סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורה של רייזי (שושנה) כהנא

שמי רייזי (שושנה) כהנא לבית שאואר, בת לאיזידור שאואר ז"ל וקלרה שאואר ז"ל, נשואה לרוני כהנא ואם לשלוש בנות: איה, טלי ועדי. אבי היה יליד רדאוץ ועבר לסוצ'בה בעקבות נישואיו הראשונים לגוסטה שאואר. אחרי גרושיו מגוסטה התחתן אבי בשנת 1947 עם אמי קלרה צווקר שהיתה אלמנת מלחמה המטופלת בשני ילדים קטנים: רולפי ואפרים (פרדי). במקורה היתה מצ'רנוביץ ועברה לסוצ'בה אחרי המלחמה. בעלה הראשון שמעון רייכר גוגל נהרג במלחמה ומקום קבורתו לא נודע.
אחי אפרים שהה בפנימייה עם יתומי מלחמה ועלה לארץ עם הפנימייה בשנת 1947, במסגרת עלית הנוער. הם התעכבו במשך כשנה בהולנד ואחר כך הובאו לקיבוץ כפר גליקסון. אמי הסכימה שייסע כיוון שהבטיחו לה שגם היא תיסע מיד אחריו, אך הגבולות נסגרו והיא נשארה עם רולפי בסוצ'בה. מצב זה השפיע על כל המשך החיים שלה. היא חלתה מעוצמת הגעגועים, והיו לה רגשי אשם על כך ששלחה ילד קטן, בן 13 לבד לעולם הגדול. עד יום מותה לא סלחה לרומנים שהפרידו אותה מבנה ולעצמה שנתנה לו לנסוע. אמי לא ראתה את אפרים (פרדי) במשך 22 שנים וקשה לתאר במילים את הפגישה ביניהם אחרי שנים רבות כל כך. אבי איזידור שאואר, שלפני הנישואים לאמי היה גרוש עם ילד - הנרי, אימץ וגידל באהבה את רולפי כאילו היה בנו.
אני נולדתי בשנת 1948 וגדלתי על סיפורי השואה, שהשפיעו עלי מאוד. בדומה לחברי לא היו לי סבא וסבתא כיוון שאלה נפטרו בטרנסניסטריה. למדתי ב "בית ספר לבנות" שהמנהלת שלו, גברת ויגדר, היתה יהודייה וגם רבים מהתלמידים בכיתה היו יהודים אשר עלו לארץ בשנות ה 60. הורי התעקשו שבחגים היהודיים לא אלך לבית הספר, במיוחד ביום כיפור. זה גרם לבעיות, הורי הוזמנו לבית הספר לבירור אך הם לא ויתרו. בבית הספר אפשרו לנו ללמוד "שפת אם" וקיבלנו שיעורים ביידיש עם המורה גברת נוימן. אהבתי מאוד את השעורים הללו.
אבי היה עצמאי בעל מכבסה. הוא סירב למסור את העסק לממשלה והתעקש להישאר עצמאי עד לעלייתנו ארצה. אחי רולפי עבד כטכנאי אלקטרוניקה ב "קואופרטיב" וכל החברים שלו היו יהודים. כשרומניה פתחה את שעריה רובם עלו לארץ והם נשארו בקשרי חברות עד היום.
בסוצ'בה היו הרבה יהודים, כולם הכירו את כולם והרגישו כמעט כמו משפחה. גם היום כשאני פוגשת מכרים מהעיר אני מתרגשת כאילו פגשתי קרוב משפחה. הורי דאגו לכך שנקבל חינוך יהודי, אבי לא פתח את המכבסה בשבת, הלכנו לבית הכנסת בחגים ורולפי למד עברית ולבר מצווה למד אצל המורה זוננשיין.
בקיץ 2002 חזרתי לסוצ'בה עם חבר ילדות, צבי פורר ואשתו צביה פורר שגם היא ילידת סוצ'בה. חלפו 40 שנה שבהן לא הייתי שם והבתים שלנו נהרסו, אבל נשארו המקומות המוכרים: גן הילדים, בית הספר, הצ'טטה, זמקה, הפּדוריצ'ה, ביקרנו בהם וזה החזיר אותנו לגיל הילדות. זכרנו כל פינה וטיילנו שם כאילו לא עזבנו לפני 40 שנה.