סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורו של פאול ליינבורד

יולי 1994. אני יושב, יחד עם אמי, במונית שדוהרת לעבר שדה התעופה של ויניפג, בדרכנו ליעד שחיכה לי בחלומותיי הישנים. סביר להניח שאחי, סורֶל, שגר בוונקובר, נמצא ברגעים אלו ממש בדרכו לפגוש אותנו בבוקרשט.
המחשבות דוהרות בראשי. חיכינו לרגע הזה 35 שנים. אני נושא עמי כ 30 גלילי תצלומי צבע, כעשרה גלילים סרט שחור לבן, וגם קסטת וידאו. מאז ומתמיד הרגשתי שהותרתי משהו מאחור, משהו שאליו אני מתגעגע. בכל פעם שחשבתי לחזור לשם, הזמן לא התאים, או לפחות כך האמנתי. הזמן חלף והעבר היה להווה. כשערכתי את הסידורים לקניית הכרטיסים לשלושתנו, צפה ועלתה בי תחושה שעלי לממן את כל ההוצאות, של כולם. לא יודע בדיוק למה. ככה.
















משפחת ליינבורד:
פאול עם הוריו, יעקב ובטי וסביו, נחום ולאה

בתי הנפלאה, לורן, נולדה בשנת 1983 ובני האהוב נולד ב 1986. היו אלו רגעי אושר גדולים. אולם במהרה איכשהו, באושר הזה היה מעורב עצב. בשנת 1987, אבי, יעקב, הלך לעולמו בגיל צעיר מאוד והוא רק בן 67. הרגשתי שהתייתמתי. חיי השתנו לבלי שוב, ואשתי לא הצליחה להתמודד עם מחלתו של אבי.
הכול התרחש באותה שנה קריטית, 1987, שנת פרשת המים שלי. חיי הנישואים שלי התפרקו, רכשתי חֶברה שהיתה זקוקה להחייאה מהירה, וגם הפסקתי לעשן. איך הצלחתי להפסיק לעשן בתוך כל מהומה והכאב ששררו בחיי? כנראה בזכות האקופונקטורה.
לפתע התעורר בי חשק לסיגריה. אבל הנה אנחנו כאן, בשדה התעופה, מזוודותינו כבר יצאו לדרך ואימא שלי עישנה סיגריה במקומי. כמה עצוב לה בוודאי, חשבתי, לנסוע לארץ ילדותה בלי הגבר שאותו אהבה כל חייה. איש לא יקבל את פנינו בשדה התעופה. מה נמצא שם שיחבר אותנו לזיכרונות שלנו?

אנחנו מדברים. זיכרונות נערמים על גבי זיכרונות. אנחנו מדברים על סוּצ'בה, העיר שבה נולדתי, עירם של משפחות ליינבורד, ועל פלטיצ'ני, עירה של אמי. המרחק "העצום" בין שתי הערים היה בסך הכל כמרחק הנסיעה - כחצי שעה - מצפון ויניפג לקצהה הדרומי. בילדותי בפלטיצ'ני נהגתי לבלות שבועות מיוחדים במינם בחברת בני שבט קלמנוביץ והרמן. נהגנו ללכת ל"יארמרוק", יריד יולי המסורתי, שהיה המקום החביב עלי. מאוחר יותר, הרבה יותר, גיליתי שהיריד הזה נודע בכל רחבי המדינה. כשאני עוצם את עיני, אני יכול להריח את המאכלים ולשמוע את הנגנים הצוענים, הלאוּטארי. האם הם באמת היו קיימים? הם היו חייבים להתקיים גם מחוץ לזיכרונותי, אחרת הם לא היו מופיעים שם. האם הערים הללו קיימות בכלל, או שמא הכול הוא חלק מאיזו אשליה שיצרתי לעצמי ולמען אחי, אשליה שהורי תחזקו. שמעתי כבר סיפורים על איך שבמשך השנים, אחרי שעזבו היהודים, שהיו חלק נכבד מהאוכלוסייה כאן, השתנה המראה החיצוני של הערים האלו, הארכיטקטורה למשל, השתנתה קיצונית.
הגב' סילביה סולומון, ידידת המשפחה, אמרה שלא אכיר כלל את סוּצ'בה, שהעוני והעליבות שם הגיעו לרמה שקשה להאמין. ולא נותרו שם יהודים. וכל בתי הכנסת נהרסו. אתה בטוח שאתה רוצה לנסוע לשם ולהתאכזב? עדיף לא לנסוע, היא אמרה. אבל הסיפורים שלה על האחים ליינבורד, או "לה פּלימבארֶה" במוצאי שבת ברחוב הראשי עוררו בי תחושה של צער עולם. אנחנו חייבים לנסוע לשם. אימא שלי, סורל ואני חייבים לנסוע לשם. אבא שלי יהיה איתנו. אני חייב לקחת איתי משהו ששייך לאבי, לחוש בנוכחותו. אין ספק שהוא יהיה שם, יחד איתנו.
והיתה גם רוח הרפאים של טרנסניסטריה, הסיוט שהתחולל בין 1941 ל 1944 ושכנע סופית את יהודי רומניה, כולל בני משפחתי, שבאמת עתידם לא שם. אני נולדתי מספר שנים אחרי סיום המלחמה ברומניה. סיפורי גבורה, הישרדות, ומחתרות היו חלק מתהליך ההתבגרות שלי. הם סופרו שוב ושוב, כמו הגדת ליל הסדר, כדי שלא נשכח לעולם. חשבתי שאולי ניסע גם למוּרפה, אחד הכפרים בטרנסניסטריה שאליהם גורשו בכוח היהודים מסוּצ'בה ומכפרים ועיירות אחרים בבוקובינה. סבא שלי, נתן, שנודע בשם נוחם בֶּר, סיפר לי על אחיו, הדוד הארי, שהיגר לוויניפג בסביבות 1920 ורכש בסכום עתק דרכון "נָנסן" עבור משפחת ליינבורד. היה זה דרכון שהונפק על ידי חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, לאנשים חסרי נתינות. כיוון שסבא שלי מעולם לא היה לאזרח רומני - ליתר דיוק, "הזכות" הזו נמנעה ממנו - הוא עמד בתנאים לקבלת הדרכון. ברמה הטכנית, המעשית ועל פי החוק הבינלאומי, משפחת ליינבורד היתה כעת תחת חסות חבר הלאומים. הם אמורים היו להיות חסינים בפני כל השתוללות אנטישמית של אומה שיצאה מדעתה, כדברי רוברט סט' ג'ון בספרו "כתב זר." כלומר, זה יכול היה להיות נכון אם היה אכן קיים חבר לאומים שאכפת לו.

