סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורה של מינה מוזס

נולדתי בעיירה בורדוז'ני ב 11.5.34 לאמי רחל ולאבי שולים בראונשטיין, בתם השנייה ואחות לפרדריקה. ביתנו היה ברח' שטפאן צ'ל מרה - רחובה הראשי של העיירה. שלושה דורות ממשפחת אבי חיו בעיירה משנת 1830. להורי אבי, אברהם וחיה בראונשטיין, היו ארבעה ילדים: רבקה, מינה, שולים וג'נטה, שמהם התבגרו שלושה. סבי היה בעל חנות למכשירי כתיבה, ספרים ועיתונים וכן היה המפיץ הראשי של עיתונים לכל האזור.












מינה מוזס

אחרי נישואי הורי היתה גם להם חנות זהה. אני זוכרת שהיתה לי ילדות מאושרת ומאחר שהורי היו עסוקים בחנות היו לנו שתי עוזרות בית שעשו את כל עבודות הבית וגם טיילו איתנו. בשנת 1940 כאשר אחותי היתה צריכה להתחיל את לימודיה בכיתה א' ואני בגן אסרו על ילדי יהודים לבקר בבתי ספר ממלכתיים וכך נשארנו בבית.
ב 9 באוקטובר 1941 גורשו כל יהודי העיירה לטרנסניסטריה וזאת לאחר התרעה של 8 שעות בלבד. כל היהודים צעדו לתחנת הרכבת, הוכנסו לקרונות משא והרכבת יצאה ליעד בלתי ידוע. באותה רכבת גורשה כל משפחתי הן מצד אבי והן מצד אמי. האנשים ישבו על רצפת הקרון צפופים, מיואשים ומודאגים ומנסים להרגיע את הילדים. לאחר נסיעה של יומיים עצרה הרכבת. דלתות הקרונות נפתחו וחיילים רומנים פקדו על יושבי הקרונות לצאת מיד החוצה והתחילו להכות בקתות הרובים את המתקשים לרדת, ובעיקר את הזקנים.
בחוץ ירד גשם, האדמה היתה בוצית וחלקה והחיילים פקדו אל היורדים מהקרונות להסתדר בשורות ולהתחיל לצעוד וכמובן שהמכות נמשכו. אמי העזה לשאול חייל היכן אנו נמצאים ולמרבה ההפתעה הוא ענה בנימוס שאנו נמצאים בבסרביה על גבול אוקראינה והאיץ בנו להמשיך וללכת מהר. בינתיים החשיך והצעידה נמשכה בחושך. סבתי מעדה ומיד קיבלה מכה עם קת של רובה. לבסוף הגענו לפתחו של אולם גדול וצוונו להידחק פנימה עד כמה שאפשר כי בחוץ עוד המתינו רבים. התיישבנו על הרצפה והדוחק היה רב. ביקשנו והורשינו לצאת החוצה לעשות את צרכינו, בחוץ היה קר וחשוך ואמי הדליקה פנס כיס קטן שנלקח ממנה בכוח על ידי חייל.
בבוקר הובילו אותנו לשפת הנהר דנייסטר, שם הועלינו על סירות גדולות ובמעמד זה נדרשנו למסור את כל התעודות וכן להחליף את הכסף הרומני שברשותנו לרובלים. אמי חשבה בהגיון שלא ייתכן שבשטח שהצבא הרומני שולט בו יהיה לרובל יותר ערך מאשר לכסף הרומני ולכן החביאה את רוב הכסף הרומני, דבר שהציל אותנו בהמשך. בגדה השנייה של הדנייסטר היתה העיר מוגילב ואותנו הובילו ברגל למקום שהיה קסרקטין סגור ושמור על ידי חיילים רומנים.
ממחנה זה גורשו היהודים לעומק אוקראינה, שבינתיים כוסתה במעטה שלג כבד. היה ברור שרק מעטים ישרדו את הקור, השלג והרעב וזאת היתה למעשה כוונת השלטונות. אמי הבינה מהר כי הדרך היחידה להישאר בחיים היא למצוא אפשרות לצאת מהמחנה ולהישאר במוגילב והיא אכן מצאה דרך על ידי מתן שוחד לחייל, ואנו יצאנו מהמחנה, הגענו למוגילב ושכרנו דירה עבור כל המשפחה - 14 נפשות.
היה ברור שזה פתרון זמני בלבד והישועה באה מכיוון בלתי צפוי. דודי מרקו פגש מכר שעבד איתו בבית החרושת לסוכר באיצקני, וזה הציע לפנות לשלטונות הרומניים בהצעה להפעיל את בית החרושת לסוכר שהיה קיים בווינדיצ'ני על ידי היהודים בעלי ניסיון מעבודתם הקודמת ברומניה. עקב המחסור בסוכר הסכימו השלטונות להצעה ומשפחתי עברה ביחד עם רבים אחרים לווינדיצ'ני וכך ניצלנו מגירוש לעומק אוקראינה.


