1981-1970. הם הוגלו לטרנסניסטריה ושהו כל התקופה 1945-1941 במוגילב ואחר כך ביורקאוץ, וינדיצ'יני ובדרך חזרה, בבריצ'ני. מהמשפחה נפטרו שם הסבים חוה ואברם בראונשטיין ושרדו מרקו וזיאנטה מניאה וילדיהם נורמן ורות. ממשפחת בראונשטיין ניצלו הדודים שולים וראשלה ובני הדודים פרידה ומינה, החיים בישראל משנת 1950. האם נפטרה בסוצ'בה בשנת 1988. האב עלה לישראל ב 1989 ונפטר בירושלים ב 1999. נורמן גדל בסוצ'בה, סיים בהצטיינות את לימודיו בבית הספר התיכון "שטפאן צ'ל מרה" ועזב ב 1954 לבוקרשט, שם סיים ב 1959 את הלימודים לתואר שני בהנדסה בפקולטה להידרוטכנולוגיה. הוא חזר לשנתיים לסוצ'בה ולאחר מכן גר ועבד כמהנדס בפלוישטי (עד 1965) ואחר כך בבוקרשט שם התחיל גם לכתוב. ואולם, משנת 1974 הוא הקדיש את מלוא זמנו לכתיבה ועזב ב 1986 למערב ברלין שם שהה כשנה. בשנת 1988 הגיע לארצות הברית והוא מתגורר בניו יורק ומכהן כפרופסור מופקד על הקתדרה לספרות ותרבות אירופאית וכסופר הבית ב Bard-College ניו יורק.

















נורמן מניאה

מתחילת כתיבתו ב 1966 עד יציאתו מרומניה ב 1986, פרסם נורמן מניאה עשרה ספרים (עיון, סיפורת, מסות). הדבר היה כצנינים בעיני המשטר הקומוניסטי אך נהנה מתמיכת המבקרים הספרותיים וקצר שבחים על מקוריות התוכן והסגנון ועל עמדותיו הביקורתיות. הוא קיבל את הפרס של עמותת הסופרים מבוקרשט (1979) ופרס התאחדות הסופרים ב 1984 (פרס שבוטל על ידי מועצת התרבות והחינוך הסוציאליסטי!).
עבודתו של מניאה, ספרות יפה או עיון, עומדת כמעט כולה בסימן טראומת השואה, הגלות והחיים במשטר טוטליטרי. היא הושוותה בעבר לכתיבתם של גוגול ובולגקוב מחד ושל רוברט מוסיל או ברונו שולץ, מאידך. ספריו תורגמו לכ 20 שפות וזכו להצלחה בינלאומית רבה. סופרים כהיינריך בל, אוקטביו פז, אמרה קרטש, פיליפ רוט, ארנסטו סבתו ואחרים כתבו לשבחו.














בבית הכנסת חברה ג"ח. מימין: קוזיו זינגר, מרקו מניאה, אפרים וייסבוך

בין פרסיו הרבים של מניאה נמנים: פרס גוגנהיים (1992), פרס מק ארתור היוקרתי (1992), הפרס הלאומי אמריקני לספר היהודי (1992), הפרס Literary Lion של הספרייה הלאומית מניו יורק. (1993), פרס נאפולי הבינלאומי לספרות יפה (2004), פרס הולצברינק (ברלין - 2005) ועוד. ברומניה הוא קיבל אחרי 1989 פרס בוקובינה ואזרחות כבוד של עיר הולדתו סוצ'בה. בישראל תורגמו לעברית ופורסמו חמישה מספריו עד כה.
להלן קטעים מסיפורי נורמן מניאה, שהוא הגיש לספר זה, חלק לפני פרסומם.
מקום הולדתי או הדו"ח
"שמונה עשר רבנים ידועי שם ובראשם הרב ד"ר נימרובר מבוקרשט, הרב צירלזון מקישינב והרב ד"ר בורשטיין מבוטושאני ישבו על מדוכת הסכסוך".