ככל הידוע לי, משפחת ליינבורד היתה המשפחה היהודית האחרונה שגורשה מסוּצ'בה. איך הם הצליחו להגיע בשלום למורפה בזמן שאלפים גוועו בצעדות המוות או נרצחו בידי שודדים שחמדו את בגדיהם? הם קיבלו יותר מחמש או שש שעות, כמו שקיבלו, כך קראתי, רוב היהודים לארוז את מיטלטליהם. סבי דיבר אוקראינית ורוסית שוטפת משום שהגיע מסְקבירָה, שטעטל סמוך לקייֶב. איך מתכונן אדם למסע כזה? איך בכלל מתכוננים להישרד?
ומורפה, האם היא קיימת עדיין? היא בוודאי ניצבת אי שם, בין הרפובליקה המולדאבית לבין אוקראינה. אני זוכר את הסיפורים ששמעתי וכעת הם חוזרים אלי במפולת של זיכרונות. אנחנו לא יכולים להגיע למורפה, אבל אם ניסע לשם, ננוע בוודאי במסלול שאותו עשו בני משפחת ליינבורד. אין דרך אחרת. הדבר היחיד הידוע לי הוא שהם חצו את הנהר ליד יֶדינֶץ. הסיפורים האלו צרובים במאגרי הזיכרון שבתוך מוחי. במקום הזה ראה אבא שלי את המילים הכתובות בדם על קירות הבתים שנבזזו, את המילים שכתבו הנרצחים, שנרצחו בגלל היותם יהודים. המילים האלו היו שמות, שנשכחו מזמן. שמות של משפחות שלמות שמהן איש לא שרד. אנא, אמרו עלינו קדיש, ביקשו המילים. רצחו אותנו, את כולנו, ילדים, תינוקות. רעד עובר בגופי. תמונות מתוך הספר "הציפור הצבועה" של יז'י קושינסקי מרצדות מול עיני. אבל לא, לא ייתכן. הוא כתב על פולין. כאן זו רומניה. רומניה היתה טובה הרבה יותר. תראו, תראו כמה שרדו. כן. תשאלו את אדון וייסמן, שהגיע מדובושארי, שלא רצה שילדיו אפילו ילמדו לדבר רומנית. עדיף אפילו שתשאלו את בני משפחת היבּנר, במקור מצֶ'רנוביץ. הם היו חברים של הורי ובתם, רות, היא חברה שלי, חברתי הוותיקה ביותר בעולם. רות גרה כיום בישראל. היא סיפרה לא פעם כיצד אביה ואמה היו עדים לאירוע שבו נקברו בני משפחותיהם, בעודם בחיים, בידי חיילים רומנים, בבניין שניצב ממול לבית שבו התחבאו. אחרי המלחמה, סוּצ'בה היתה רק תחנת מעבר עבורם, בדרכם לארץ המובטחת. הם מספרים לי זאת בכל פעם שאני מגיע לביקור בישראל. הם מעדיפים לדבר גרמנית.
אנחנו, לעומת זאת, נוסעים לבוקרשט ומשם, לסוּצ'בה. הקומוניזם הלך לאבדון, כמו הפשיזם לפניו. האם ידעו הרומנים להתמודד עם החופש שבו זכו מחדש? אני אוהב היסטוריה. בספרים, לא גיליתי תקופה בה היו הרומנים באמת חופשיים, אפילו מעצמם. אני זוכר את הספרים. חופש יש לטפח בזהירות ובקפידה, אחרת הוא נהרס.
סוף כל סוף, אנחנו על המטוס למונטריאול. משם נעלה על טיסה של אייר קנדה לפרנקפורט ומשם, במאלֶב לבוקרשט. במונטריאול ניגשתי לאחת העמדות של אייר קנדה וביררתי אם יש אפשרות לשדרג את כרטיס הטיסה. הסברתי שאמי כבר בת 73 וחשבתי שיכול להיות נחמד אם היא תוכל לטוס אחורנית בזמן במחלקה הראשונה. הדיילת חייכה. היא מבינה. אנחנו מתרווחים במושבים של מטוס אייר קנדה, מחלקה ראשונה. אמי מרוצה כל כך.

















יעקב ובטי ליינבורד ברחוב הראשי בסוצ'בה 1945

מוגש לנו קפה, מפיות פשתן. גם דבר פשוט כמו כוס קפה מעורר באמי זיכרונות. גם אחרי 35 שנים בקנדה, כשהיא אומרת "בית" היא עדיין מתכוונת לסוּצ'בה ופלטיצ'ני. מוזר להתייחס בשם בית למקום שבו הכריחו אותך לענוד טלאי מגן דוד כאות זיהוי, גם אם היית רק בן 16 או 17 אז. למקום שבו אם תופסים אותך בחוץ בשעות היום הרגילות, עלולים לאסור אותך. אבל זה היה הבית והזיכרונות ממנו היו טובים. גם בי מעורר ניחוח הקפה הטורקי זיכרונות. אני פוקח את עיני בבית סבא וסבתא. ימי ראשון בבוקר בפלטיצ'ני היו תמיד מיוחדים, אמי מזכירה לי. אה, כמובן, אני זוכר את המצעד, המצעד הצבאי ברחוב הראשי "פֶּה סטראדה מארֶה", שבו התגוררו בני משפחת קלמנוביץ ומשפחות יהודיות אחרות. גם הוא היה טמון במאגר הזיכרונות שלי, יחד עם האבנים שריצפו את הרחוב שעליו הם צעדו. מעניין אם טחנת הקמח של אבא שלי עדיין עומדת שם, ברחוב גרניצ'רי, ממלמלת אמי לפני שהיא נרדמת. ואני צף בחלום משל עצמי.

באביב 1994, מספר חודשים לפני הנסיעה, מצאתי את עצמי במקרה בחנות ספרים בטורונטו. מצאתי שם ספר בשם "רוחות הרפאים של הבלקנים" מאת רוברט קפלן. הספר הזכיר לא רק את סוּצ'בה, דבר שהלהיב אותי בפני עצמו. דבריו של קפלן החזירו אותי אל המציאות שאליה נסענו כעת. באחד המקרים, הזדמן לי לפגוש זוג רומנים לשעבר, שהיגרו לקנדה לפני 12 או 15 שנה. שניהם היו רופאים ושניהם הכירו היטב את התרבות הרומנית, היו בקיאים בפוליטיקה ובמוזיקה שלה, ועוד. נהניתי לתרגל את שפת אמי בשיחה איתם ובדיון על הפוליטיקה של המדינה שבה עמדתי לבקר. השיחה התנהלה כולה בתחומים מוכרים וידועים, אולם נדהמתי לגלות שלא היה להם מושג על טרנסניסטְריָה או על התפקיד שמילאו הרומנים בשואת יהודי רומניה. פרשתי לפניהם את סיפורי הזוועה של אבי וחבריו וראיתי על פניהם הבעה של אי אמון וגם מעט עלבון. אולם כאשר אמרתי שלמדינה לא יכול להיות עתיד מבלי שתהיה מוכנה להתבונן בעצמה במראה, ראיתי שהם הבינו משהו. כל אלה היו רק הכנות לנסיעה. תזמון, חשבתי, תזמון הוא חזות הכול. עפעפי החלו להיעצם. ספל קפה נוסף הגיע כדי שמוחי לא יירדם.