המסע לארץ ישראל

ב 22.12.47 עליתי על האונייה פאן קרשצ'נט בנמל בורגס בבולגריה שביחד עם פאן יורק הובילו 15,000 איש לארץ. הים סער והילדים היו ספונים בבטן האונייה ולא ידעו על המתרחש על הסיפון כאשר אוניות מלחמה בריטיות אילצו את האוניות להפליג לקפריסין, שם גרנו באוהלים ללא חשמל ומים זורמים בחורף הקר והגשום. בחודש אפריל 1948 הועברנו באונייה אדריה לנמל תל אביב, הורדנו בסירות לחוף, הועלינו לאוטובוסים ונסענו לבית העולים ברעננה, שם שוכנו באוהלים. אחרי זמן קצר לקחו את הילדים למוסד הילדים "אונים" בכפר סבא. כאן גרנו בחדרים והיתה אפילו בריכת שחייה ומדריכים שדאגו לנו. כמובן שהיינו מרוצים מאוד לאחר שכחצי שנה לא ראינו בית, מיטה ומים זורמים. התקופה הטובה נפסקה מהר מאחר שהועברנו ל"הדסים" באמצע החולות. אמנם גרנו במבנים והיו מעט בנייני ציבור, המקום התפתח ואני התחנכתי בו שש שנים תמימות.
בשנה הראשונה ב"הדסים" הייתי בין התלמידים הבודדים שהועברו להמשך הלימודים בכיתות הלימוד הרגילות, לעומת הרוב שהועברו ללמוד בכיתות חקלאיות. השתייכתי לגרעין שיצא להגשמה בקיבוץ החושלים, כיום עמיעד. לי אִפשרו לסיים כיתות ח' ו ט'. בינתיים הורי עלו ארצה ושוכנו במעברה כך שהיה לי לאן ללכת. העדפתי להצטרף לחברי לגרעין בעמיעד, למורת רוחם של הורי שרצו שאמשיך את לימודי. חברי הגרעין שהיו כבר מעל גיל 18 התגייסו לצבא ואני בהיותי רק בת 17 וחצי לא גויסתי ובלחץ הורי חזרתי להדסים להמשך הלימודים, הפעם על חשבון הורי.
בקיץ 1954 סיימתי י"ב כיתות וניגשתי לבחינות בגרות. באותו זמן נפתח בהדסים סמינר למורים והזוג ירמיהו ורחל שפירא, מנהלי המוסד, הפצירו בי להישאר ללמוד בסמינר הפעם על חשבון המדינה. העדפתי לעבור לגור עם הורי בצריף במעברת רמתיים, והתחלתי ללמוד בסמינר לוינסקי בתל אביב, הכל במימון הורי.
בקיץ 1956 סיימתי לימודי הוראה, התגייסתי לצה"ל כמורה חיילת ובקיץ עברתי אימונים צבאיים. בספטמבר 1956 התחלתי ללמד ילדי עולים בקריית שמונה. בשנת 1958 סיימתי את שירותי הצבאי ועברתי ללמד בלוד למשך שנתיים. ביולי 1959 נישאתי בקיבוץ עמיעד לאלי מוזס, חניך לשעבר בהדסים, שם הכרנו ושם התחיל הרומן הארוך שלנו.
בעמיעד אני מלמדת את ילדי הקיבוץ. באוקטובר 1960 נולדה בתנו הבכורה איריס ובספטמבר 1963 נולדה בתנו ליאת. בשנים 1963-1961 לימדתי בבית הספר האזורי איילת השחר ובשנת 1964 עזבנו את הקיבוץ ועברנו לתל אביב, לשכונת מעוז אביב, שכונה שבה אנו גרים גם היום. התקופה הראשונה היתה קשה מאחר שעזבנו את הקיבוץ בידיים ריקות אבל הצלחנו להסתדר. בעלי עבד כמנהל חשבונות ואני כמורה ולאט לאט הסתדרנו.
תוך כדי עבודתי המשכתי ללמוד וסיימתי את סמינר לוינסקי במגמת מתמטיקה, המשכתי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית וסיימתי בתואר B.A. בספטמבר 1974 נולד בננו טל תוך כדי לימודי ועבודתי בהוראה. בשנת 1987 פרשתי לפנסיה מוקדמת והתחלתי את לימודי לתואר שני בסוציולוגיה באוניברסיטה העברית עד סיומם.

ביולי 1997 נולד נכדנו הראשון דור בן לבתנו ליאת ויעקב עמר. ביולי 1980 נולד נכדנו רועי לבתנו איריס ואייל מנצר. במהלך השנים טיילנו בהרבה מקומות בעולם ובין השאר ביקרנו גם ברומניה ובעיירתנו בורדוז'ני, אז ביתנו עוד עמד על תלו, כיום כבר לא. בינתיים נולדו לנו עוד נכדים ונכדות. אני שומרת עד היום על קשרי חברות עם חלק מחברות הילדות מהעיירה בורדוז'ני.