בשנת 1928 התנהלה בבורדוז'ני "חקירה רצינית" על ידי השליחים י"מ וקסלר ושוכר פלר. ב 31.12.28 פורסם הדו"ח המסכם שלהם שבעקבותיו מיהרו לחזור לביתם בבוטושאני כי היה זה ערב הסילווסטר, חג הכופרים! האמנם, ניסו לטעון תמימים, הרי אין זה אלא יום השנה להכנסתו של הילד היהודי ישוע לבריתו של אברהם אבינו. הריהו היה רבי יהושע הרבה לפני שהפכוהו לישו המושיע, ובוודאי לא רומאי או ספרדי או גרמני או שמא רומני או רוסי, כפי שהערב רב לעתים רצה להאמין. ואולם, לשליחים לא היה זמן להתעכב ולדחות את שובם הביתה לבוטושאני. לדבריהם: "נקראו מר צליק גרינברג יחד עם ארבעה חברי הוועד, וכן מר הרמן הורוביץ וארבעה חברי הוועד היריב ונתבקשו למסור את הפנקסים והפרוטוקולים לפרטיהם. כמו כן התקשרנו והתייעצנו עם כמה אנשים רציניים שביקשו כי ישררו השקט והשגשוג בעירם בורודוז'ני." עד כאן הסעיף הפותח את דו"ח החוקרים הנ"ל.
איזו מהומה ציבורית! אכן, אנשי ה "שטעטלך" במזרח אירופה הקפידו להתבדל ולהתרחק מכל הזדמנות של אכילת טרפה או של שמחה בחגי הגויים - כמו הסילווסטר - הם הרי יהיו הראשונים להיפגע בהם.
ובהמשך: "בעוד שמר צליק גרינברג הגיש לנו את כל הפנקסים, ספר הפרוטוקולים ואף את הקבלות על הכסף ששולם, למר הורוביץ ולוועד שלו לא היה מאומה להגיש. מצאנו את בית הספר היהודי סגור ועומד להיחרב ולא שונה מצב מפעלי הצדקה לנזקקים. כששאלנו את מר הורוביץ מה מטרת הוועד שלו, השיב, סילוק הרב ב' בסקֶס. לשם כך הביאו שוחט בשם חיים ליטנר ומינוהו לרב, אף כי לא היה מוסמך כלל לתפקיד זה. כמו כן נודע לנו כי שמונה עשרה רבנים ידועי שם ובראשם הרב ד"ר נימרובר מבוקרשט, הרב צירלזון מקישינב והרב ד"ר בורשטיין מבוטושאני ישבו על מדוכת הסכסוך הזה והענישו את השוחט ח' ליטנר"... וכולי.
למרות חפזונם לשוב הביתה עוד לפני ה "חג" - שכניסתו ריחפה כבר באוויר, מלווה בחרדה כרגיל - לא הסתפקו השליחים/חוקרים המכובדים בהערכת מצב קצרה ותמציתית. מטרת שליחותם הרי היתה "השכנת רגיעה בקהילת בורדוז'ני" ולכן הציעו דרכי פיוס לשנה החדשה, והן: "בחירות חדשות, בניהול ועדה מורכבת מעסקן מקומי ואחד מקהילת בוטושני; אחרי הבחירות יבוטלו הסנקציות נגד חיים ליטנר, אשר יטוהר ויוחזר לתפקידו המקורי של שוחט ואילו הרב ב' בסקֶס ישוב לכהן כרב ראשי, תפקיד שהוא ממלא בכבוד, כמצופה מתלמיד חכם ומחבר ספר חשוב". בדו"ח הזה לא חשפו האדונים וקסלר ופלר את זהותם וחשיבותם, כיאה לשליחות רצינית כל כך והרת גורל.
ושמא היה הסנטור י"מ וכסלר קרוב משפחה של המשורר פוּנדוֹיאנו, שנולד ביאסי כבנימין וכסלר ושעתיד היה למות במחנה ההשמדה אושוויץ תחת השם השאול Benjamin Fondane. ואכן, עשור אחרי הדו"ח וההתרחשויות הנ"ל, השיר של פונדויאנו "ועוד יגיע ערב / ואסתלק מפה" היה משמש אזהרה וצו שעה, לא רק בבורדוז'ני או ברומניה, אילו קראוהו בכוונה הראויה.