שלפתי מתיקי מחברת קטנה. סורל התעקש שאקח מחברת איתי. אני חייב לכתוב, אבל אני הרי לא סופר. אני מביע את עצמי בתמונות ובדרכים רבות אחרות, אבל אני לא כותב. כאשר עלה מסך הזיכרונות שלי, שנת 1958 הופיעה בחדות ובהירות רבה לנגד עיני. באותה שנה בסתיו השתוללה מגפת צהבת בסוּצ'בה ואני, כמו רבים אחרים, אושפזתי בבית החולים בבידוד מתישהו בשבוע הראשון של דצמבר. אני לא ממש זוכר כמה זמן הייתי מאושפז ולמעשה איש לא ידע לומר לי. אולם אני זוכר שיום אחד, הופיע אבא שלי בחדרי כשהוא מאושר מאוד. הוא סיפר לי שקיבלנו אישור לעזוב את רומניה ולנסוע לישראל. מותר היה לי לצאת מבית החולים, בתנאי שלא אהיה במגע עם איש מכיוון שאני עדיין עלול להיות מידבק. כשחזרתי הביתה, הוא היה הפוך כולו. הורי היו באמצעו של ניסיון למכור או להוריש רהיטים, ספרים, חפצים שנצברו במשך חיים שלמים. אבי הזכיר לי שמדובר בחפצים בלבד. איך יכול אדם לסיים חיים שלמים במולדתו? אבי לא ראה את הוריו או את אחיו כבר למעלה מ 10 שנים. אמי לא ראתה את הוריה ואחיה למעלה מ 10 שנים. היה עלינו לצפות לכך. ההחלטה התקבלה בשבילנו.
גם אם התמזל מזלנו וקיבלנו אישור לעזוב, איך ממשיכים בחיי היום יום? איך מתייחסים לשכנים ולחברים? אולי ביתנו ימצא חן בעיני מי מהם? אולי מי מהם יעשה לנו טובה ויקנה אותו? דבר אחד היה ברור: אתה לא רוצה להיות היהודי האחרון בסוּצ'בה. רחובות שלמים התרוקנו מיושביהם במהלך 25 שנים, כאשר למעלה מארבע מאות אלף יהודים עזבו את רומניה. איש לא התלונן על כך שמנהיגות המדינה מוכרת את בני המעמד הבינוני שלה תמורת דולרים אמריקניים. הם פשוט רצו לעזוב, בכל מחיר. לא משנה היה להם שמותר לכל אדם שעוזב לקחת רק 40 קילוגרם מתוך חפצים שנאגרו במהלך חיים שלמים. אסור היה לקחת תכשיטי כסף, מטבעות, בולים, או ספרים - רומניים או אחרים, תעודות, תארים, תצלומים, עבודות אמנות, טבעות נישואים מזהב מעל מידת קראט מסוימת, או תכשיטים כלשהם. כל מה שלובשי החולצות הירוקות לא גנבו, הקומוניסטים החרימו.
בעיני רוחי, חזרתי אחורה בזמן והגעתי ל 1 בינואר 1959. איני זוכר את סעודות החג שהורי נהגו לערוך ב 31 בדצמבר בכל שנה יחד עם משפחת היבנר, הורוביץ ושאר חבריהם. איני יודע איך חגגו הפעם, אבל אני מניח שהם התחבקו, התנשקו והרימו כוסית לכבוד האמת הגלומה הפעם בפסוק, "לשנה הבאה בירושלים."
הכרכרה ("טרסורה/פיאקר") באה לקחת אותנו לתחנת הרכבת. ימים רבים מראש הזמין אבי את הכרכרה שתבוא לקחתנו. אפילו העגלון היה יהודי. אני ישבתי לצדו. אמי, אבי ואחי בן השנתיים וחצי ישבו בנוחות מאחור, אבל לי היתה נקודת תצפית מצוינת. העגלון הצליף בשוט. אני זוכר שחשבתי שעלי להביט לאחור ולראות את ביתנו בפעם האחרונה. היתה שעת בוקר מוקדמת וקרה. הכול כוסה בכפור. גלגלי הכרכרה החורקים היו הצליל היחיד שנשמע. וילון שקוף של פתיתי שלג מרחפים נשר לאט, כה לאט. המראה היה יפה כל כך, אבל גם עצוב, עצוב מאוד. לא היה איש בחוץ. כולם עדיין נמו את שנתם אחרי חגיגות ליל אמש. איפה כל חברי? איש לא נופף לנו לשלום.
עשר שנים חלפו בטרם חזרתי לראשונה לתחומי הולדתי ("מֶליאגוּרלה נַטאלֶה") ועכשיו כבר אוגוסט 2004. איך הזמן חולף. במשך שנים סיפרתי לילדי שיום אחד, כשיהיו מספיק גדולים להבין, אקח אותם למסע בזמן, בחזרה אל השורשים שלהם, ושלי. וכעת, הגיע היום.
החלטתי למצוא כל דבר כתוב שבו מופיעים השמות סוּצ'בה או פלטיצ'ני. את מעט הספרים שמצאתי בלעתי בשקיקה מתוך תקווה למצוא בהם פתרון לחידה שהופיעה שוב ושוב בחלומותי. במקרה, שיכול להיות שייך לעולם רואי הנסתרות נתקלתי בספרו של נורמן מָניאה, "שובו של ההוליגאן", תוך כדי דפדוף במוסף הספרים של הניו יורק טיימס. הנה כי כן, סופר מבריק שלא רק כתב על סוּצ'בה, אלא אף נולד שם. הוקסמתי. מצאתי את הספר וקראתי אותו מתחילתו ועד סופו בלי לעצור.
בספר, הוא כתב לא רק על סוּצ'בה, אלא גם על קרובים, אנשים ומקומות שכמו יצאו מתוך זיכרונותי. נדמה היה שנענו בנתיבים מקבילים. הוא כתב על המקומות שאותם אני צילמתי ב 1994. מספר שבועות מאוחר יותר, כשנפגשנו לבסוף, הוא עזר לי להשלים כמה פיסות מהפּאזל. מאז, נפגשנו כמה פעמים ותמיד אחרי פגישותינו הרגשתי שלא היינו מספיק יחד. תמיד הדהימו אותי האנשים ששרדו את טרנסניסטריה, ואחר כך את החולצות הירוקות שהפכו אדומות ואז תלת צבעים, אבל הדבר הדהים אותי עוד יותר אחרי שפגשתי את נורמן. אם הייתי נולד כמה שנים קודם, ואם להורים שלי לא היה האומץ לעזוב בשלב שהם עזבו....