ממכתב שנשלח ב 28.2.29 על ידי נציגי הקהילה היהודית המקומית לאיגוד הקהילות היהודיות בבוקרשט עולה שנמשכים מעשי נבלה בבורדוז'ני: "לאנשי קבוצתו של מר הורוביץ שאיפות פרטיות, ואינם מעוניינים בבחירות חופשיות והגונות. עשינו ניסיון קודם, בו הודענו לציבור על בחירות כאלה (בראשות ראש העיר בעצמו ובהשתתפות המפקד הצבאי המקומי!) אך סופו היה עגום. מר הורוביץ - שהוא בעל בית מרזח - השקה קודם את חסידיו וכל הכנופיה העליזה פרצה לאולם ההצבעה, הפרה את הסדר וגרמה לשערורייה כזאת שאנשי הרשות ביטלו את האירוע ועזבו מזועזעים ואחוזי תיעוב. - ונשאלת השאלה, האם יש בידינו, במצב עניינים ורוחות זה, לקיים בחירות חופשיות?!" אין מי שירסן את הניצים והסכסוך גואה, למרות העוני, הפחד והדאגות האחרות ב"כרך" הגדול בורדוז'ני, שבו כל ממזר מלך, בעת ההיא שלפני הסופה.
ייאמר שחכמי בורדוז'ני הצטרפו אז למחברי הדו"ח בהמלצה כי "בינתיים תמשיך הוועדה הזמנית לטפל בענייני הקהילה עד להרגעת הרוחות."
ב 2 באפריל 1929 הגיע מבוקרשט העיתונאי הוריא קארפּ במשימת תיווך והוא מדווח: "לבקשתי שלח כל מחנה חמישה נציגים. נציגי קבוצת הורוביץ ביקשו שגם מר קלמן רבינוביץ', לא מתושבי המקום, ישתתף כמזכיר קבוצתם, אך לכך התנגדה קבוצת גרינברג בתוקף. אי לכך פרשה קבוצת הורוביץ ורק מר הורוביץ לבד נשאר וכך גם נחתם הפרוטוקול המסכם, אחרי דיונים שנמשכו לתוך הלילה." בסופו של דבר מחנה גרינברג ומחנה הורוביץ (באמצעות מנהיגם) הסכימו לפשרה שהרב ימשיך בתפקידו וכך גם הדיין ליטנר כשוחט שנתון למרותו.
ארבע ההחלטות של המתווך ברורות וסופיות הן:
א) ועדת גרינברג הזמנית תסכם את המאזן עד ל 30 באפריל ולאחר מכן תתפזר ותסיים פעילותה.
ב) קבוצת הורוביץ תצרף לרשימת המועמדים לוועדה החדשה גם כמה חברים מקבוצת גרינברג.
ג) הרב ב' בסקס נשאר כרב יחיד של הקהילה עם כל הזכויות הנובעות מתפקיד זה ומשכורתו תהיה תמיד גבוהה מזו של השוחט. כמו כן מתבקש הרב, תלמיד חכם, לא להתערב בפוליטיקה הקהילתית ולהטיף להבנה בין חברי הקהילה.
ד) לשמירת כבודו של השוחט ליטנר בן ה 74, הוא נשאר עם התואר דיין, אבל רק לשם כבוד וללא אפשרות למלא את התפקיד בפועל.

בשנת 1936 בחודש יולי התקיימו שוב בחירות בקהילה היהודית. הנבחר שולים בראונשטיין היה ככל הנראה המתאים ביותר לתפקיד. הוא היה בנו של אברהם בראונשטיין ואחיו של ז'אנטה הנקראת שיינה כלומר היפה, אמי. אחרי המלחמה חזר מטרנסניסטריה שם נפטרו הוריו, כלומר סבַי. נבהל מה"גן עדן" של המשטר השליט ברומניה, עלה ארצה וכאן חזר למשלח ידו הקודם כמוכר ספרים ועיתונים.
אחותו ז'אנטה בראונשטיין פגשה כמה שנים לפני הבחירות שב 36' באוטובוס פלטיצ'ני סוצ'בה את מנהל החשבונות הנאה של מפעל הסוכר שבאיצקני והתחתנה איתו. היא אימצה שם חדש אחרי הנישואים ונפטרה בשנת 1988.
ב 28 ביולי 1936 הוכנסתי בבריתו של אברהם אבינו. בהתחלה חשבו שאין הרבה סיכויים שאחיה, והוחזקתי ימים ולילות באינקובטור. המשפחה רק קיוותה שניתן להציל את אמי אחרי לידה קשה כל כך, ואמנם היא נשארה בחיים.
רק סבי אברהם סבר שאחיה ורצה לקרוא לי בשמו של אחיו נוח שנפטר זמן מה לפני כן. הוא אמר שמכיוון שיש לי ציפורניים סימן שאחיה. ואכן היו לי ציפורניים קטנטנות ואני חי וקיים.



הדמוקרטים הקטנים

השיבה הביתה לא יצאה לפועל באפריל 1945, אחרי ששוחררנו ויצאנו מגלות טרנסניסטריה. באותו קיץ 1945 גרנו בפלטיצ'ני, בבית שהיה עדיין תחת הילתה הכמעט קדושה של לאה רימר הישישה, דודתה של אמי. לאחר מכן שנתיים ברדאוץ, שבהן הייתי התלמיד האהוד של המורה ורה יוראשוק, שקסמה טרם פג אצלי עד היום, 60 שנה מאז.
לסוצ'בה חזרתי בקיץ 1947 ובאותו סתיו התכבדתי ללמוד בכיתה הראשונה של בית הספר התיכון היהודי - החדש בעיר, עם כובע ותלבושת כנדרש. שלושת בני הדוד, חיים, אוטיליה ודוד רימר שבאו מפלטיצ'ני, הפכו למורי המתמטיקה של הכיתות הגבוהות וכך, למזלי לא הייתי חייב לעמוד בדרישותיהם המופלגות. נהניתי לבקר באותו בית ספר שבו למדו שתי בנות הדוד שלי, מינוצה - בכיתה ב' - ופיקוצה - בכיתה ג' -, עמן חלקתי גם את גלות טרנסניסטריה וגם, בחודשים שלאחר השחרור בידי הצבא האדום, את הלימודים בבית הספר הסובייטי המקומי.
כוכב הכיתה שלנו גולדנברג השמנמן - בנו היחיד של הגבר עם השפמפם, בעל החנות של מכשירי חשמל שברחוב הראשי ושל הגברת השחרחורת והעדינה, שגם היא לעתים עזרה מאחורי דלפק המכירה, - עשה רושם קצת נכה. כנראה כתוצאה ממחלתו שהקשתה על הליכתו ומכאן גם הסיבה להשמנתו. בהיותו בלתי מנוצח בלימודים, מנגן יפה באקורדיון, לבבי עם כל אחד סביבו, סנדי גולדנברג נהיה בצדק מנהיג הכיתה.
ואולם, חברי אוארבך החליט ותכנן "פוטש". התיידדתי מיד עם יהודה אוארבך, למרות שהרגשתי מאוים במפגש עם משפחתו הדתית מאוד. עקבתי בהשתאות אחר ניסיונותיו המורכבים של אודי - יתום מאביו - לחמוק מהבית שבו הוא אמור היה כבר לשמש כראש משפחה. הביכה אותי קצת גם האם החמורה, האבלה והלקונית, כמו גם האח הקטן, מרצי, פרא אדם שלא ניתן לשליטה. אך גם הסבתא המלאה, הרכה והמחייכת ובעיקר הסבא הזקן אוברווגר, תמיד בחליפה השחורה האלגנטית מכופתרת עד צוואר עם הכיפה השחורה הנצחית של אלכימאי אדוק, פטריארך מופנם בעל זקן לבן מסופר בקו ישר מושלם, נעול נעליים עדינות מעור כסיות דק.