ובכן, עכשיו הכול היה מוכן והתכניות קיבלו חיים משל עצמם.

טסתי למונטריאול עם הבן שלי, קול, שם הבת שלי, לורן, למדה באוניברסיטת קונקורדיה. שלושתנו עלינו לטיסת אייר קנדה לפרנקפורט ומשם לבוקרשט. אחרי שבילינו כמה ימים בבירת רומניה, אחרי שלורן וקול הסתגלו מעט, עלינו על טיסת טארום לסוּצ'בה. טיסת הלילה, שנמשכה שעה אחת בלבד היתה מלאה בשאלות נרגשות. מצאתי את עצמי מרצה, שוב, על המערכת הפוליטית הרומנית, הביזנטינית, לפני ואחרי המלחמה, על היחס שקיבלו היהודים, על דרכי ההישרדות שלהם, ומגיע למה שלדעתי הוא הנס האמיתי של מלחמת העולם השנייה. למעלה מ 400 אלף יהודים שרדו ברומניה - יותר מבכל מדינה אירופית אחרת, מזרחית או מערבית. וכל זה התרחש במדינה שהיתה בת הברית הקרובה ביותר של גרמניה הנאצית. המדינה היחידה פרט לגרמניה, אשר הקימה מחנות מוות משל עצמה, מדינה ששלחה חצי מיליון חיילים לעזור לגרמנים לפלוש לרוסיה. סיפרתי על חברים ושכנים שהכרנו לפני עשר שנים ועל בית הכנסת הצבוע, המצויר, הנהדר, "חברה ג"ח", היחיד שנותר עומד על תלו מבין עשרה בתי כנסת שהיו שם לפני המלחמה.
כשנחתנו בשדה התעופה המשרת את סוּצ'בה, השעה היתה כבר אחרי עשר בערב. בחוץ, חשכת צלמוות. אין שום מונית באופק. היה ליל קיץ חם והצרצרים סיפקו רקע מוזיקלי להרפתקה שלה חיכינו מזמן. שדה התעופה היה סגור כולו, מחזה בלתי רגיל לשדה תעופה המשרת עיר בת כ 100 אלף תושבים, אבל הדייל היחיד בסביבה היה אדיב. הוא צלצל למלון שלנו וביקש שיבואו לקחתנו. שמעתי את קול ולורן מצחקקים ברקע. תהיתי אם ציפו לזה. כחצי שעה מאוחר יותר, עצרה מכונית בחזית שדה התעופה והנהג הודיע לנו בנימוס שנשלח על ידי המלון לאסוף אותנו. ניסיתי לדבר איתו ברומנית וגיליתי שהוא חברו של פקיד הקבלה במשמרת הלילה במלון. מיד לאחר שנרשמנו כדת, פרשנו לחדרינו ובלי לשים לב כלל לתנאי המגורים, התמוטטנו, מותשים אך מלאי ציפייה לבוקר הבא.
המלון היה ממוקם בנקודה אסטרטגית טובה: בדיוק במרכז הרובע שבו ביליתי את שנות ילדותי. חלפנו על פני כנסייה אורתודוכסית ומצאנו את עצמנו בכניסה לגימנסיה שלי, "שטפאן צ'ל מרֶה". כאן למדו אבי, אחיו יוז'י, ואני. חזרתי על התנועה הכמעט טקסית, שאותה דמיינתי לא פעם, ופתחתי את הדלת. כעת, סוף כל סוף, עשיתי זאת באמת, כשקול ולורן משמשים לי עדים, בדיוק כשם שאמי ואחי סורֶל עשו לפני עשר שנים. התמונות התגלו לעינינו לאט כשדלת האלון הכבדה נפתחה. ניצב מולנו פסל הברונזה של הנסיך שעל שמו נקרא המוסד. מצד שמאל, גבוה, הבחנתי בציטוטים מדברי אמיל צ'יוראן ומירצ'יה אֵליאדה, אלילי התקופה הפשיסטית של רומניה, אשר לא נראו בשנים שבהן אני למדתי פה. מעניין לראות מה שחופש עושה לאנשים, בעיקר אם לא היו חופשיים מעולם. לא קל להסביר זאת לילדי, אשר גדלו בסביבה שהתקיימה מרחק שנות אור מהעולם שמולנו. כעת, עשר שנים מאוחר יותר, נזכרתי בקול רם בסצנה שנגלתה לעיני לפני עשר שנים כאשר צעדתי מצדו השמאלי של גרם מדרגות השיש. פגשתי אז מורה צעירה שביקשה לדעת מדוע רציתי לחזור ואם אני רומני. ברור שאני רומני. הרי נולדתי כאן, הסברתי לה. היא שאלה לשמי ולפתע נזכרתי. אמרתי לה ששמי הוא ליינבורד. אוה, היא אמרה, אבל זה לא שם רומני. אז אתה לא באמת רומני. ברור שאני כן. נולדתי כאן. אבל אני גם יהודי. מעניין: הארץ שבה נולדתי היא המקום היחיד בעולם בו אני יהודי. בישראל, אני רומני קודם כול ורק אחר כך, קנדי. מסיבה שלא נהירה לי כל צורכה, בקנדה רואים בי אירופאי. אבל כאן, ברומניה, אני יהודי.
המשכנו ללכת ברחוב ופנינו לרחוב צדדי. מולנו היה צומת שמשמאלו היה רחוב ארמֶניאסקה ומימינו, רחוב יון קריאנגה, הרחוב שבו גרנו בעבר. היה עלינו לסור למשרדי הקהילה היהודית, שברחוב ארמניאסקה 8. כאן קיבלו את פנינו כמה מבני הקהילה: סידי סלדינגר, מרסל סימון, קלמן יגר, ונשיא הקהילה, שלויימל פטראריו. הם שפעו מידע. תרגמתי את הדברים עבור ילדי, למרות שנראה היה לי שלורן מבינה. כן, הם זכרו את אבא שלי, יעקב, ואת אחיו, יוז'י, ואת הוריהם. עברו 45 שנה מאז עזבתי את סוּצ'בה יחד עם משפחתי. סבי, נתן, וסבתי, לאה (לוטי) עזבו עוד קודם, ב 1952. הרגשתי פשוט נהדר לפגוש אנשים שזכרו אותם. הטרידה אותי העובדה שקול לא הבין את השפה כלל. קיוויתי שהוא יקלוט משהו, לכל הפחות כמה משפטים, כמה מילות מפתח, לפני שנעזוב כאן. אולם בשלב זה, היינו כולנו נרגשים מאוד מכך שמצאנו אנשים שאחרי כל השנים האלו עדיין זכרו את משפחתנו. מאוחר יותר, כשסיפרתי על כך לחברי המקומי, יון אנדריאו, הוא אמר שהם בוודאי הותירו רושם על האנשים, לכן זוכרים אותם טוב כל כך. רק הטובים ביותר זוכים לכך שיזכרו אותם, הוא אמר. חובתנו היא לזכור את העבר שלנו, את השורשים שלנו. הקשבתי לו היטב. הרגשתי שהוא מדבר גם על אביו, שנפטר לפני שנה. אביו של יון היה מנתח לב נודע, שעזר לאנשים רבים. לאביו, כמו לאמי ומשפחתה, שורשים בפלטיצ'ני. סבא שלו היה ראש העיר שם בשנות השלושים.