ראש השבט האמיתי, מר אוברווגר שלט לא רק על חנות דברי הזכוכית שבקומת הקרקע, אלא גם על כל המשפחה ששכנה בקומה השנייה, בבית שבתחילת הרחוב הראשי, פינת "הרחוב היהודי" (ארמשולוי, לימים קרל מרכס). בסמטה צרה ומלאת חיים זו, של חנוונים קטנים הייתי עומד ומתפעם לפני חלון הראווה מלא מכשירי חשמל יוצאי דופן של החנות גולדנברג, שבה ביקרתי בדחילו ורחימו רק פעם אחת.
עם חברי העצבני והמסודר כאחד, יודה, כפי שקראתי ליהודה אוארבך, היו לי יחסים מצוינים. מזימת ההפיכה כנגד המשטר המשעמם והמרוצה מעצמו נרקמה, קרוב לוודאי בהסכמתי. הדמוקרטיה הלהיבה את דמיוננו והרצון למשחק חתרני החיו את היום יום שלנו.
אכן, הצבעת הרוב הפילה את סנדי גולדנברג המושלם שהיה צריך להסתפק באקורדיון וראשוניות בלימודים. התמניתי נשיא הכיתה, אך גם עורך ראשי של עיתון הקיר "הדמוקרטים הקטנים" שבעיני המחנך שלנו - פרופ' רורליך - היווה סמל לייעודנו ועתידנו הרוחני.
המעמד הנשיאותי לא הועיל לי כאשר, אחרי חודשים ספורים, נאלצתי להסכים להחלפת שם העיתון, שהתחבב כל כך על המחנך ועלי, לשם הסתמי "עיתון הקיר". מסתבר שמספר מורים קומוניסטים התעצבנו מהרמז שהשם הקודם נשא לשפה האלקטורלית של המפלגות "הבורגניות" מהאופוזיציה הפרלמנטרית הגוססת.
הסכמתי, יותר מופתע מאשר מתקומם, לשם ללא שם החדש; למעשה הייתי שקוע לגמרי, לא רק בתהילה הנשיאותית שלי, אלא גם ברזים הפיוטיים של משיכתי, בעוקבי נרגש אחר שכנתי ביומן הכיתה, ברוניה.
מניאה נורמן, נורמן ברוניה... מעשה הגורל, כך זה נראה. הרקדנית הקטנה בעלת צמות הפשתן הארוכות והקרסוליים העבים, ריתקה אותי עד כדי כך שלא יכולתי שלא לארגן מין הצגת פתוי טקסית ב "פדוריצ'ה". היתה זו חורשת המשחק וההתייחדות בקצה ההררי של העיירה. בנוכחות חברתה הטובה הקבועה, אוה גינגולד, וכן של "סגנַי" המלווים (היה זה אולי עדי בודינגר? או שמא חברו פליישר? בכל אופן, יודה הטוב בוודאי לא חסר) הקראתי הצהרת אהבה במלוא מובן המילה. היתה זו ראשית פועלה של התיאטרליות, שלא רק האהבה אלא גם הספרות כביטוי ל"אני" העמוק, מעבירות לא פעם לפרסה לעיני רבים.
תופעה הרבה יותר מוזרה משינוי שם העיתון, היוותה הוצאתי מתוכנית חגיגת סוף השנה של בית הספר. להצגת טרום הבכורה של המחזה שהכנו, השתתף בין שאר נציגי הממסד הפוליטי המקומי, גם בעלה של המורה היפה לצרפתית, ריטה פוֹפיק. הגבר הבלונדיני הגבוה והמרשים, בעל השפם הזהבהב, שעתיד היה להיות מאוחר יותר קצין חשוב ב "סקוריטטה", היה כבר אז מופנם ובעל שריון בלתי חדיר של סודיות ושתיקה.
הקבוצה הקטנה של האורחים החשובים שהוזמנו להצגת טרום הבכורה, לא נראו נרגשים מההתלהבות שבה הקראתי את הפואמה "Pribeagul". ואולם, בסיום הקטע שלי, נראתה תכונה נרגשת בגרעין הנכבדים מבין המבקרים. נתבקשתי לחזור על הבית הראשון של הפואמה: נווד עלוב כי אוהלך יפקוד להתארח/ כבדו בלחם, מלח ומילה טובה/ הושט לו מים לשכוך כאב פצעיו/ אך אל תרעד שפתך בשואלו/ מנין באת? ולאן פניך מועדות?... דקלמתי שוב ביתר רגש. אך התגובה המיוחלת איחרה לבוא. פני האורחים נהיו עוד יותר אטומים.
המחנך רורליך סימן לי לחזור מהתחלה על כל הפואמה. אספתי כוחות וסמכתי על הבית האחרון, הפינלה שאין לעמוד בפניו: "ולא תשאל לשווא את העלה המת/ על הענף ממנו תלשה אותו הרוח/ אף על המטרה אליה הוא נישא".
האורחים לא זעו ואף לא נראו ערים למאמצי המבצע. המילים היו אלה שעניינו אותם. בתדהמה הבנתי שלמרות שהמילים לא ריגשו אותם, הן העלו את המתח והעניין של פקידי הרשות. לא נתבקשתי יותר לחזור על דברי, פניהם ודיוניהם היו קפואים. המצב הלך והתחוור ולא נראה טוב. איש לא הרגיש חובה להסביר לי את הבלתי ניתן להסבר. שמעתי רק התלחשויות שעברו בין מורה למשנהו ותלמיד לחברו, מילים שונות כפטליזם, בורגנות, נציונליזם, פסימיזם, גטו...
האווירה היתה מקפיאה, עמוסת חשיבות ואשמה כאחת. לא היה מדובר - עשה רושם - בחגיגת סוף השנה שלנו עם הסקצ'ים, ההקראות והכתרים שבעקבותיהם, אלא משהו ללא השוואה חמור וגורלי, מן איום סודי ורציני מאוד.
בשנים שלאחר מכן, בתקופה הקצרה ששירת המהפכה הנלהבת שלו היתה נחוצה לשליטים, אלקסנדרו תומא - מחבר השיר שקומם את השליטים עתיד היה להיעשות באופן מפתיע משורר משופע כיבודים לאומיים. בעצם היה זה אותו אדם, המשורר היהודי מוסקוביץ שמזמן כתב, עוד ב 1900 את הפואמה הדרמטית שאני ביצעתי בעוצמה מלודרמטית.
הביצוע המחודש של טקסט יהודי כל כך, בבית ספר תיכון יהודי, בתנאֵי "השינויים המהפכניים" שעברה רומניה וגם המשורר, נתקבלו כפי שהבנתי מאוחר יותר, כפרובוקציה שערורייתית. יהודי הממסד הקומוניסטי שתמיד "בער על ראשם הכובע" הגיעו לאותה הצגה במטרה להגן על המוסד החינוכי שלנו, מפני אי נעימויות ושגיאות ביחסים הדו משמעיים והמעורפלים עם המשטר החדש. אך גם להגן על עצמם בעודף מרץ, שאף פעם לא נחשב מספיק, מפני החשדות והעוינות של חבריהם הקומוניסטים. קשה לומר עד כמה הצליח "טיהור" תוכנית חגיגת סוף השנה לחזק את עמדתם בשורות הנהגת המפלגה, אך בית הספר שלנו לא זכה במהרה ליהנות ממליץ יושר כלשהוא.
ביוני 1948 בסיום שנת הלימודים שבה רק ללימודים לא נתתי דעתי, הולאמו גם אמצעי הייצור העיקריים, הבנקים וכן מפעלים כלכליים חשובים נוספים וכמו כן מוסדות ההוראה. בתי הספר הפרטיים נעלמו ובית הספר התיכון היהודי סיים את קיומו קצר הימים. העובדה ש "Pribeagul" של מוסקוביץ' - תומא נחשב לפרובוקציה לא היה מקרה. התנועות הציוניות אשר חזרו לטפח את חלום המולדת הקדומה, שממנה עקרה הסערה את הקדמונים והפכם לנוודים, והאופק שאליו שאפו בעתיד, הפכו גם הם פגיעים.
הדיקטטורה של הפרולטריון ניכסה לעצמה את העבר, ההווה והעתיד של כולנו.