רציתי להראות לילדים את בית הכנסת המעוטר, שעליו סיפרתי להם שוב ושוב, כל חיי, כמדומני. כשהתכוננו לצאת, מר פטראריו הציע באדיבותו לבוא איתנו ולפתוח לנו את שערי בית הכנסת. הוא היה קרוב מאוד, מרחק רחוב אחד מבית הספר שלי, בינות בתי הדירות הצפופים. נכנסנו למסדרון צר ואפלולי משהו. בסופו של המסדרון, משמאלנו, היה בית תפילה קטן. שטיח פרסי קטן ואדום כיסה את הבימה. צילמנו כל מה שאפשר היה, הבחנו בפרטים ובשמות המונצחים שם. החדרון נפתח לעבר האולם המרכזי. זה היה החדר המעוטר שעליו חשבתי לעתים קרובות כל כך.

אני יודע שבבוקובינה ובצפון מולדובה, בתי כנסת מקושטים היו מראה רגיל, אולם מחוץ לאזור ההוא, אין דבר כמו בתי כנסת מצוירים. התקרה, המצוירת בסגנון משלֶה "trompe l'oeil" תמיד גרמה לי להאמין שהיא קמורה, אף כי במציאות היתה שטוחה. ציורי החיות המסמלות את 12 השבטים עיטרו את התקרה, ששוליה הודגשו על ידי כלי נגינה. קירות בית הכנסת מסביב וקיר ארון הקודש היו צבועים כחול אפור אחיד, אשר הבליט את התקרה המצוירת. על הקירות מסביב צוירו עמודים יווניים במרחקים שווים זה מזה ובסגנון ריאליסטי מאוד. ארון הקודש היה עטוף בד קטיפה כחול ונוצץ. הובלתי את ילדי אל לוח גרניט שחור שהיה מחובר לקיר, משמאל לכניסה לחדר התפילה המרכזי. הראיתי לילדים את השמות החקוקים בו, כולל שמו של סבא רבא שלהם, נתן ליינבורד (נוחים בר). אני זוכר כמה התרגשתי. לא דבר נפוץ הוא מצב שבו יהודי חוזר למקום הולדתו במזרח אירופה ומוצא שם עדויות פיזיות, מוחשיות, לכך שהוא או אבותיו אכן חיו שם. עתה יש שם שורות של ספסלים באולם המרכזי ובימה מוגבהת ניצבה במרכז החדר. בשנות החמישים, היו כאן עמודי תפילה אישיים עם מגירות שבהן אפשר היה להניח את הטלית או הספרים. נהגתי לשבת בשורה הראשונה, שמאלה מעט מארון הקודש, ובכל פעם שנשאתי את מבטי, למעלה וימינה מעט, אריה יהודה נעץ בי את מבטו. היום, ארבעים וחמש שנים מאוחר יותר, אני עומד כאן עם קול ולורן ומראה להם את יצירת האמנות הזו. נדמה לי שהאריה הזה הוא אחד הדברים הבודדים שלא השתנו כאן, בסוּצ'בה.
בשנות החמישים, בית הכנסת פנה לעבר כיכר גדולה למדי אשר שימשה פעם גם כשוק ובחגי החורף, עמד כאן אשוח חג המולד. עצי אגוז ניצבו אז לאורך המדרכות, אבל רובם כבר אינם כאן היום. מושאי פיתוח אורבני ובניינים רבי קומות הקיפו אותנו מכל עבר. אלו לא מושגים שהייתי מייחס לסוּצ'בה שבה גדלתי. נדמה שהמודרניזציה קוראת להרס העבר, מזמינה אותנו להעמיד פנים שניתן לשכתב את ההיסטוריה. אם יתנו למחוק את הארכיטקטורה שהיתה חלק כה מרכזי של סוּצ'בה הישנה, הרי הבניינים החדשים לא יזכירו לבני הדור החדש את המורשת המשותפת, את תרומתם של בני עמים אחרים, שעזבו ומצאו מקלט במקום אחר. משטחי הבטון החדשים והסטריליים לעולם לא יצליחו להכיל ולתאר שוב את האיכות, הצורה, והאווירה בעיר שהתפתחה לאטה, במשך 500 שנים. איך אוכל להסביר מה היה כאן פעם, כשמולנו ההווה נראה כך? הילדים שלי מעולם לא ראו את סוּצ'בה של ילדותי. איך יצליחו להבין באמת את החום והאווירה שאני הכרתי וכעת כה חסרה לי? הרחוב שבו נהגנו להלך לעת ערב איננו. נעלם ואיננו הרחוב הראשי שבו צמרות העצים הצפופות אִפשרו למעט קרני שמש לצייר ציורים אימפרסיוניסטיים על המדרכה המשובצת. עצמתי עיניים ושמעתי צליל קלוש ורחוק, תזמורת מנגנת ולס וינאי, או אולי היה זה טנגו. ניחוח הבירה, הגרטאר, המיטיטֶיי נישא באוויר. מקס גליקמן תמיד ניגן כשנפגשנו עם משפחות הורוביץ והיבנר. שנים רבות אחר כך, כשכבר בנינו בית בקנדה, גיליתי שקיים קשר משפחתי מסוים ביני לבין הגליקמנים. הבן שלו, ג'ו, היה אחד הידידים הקרובים שלי. אותו מקס גליקמן וחבורת המוזיקאים שלו באו במזחלת, בקור של 35 מעלות מתחת לאפס, מסוּצ'בה לפלטיצ'ני, ב 25 בינואר 1944, כדי לנגן בחתונת הורי.
חלפנו על פני המקום שבו ניצבה פעם "קופֵטריה ואגנר" - מקום קטן שהיה מוקד עלייה לרגל לחובבי הקינוחים באזור. כאשר חברים או בני משפחה נפגשו והעלו זיכרונות, השם קופטריה ואגנר עלה תמיד. עוגות וינאיות וגלידות, זה מה שאני זוכר בעיקר. אבי אהב במיוחד את הקרמשניט שלהם: שתי שכבות בצק עלים דקיק וקרם וניל צהבהב וריחני ביניהם. שמעתי שהקונדיטורייה המהוללת הזאת נסגרה אחרי שמשפחת ואגנר עלתה לישראל, ולא חזרה לעולם.