ואולם, זמן מה לפני חגיגת סוף השנה הייתי נוכח באסֵפה מוזרה בחצר בית הכנסת הגדול בעיר. אי שם, רחוק, קרה מאורע שעליו דיווחו כל העיתונים, אך נחשב בכל זאת סודי; סופר בלחש ובשמחה מהולה בפחד. הכרזת מדינת ישראל זעזעה לא רק את הרחוב היהודי אלא גם בממשל הקומוניסטי היו תגובות מעורפלות. לא כל כך ידעו איך להתייחס לבשורה: ניצחון על הקולוניאליזם הבריטי שאושר בזריזות על ידי ההצבעה החיובית של ברית המועצות בארגון האומות המאוחדות, כמובן. אך ללא מובן ברור ומורחב ועם השלכות מעורפלות על ההיסטוריה של היהודים הנודדים זה אלפי שנה או ההיסטוריה המידית של הארצות שדרכם היו עדיין נודדים.
בקהילה היהודית הנסערת שזה עתה שבה מגלות טרנסניסטריה, הסיפוק מהגשמה סוף סוף של שאיפותיהם העיקריות שזכו להוקרה מעולם ומלואו, היה מהול בחשד עתיק היומין מפני כל שמחת פתע, אך גם בשאלה הדחופה: היצטרכו הנודדים לחדש עכשיו מיד את נדידתם עד מימי הירדן הרחוקים? לשים קץ לנדידה בת האלפיים על ידי מסע ארוך אל הלא נודע?!
לא כולם נראו מוכנים להרפתקה החדשה הזאת. בחצר בית הכנסת נישאו נאומים. הנאום הפותח, הרבני, שתיאר במחוות רחבות ומשפטים ארוכים את קיום החוזה המקודש בין אלוהים לעמו, ומיד לאחריו נאום של קומוניסט יהודי שנמסר בשלווה, בזלזול קל תוך הזכרת הצלת עמנו על ידי הניצחון המכריע של ברית המועצות נגד הנאצים, וכן של העת החדשה של שוויון וצדק המתחילה הן ברומניה שלאחר המלחמה והן בארצות האחרות שהצבא האדום שחרר מעול השעבוד וניצול שבין בני אדם.















נורמן מניאה אזרח כבוד של סוצ'בה

אחריהם עלה סטודנט צעיר, ממושקף, טון שונה, משפטים אלגנטיים, כמה מהם אף לא הבנתי, קול חלקלק ומלא... שדיבר על דג שנחצה לשניים: הפיצול הלא מקובל של הארץ המובטחת, "החלוקה" של אדמת ארץ הקודש, אי צדק הנגרם על ידי נדיבותו המזוייפת של העולם כלפי הגולים, שבכל מקום שבו חיו סבלו ותרמו תרומות משמעותיות לרמת החיים בארצות המארחות. הוא דיבר על תמורה ותרומה, לא רק שליחי הממסד שעמדו כקבוצה בצד נראה שרוי במבוכה, כפי שעתידים להראות בעוד שבועות מספר בחגיגת סוף השנה של בית ספר התיכון, אלא גם הקהל כולו נראה נבוך מאוד, הקדמה למה שעתיד היה לקרות עם "Pribeagul" של תומא - מוסקוביץ'?!
עלו בזיכרוני פתאום הנאומים והאווירה מחצר בית הכנסת, לא בעת קריאת בתי השיר בטרום בכורה, שבה הוחלט להוציאני מתוכנית החגיגה, אלא אחרי כמה ימים בצאתי מהאולם שבו התרחשה חגיגת סוף השנה שבה לא שיחקתי וגם לא הוכתרתי.
בהעדר הרגע הנשגב של קריאת הפואמה, תום שנת הלימודים שלי בתיכון לא הסבה לי שמחה, גם לא הפרסים הלימודיים. לא השגתי אלא ציון לשבח שני בכיתה, הציון הראשון ניתן לחברי יהודה אוארבך, וגם הוא צועד אחרי בעל הפרס הראשון המובן מאליו.