ביקשתי להנחיל לילדי את התחושה של הקהילה הזו, יהודים רומנים דוברי גרמנית, ששרדו כאן במשך מאות בשנים, חיו כאן, הכו שורשים. כאן הלכו לבית ספר, התחתנו, הקימו משפחות. כאן הם צחקו ובכו. הם הכירו זה את זה, ידעו הכול זה על זה, כך היה במשך דורות ארוכים. אולם אחרי הרדיפות ואירועי טרנסניסטריה, אחרי המלחמה, החל מסוף שנות הארבעים ובמשך 25 שנים, כמעט כולם עזבו ואינם. הם יצאו מכאן ולקחו איתם רק זיכרונות, ועוד מעט חפצים שהותר להם לקחת, או שלא נגנבו מהם. מכאן, הם התפזרו לארבע כנפות תבל, אולם רובם נסעו לארץ החלומות שלהם, לישראל. הקושי שבו מצאו את עצמם במציאות החדשה העלה בהם זיכרונות של מולדתם. איש לא ידע מי הם ולאיש לא היה אכפת. הם נפרדו משפות אמם - רומנית וגרמנית - וברוב המקרים, לפחות כך קרה להורי, הם נפרדו גם מחברים שלא אמורים היו להיפרד לעולם. הם נולדו מחדש בלידה קיסרית בתנאים הקשים ביותר. אני תוהה אם כך הרגישו יהודי ספרד כאשר גורשו משם ונאלצו לעזוב.
במרכז סוּצ'בה, הכרתי רק את בניין העירייה (פרימריה), שנבנה בדמותו של בניין עיריית וינה, ממולה הכנסייה הקתולית שמעבר ולידה הפארק, שבו ניצב פסל ברונזה של המלחין צ'יפריאן פורוּמבסקו. לצד העירייה ניצב פעם אחד המקומות החביבים עלי, חנות הספרים, אשר כנראה נדדה מכאן למיקום מודרני יותר.
צעדנו בחזרה אל צומת הרחובות ארמֶניאסקה וקריאנגה ובחרנו באחרון, ובו הלכנו בפסיעות אטיות. התענגתי על הרגע, אבל הילדים שלי תהו בוודאי מה מצפה להם מעבר לפינה. בוודאי קשה להם לא להבין את השפה שבה מדברים כאן. אולי אפילו משעמם. הרחובות נראו צרים והבתים קטנים מכפי שזכרתי אותם. כך הרגשתי כמובן גם לפני עשר שנים, כששוטטתי כאן. הגענו לבית מספר 11, הבית שבו נולדתי. צילמנו מבחוץ וניסינו להיכנס לחצר, אבל לא היה איש בבית. אין בעיות. נחזור אחר כך. המשכנו ללכת ברחוב. הלאה מעט, משמאל, היתה הפנייה לטוּרנו רושוּ. הצבעתי על ביתו של פּרינטלה ברטיאנו, הכומר האורתודוכסי שהיה השכן שלנו. לפני 10 שנים, הוזמנו להיכנס ולשמחתה של אמי, הוגש לנו קפה טורקי, מים קרים ומעדן דובדבנים מרירים מתוקים - התקרובת המסורתית באזור. הילדים שלי חייכו בכל פעם שנזכרתי בדבר. באמת?! דובדבנים מרירים מתוקים. אין דבר כזה! צלצלנו בפעמון הכניסה. הפעם, לא היו תרנגולות בחצר שהתעופפו בפראות ממקום למקום ובישרו על בואנו. גברת מנומסת מאוד ניגשה ופתחה את השער. הוריה, אדון וגברת ברטיאנו, הלכו לעולמם לפני כמה שנים. כמה עצוב. קיוויתי לראותם שוב. נתתי לה חבילה של תצלומים בשחור לבן שצילמתי לפני 10 שנים. הבאתי אותם איתי למקרה שהחבילה המקורית ששלחתי לא הגיעה ליעדה. הוזמננו להיכנס. היא הציגה בפנינו את הגן הצבעוני הלא מסודר והזמינה אותנו לשבת ליד שולחן מוקף גפנים גדולות. ברקע הבחנתי בחמניות ענקיות, שיחי ורדים עצומי ממדים, ובוסתן קטן ובו עצי דובדבן, שזיף ותפוח. כן, היא זכרה אותנו והוריה סיפרו לה על המשפחה שלנו. אבל תחילה עלינו לטעום מעט יין תוצרת בית וצואיקה. נזכרנו שאסור לנו לשכוח את ריבת הדובדבנים המרירה מתוקה. הנה צנצנת ריבה גם בשביל סבתא. קשה מאוד היה לנו לצאת משם. הזכרתי לילדיי שזו קבלת הפנים המסורתית ברומניה. אנשים כאן מסבירי פנים, ראינו זאת שוב ושוב. נסעתי הרבה בעולם ומעולם לא פגשתי מאור פנים כזה. כמובן שאם אתה מדבר את השפה המקומית, מצבך טוב יותר.
עוד כמה פסיעות במעלה הרחוב והגענו לבית משפחת קֶרן שבנם, דוטו, היה חבר טוב. לצדו היה בית משפחת היבנר, שבחזיתו ניצב עץ משמש ענקי, שעליו נהגתי לרכוב בסתיו. אני נזכר ברות. שם משפחתה כעת הוא גולן. תמיד דיברנו על האפשרות שנבוא לבקר כאן יחד, עם בני משפחותינו. אנחנו עדיין עובדים על זה. מעבר לרחוב ניצב בית משפחת נידרמאייר. כאן גר חברי ג'וני. איבדתי קשר עם כל האנשים שאיתם גדלתי, פרט לרות.
פנינו שמאלה והגענו לטורנו רושו, פינת רחוב ארמניאסקה, ואז ימינה לעבר זמקה. פעם היו כאן שדות פתוחים, שבהם צמחה חיטה עד גובה המותניים. כעת עמדו כאן בתי דירות וכמה בתים פרטיים. לאט לאט נגלה לעינינו זמקה, המצודה מנזר שנבנה בימי הביניים. הגענו אל הצומת, אבל לא הצלחתי לזהות שום סימני דרך. חיפשתי את בית משפחתה של רוזַליה. בימים ההם, הוא בלט בבדידותו. רוזליה היתה העוזרת של אמי והבייביסיטר שלי. בני משפחתה נהגו לארוג שטיחים בשביל הורי. הדוגמאות המורכבות והצבעים העליזים תמיד הקסימו אותי. הנסיבות היו אחרות לגמרי אז, כמובן. שנים רבות מאוחר יותר, כאשר ישבתי עם אמי והעלינו זיכרונות מילדותי, היא סיפרה לי כיצד נהגה לקרוא בקול רם את המכתבים שרוזליה קיבלה מהמאהב שלה, ואז כתבה תשובות כפי שהכתיבה אותן רוזליה. היא עצמה לא ידעה קרוא וכתוב, תופעה נפוצה למדי באותם ימים. התברר, בעקבות שאלות ששאלתי, שרוזליה נהגה להכתיב תשובות בחרוזים מושלמים ושירי אהבה שהמציאה לבדה. נדהמתי. זו היתה שירה טהורה, אהבה מהלב. המכתבים שלה התחילו במילים "פואייה וורדֶה", השורה שפותחת מסורתית שירי עם רומנים. כשהבעתי את תדהמתי, אמי סיפרה שזו תופעה נפוצה למדי: אנשים מהכפר אולי היו אנאלפביתים, אבל היתה להם תרבות עשירה שעברה בעל פה מדור לדור.
פנינו ימינה והגענו לזמקה. אני זוכר פיקניקים שערכנו כאן עם הורי. עצי סלקום השתרעו בצד שמאל והקרקע השטוחה התרוממה לגבעה נישאה, מכוסה עצים. באביב מילא ריח הסלקומי בפריחתם את חלל האוויר והבושם מילא את זיכרונותינו. בילדותי, שיחקתי כאן, על אבני המרצפת והחומות העתיקות, השבורות וסחופות הרוחות. ובפנים היתה כנסייה עם גג רעוע. מעט הצבע ששרד בציורי הקדושים, בני 500 שנה, הוכתם בדמעות, למעשה טיפות גשם, של הזנחה. אני זוכר כמה ריתק אותי הסיפור שהתברר בשעתו, שארכיאולוגים גילו מנהרה שמחברת בין זמקה לצֶ'טאטֶה, המבצר ששימש כארמונו של שטפאן הגדול, הנסיך המפורסם מהמאה ה 15, שבירתו היתה סוּצ'בה.
זמקה שופץ ונצבע מחדש. כשהגענו, פתח לנו את השער קשיש גבוה וגרום, כבן שמונים. הוא הציג את עצמו כשומר הטירה ופצח בהרצאה על ההיסטוריה של הקהילה הארמנית המקומית. מבלי להיות מודע להיותנו יהודים, אבל בתחושה נינוחה מספיק בגלל שדיברתי איתו רומנית, הוא המשיך לספר לנו אנקדוטות שחלקן גסות במיוחד. במוחי עלתה השאלה: איפה הוא היה ומה הוא עשה בשנות הארבעים המוקדמות?
בדרכנו חזרה הלכנו מהר יותר. הגענו לרחוב ארמניאסקה. רציתי להראות לילדים את הבית של פרדי ומֶטה הורוביץ, שהיו כמו זוג הורים נוסף בשבילי. לא פעם ברחתי מהבית ומיהרתי לביתה של מֶטה כדי לטעום את לביבות תפוחי האדמה שלה. שנים אחר כך, נהג אחי לברוח לשם ולזלול מהחמוצים הנפלאים שהיא הכינה. הגענו אל הבית די מהר. בתחילת המאה, הוא עוצב מחדש עבור מהנדס מווינה. שער הברזל המעוצב, המקורי, עמד שם ללא פגע, אולם נראה היה ששאר הבניין חולק לחלקים נפרדים. לא ראיתי זכר לגן הוורדים המפורסם שעמד פעם בחזית, או לבית הכרכרות, שניתן היה לראות מהרחוב. כלב נובח דהר לעבר השער לקבל את פנינו. לא התחשק לי לנסות להיכנס, אבל הייתי רוצה לראות את הפרסקאות שזכרתי, מצוירים על הקירות והתקרה של חדר הכניסה לחדר השינה. בפעם הבאה. צריך להשאיר משהו לראות בפעם הבאה.
בימים הבאים, נסענו לפלטיצ'ני, עיר הולדה של אמי. בין השאר, רציתי להכיר לילדי את יון אירימסקו, הפסל הרומני הנודע ביותר, אשר פרש בגיל 98 ועבר להתגורר במוזיאון שבו מוצגות עבודותיו. אבל זה כבר סיפור אחר. רציתי גם שיפגשו את טניה גרינוולד, אשר זכרה את העוגה שהוגשה בחתונת הורי וטענה שהיא היהודייה היחידה שנותרה בעיר. אמה, כך מתברר, היתה התופרת שתפרה את שמלת הכלולות של אמי.
החבר שלי, יון אנדריו, ובניו היו מדריכים נפלאים, והביקור סיפק לנו די זמן לשבת יחד ולהעלות זיכרונות.
דרגומירנה, אחד המנזרים המפורסמים של בוקובינה, היה האתר הבא ברשימת הביקורים שלנו. למרות קרבתו לסוּצ'בה, מעולם לא ביקרתי בו, לכן התרגשתי מאוד לקראת הביקור במקום שלא היה מחובר לזיכרונות העבר שלי. הוא היה נפלא בפשטותו.
חזרנו למלון והתמוטטנו, מותשים לחלוטין. התעוררנו בסביבות השעה שמונה בערב ויצאנו לטייל, אבל אז התברר לנו שכל המסעדות כבר סגורות. פתאום, משום מקום, צץ מולנו סניף של מק'דונלדס. אחרי ששבענו מצ'יפס, יצאנו משם. רצינו חצילים, עגבניות, מלפפונים, טֶלֶמיאה. התחליפים לא הספיקו לנו. כשחזרנו למלון, שמענו מרחוק מוזיקת עם מנוגנת. ניסינו להציץ מבעד דלתות חדר האוכל המוגפות. בפנים התחוללה מסיבת חתונה. האורחים היו לבושים בקפידה. ראינו את החתן והכלה מתקרבים לעבר הדלת. אני חושב שקלטו אותנו. לפתע הרגשתי כמה זוגות ידיים אוחזות בי וגוררות אותי לתוך החדר. הצצתי הצדה וראיתי שגם קול ולורן נגררו פנימה באופן דומה. זה העונש כשתופסים אותך מציץ. לא רע. אבל, בעיה: אנחנו לא יכולים להיכנס. היינו לבושים כמו פרחחי רחוב בהשוואה לבאי החתונה. אי אפשר לבוא בבגדי רחוב לחתונה. איש לא התעניין בתירוצים שלנו. משכו אותנו פנימה פיזית, דרך ההמון, והושיבו אותנו אל שולחן עם שאר האורחים. היינו מודעים מאוד לעצמנו ולתלבושת שלנו, שגרמה לנו להיראות שונים מאוד. אולם היינו רעבים ומנגד, העמיסו על שולחננו צלחות על גבי צלחות. נרגענו מעט. הוגש לנו ברנדי שזיפים תוצרת בית. למות! האוכל היה מדהים ובדיוק מה שחשקנו. יש אלוהים. הרי לא התפרצנו לחתונה ללא הזמנה. גררו אותנו פנימה והפכנו לחלק מהאירוע. כולם רצו לדעת מאין באנו ולמה הגענו דווקא לסוּצ'בה.