השנה הראשונה אחרי השיבה לסוצ'בה זיכתני בכל זאת בשמחות גדולות יותר מאשר כתר הפרס או הקראת השיר שלא צלחה. נרגש ומשולהב משיבתי למקומות שלפני ההגליה, הרחובות, הפארק, הפדוריצ'ה, משחק הכדור רגל ליד השיפוט, קרוב לביתו של השוחט ששחט את התרנגולות עבור עקרות הבית היהודיות בערב שבת. עקבתי שם אחר תנועות האחיזה בצוואר העופות המסוחררות ואיך, בתנועה חדה, שיסף את גרונם וחיכה עד שרוקן טיפות דמן האחרונות. ליוותה כל זה, הרכילות סביב בית החטאים לא רחוק מהשיפוט, אמרו שמתגוררות בו היצאניות של בית הזונות העירוני, מדי בית הספר התיכון שהעלה חשיבותו של כל יום מחדש, הפוטש שלנו בבית הספר, ברוניה וגמגומי הרומנטיקה הראשונים, "הדמוקרטים הקטנים" והתקוות הגדולות, כל אלא הסתכמו לסך הכל שדבר לא ישווה לו, שמחת ההנאה כלל לא פחות חשובה משמחת היצירה.
לא אכפת לי כל כך היה מכלום. הבטתי בשוויון נפש אך גם בעליונות לא מוסתרת על ההורים שאחרי החגיגה - התעכבו ברחוב כדי לברך את הזוג גולדנברג על הצלחת צאצאם. מאחר שלבטח קיבלו מידע על הציניות שבה הורדתי מכס מלכות הכיתה את בנם יקירם, סנדי, הורי בעל הפרס הודו באדיבות ובברכות הדדיות להורי הקושר. היתה זו נקמה קלושה אך מתוקה ללא צורך במשהו נוסף.
בקרוב, לא רק סנדי אלא גם יודה, ברוניה, אוה גינגולד ומאוחר יותר, מינוצה ופיקוצה, וכן אחרים מהתיכון היהודי בן החלוף בסוצ'בה יתחילו את הנדידה אל ארץ הקודש של הנוודים. הנשיא לשעבר של הכיתה הראשונה ועורך עיתון הקיר "הדמוקרטים הקטנים" עתיד היה להישאר יותר, יותר מדי עשורים ברומניה הבלתי דמוקרטית, הנשלטת בטרור על ידי נשיא רודן חשוך. אך בסופו של דבר גם אני נדדתי, אל ה"עולם החדש", והטלתי עוגן בניו יורק, בירת "דאדא" של הגולים מכל עבר.



קטע מהספר - Întoarcerea huliganului

"...אני רואה בפעם הראשונה את הקבר. למעלה בצד שמאל במשכית מוצהבת התמונה. מתחתיה הנוסח העברי והרומני.
ז'אנטה מניאה רעיה ואימא מסורה
נולדה: 27 במאי 1904 נפטרה: 16 ביולי 1988.
...מישהו על ידי רוטן את המילים העתיקות של הקדיש "יתגדל ויתקדש שמה רבא", התפילה למתים מימים ומעכשיו. זה קולו של איש זקן אבל ברור, חבר של הורי.
הוא מתפלל בשם בנם שמקשיב בלי להשתתף או להבין את המילים העתיקות "בעלמא די ברא כרעותה וימליך מלכותה".
...אני מתרחק ופוגש שכנים חדשים של אימא, דודי שטרומינגר, מאקס שטרנברג, לאזר מאירוביץ, יעקב קאופמן, דוד הרשקוביץ, לאו הרר, נוח שנארך, יוסף ליקוורניק.
...בעיר אני מתעכב, לפני בית הכנסת ג"ח, מופיעים שני מתפללים מבוגרים לבושים יפה לפי האופנה האוסטרית הישנה שידעו כנראה על בואי. מתקרבים ומציגים את עצמם בשמות שלא אומרים לי כלום. הם טוענים שהיו חברים של הורי.
אני שואל לשלומו של ד"ר ראוך. כן, עדיין חי, הוא בן 90 וגר באחד הבלוקים שבסביבה. הוא מכיר אותי מאז שהייתי תלמיד, והוא טיפל באימא כל יום בשנות מחלתה ועד ליומה האחרון.
עולים לקומה הראשונה מצלצלים, מחכים ומצלצלים מספר פעמים. ואז שכן אומר שהוא אושפז בבית חולים בלילה האחרון עקב זיהום בדרכי השתן."