כעבור שעה, כבר לא הרגשנו כמו זרים. מצד שני, לא רצינו להגזים. אז תקענו מתנה קטנה בידה של הכלה והתקדמנו לאט לאט לעבר דלת היציאה. לפתע חשתי בזרוע מונחת על כתפי. פניתי לאחור. זה היה אבי החתן. בחיוך גדול ומאושר על פניו, הוא שאל אם אני אוקראיני או רומני. היססתי לרגע. מה עוד יכול לקרות כאן? האם יש תשובה נכונה ולא נכונה? אמרתי שאני יהודי, שנולדתי בסוּצ'בה, אבל עזבתי בשנת 1959. הוא התחיל לצחוק והציג אותי בפני אורח אחר, שישב איתי באותו השולחן כל הזמן. התברר שזה היה אביה של הכלה. אבי החתן הודיע לי שהוא אוקראיני ושאבי הכלה יהודי. הוא עלה לישראל לפני הרבה מאוד שנים, הוא סיפר, אבל ילדיו באו ללמוד בבוקרשט ועכשיו הוא בא לחתונת בתו עם שני בניו האחרים.
מוזיקה עליזה התחילה ואנשים רקדו. הילדים שלי מצאו לפתע אנשים בגילם שאפשר לשוחח איתם, לא ברומנית אלא בעברית.
במוקדם או במאוחר, כל הדברים הטובים נגמרים. פרשנו לשנת הלילה שלנו, המומים ונדהמים מהאירוח הנפלא והחמימות שבה קיבלו אותנו אנשים זרים לחלוטין.
הגיע יומנו האחרון בסוּצ'בה ועדיין לא היינו בתוך הבית מס' 11 ברחוב קריאנגה. סיפרתי לילדי שגם בשנת 1994 ניסינו, אבל לא היה איש בבית גם אז. לא איבדנו תקווה ותכננו לנסות שוב. היום היה חם יותר מאשר בימים הקודמים והבחירה שלנו, ללכת לשם בדרך הארוכה, לא הקלה על המצב. לבסוף, הגענו לרחוב ופנינו לסמטה צרה. כשהגענו לחזית הבית ראינו את בעל הבית הנוכחי עומד בשער, כמו מצפה לנו. הצגנו את עצמנו בפניו. שם משפחתו היה גרֶקו. הוא ישמח להראות לנו את הבית.














משפחת ליינבורד (2006). מימין: קול, פאול, לורין, בטי, נוח וסורל

הוא הוליך אותנו אל הגינה והציג בפנינו את אשתו, אישה נעימת סבר וחביבה מאוד. חיפשתי את עץ הדובדבנים המרים מתוקים שעליו לא פעם שרטתי את בירכי תוך כדי טיפוס. הוא לא היה שם. במקומו עמד עץ צעיר יותר, כנראה מאותו זן. עץ האגוז במרכז הגינה היה רק צל צלו של העץ מזיכרונותי. כן, הוא עשה יותר מדי צל והיה צורך לגזום אותו כדי שיגיע אור שמש לערוגות התירס ותפוחי האדמה. לא נותר זכר לעצי השזיף, האגס, והדובדבנים הלבנים, או לשיחים שעיטרו את כל שולי הגן, לאורך הגדר.
עלינו ארבע מדרגות ונכנסנו אל הבית. האמבטיה והמטבח היו משמאלנו. חדר האורחים היה מימין. היישר מולנו, מאחורי דלתיים סגורות, היו חדרי מדרגות - אחד מוביל למטה, למרתף, והשני למעלה, לאזור האחסון. הדלתות הצרפתיות היו עדיין שם, מסתירות את חדרי השינה. איקונות שלא הכרנו ושטיח רומני גדול עיטרו את הקיר. עוד שטיח מסורתי קטן היה מונח על הרצפה. צבעים זוהרים צרחו לעברי. חיפשתי בעיני איזה מראה מוכר, רהיט, תמונה, משהו. כלום. רק קירות. חלונות ענקיים נפתחו לעבר גן שנשא איתו כל כך הרבה זיכרונות. זכרתי את הכלב שלי, למשל. הילדים שלי שאלו שאלות והפריעו למחשבותי. הם רצו לראות את הקומה השנייה. אני זוכר שהחבאתי שם כמה ספרים לפני שעזבנו. מעניין אם... היה שם גם ציור גדול שצייר דוד שלי, ג'ו, שבו נראית אישה עירומה ממותניה ומעלה. היה זה, למעשה, הציור הראשון שראיתי מקרוב. אני זוכר את החלל שם, אבל לא היה שם כלום. זה היה המקום שבו אוחסנו אגוזים לייבוש, אחרי הקטיף.
חזרנו למטה והזוג גרקו הואילו בטובם להציע לנו מים קרים וגם, כמובן, יין ופירות. שוחחנו מעט על ימים עברו, על תקופות קשות שעברו עליהם. כל הדברים שהם תיארו קרו אחרי 1959, אחרי שעזבנו. תרגמתי את דבריהם לילדי, ותרגמתי את השאלות של ילדי ואת התשובות שקיבלו. לזוג גרקו יש קרוב משפחה שהיגר לפני שנים רבות לקנדה. קוראים לו..., אולי אנחנו מכירים אותו? לא. לא הכרנו, אבל אנחנו רושמים את פרטיו, לכל מקרה. אין לדעת. אנחנו מוכנים כבר לצאת לדרך כאשר מר גרקו מודיע שיש לו מתנה בשבילנו. אמו, שהלכה לעולמה לפני 15 שנה, השאירה לו מעיל עשוי פרוות כבש צעיר. הוא רוצה לתת לנו אותו. הילדים שלי מביעים מחאות. אולם הוא מראה לנו אותו, שנעריך ונתלהב. המעילון רקום, סביר להניח בעבודת יד. הוא נארז והוכנס אחר כבוד לתרמיל הגב שלי, למרות מחאותינו. הודינו למארחים שלנו ויצאנו.
עברו 45 שנים ואני חזרתי לבית שבו נולדתי. הבאתי את ילדי איתי. במשך השנים, שעממתי אותם בלי סוף עם סיפורים על גבי סיפורים שהיו חסרי משמעות לגביהם. עד עכשיו. כעת, אחרי שהיו כאן איתי, הם יכולים להבין ולהתחבר לסיפורים רגשית. זה היה מוצא חן בעיני אבי.