סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה סיפורה של שרי ילון (שלפר)
על אחת ממשפחות שלפר מאיצקני
אני כותבת שורות אלה מהזיכרון של יותר מששים שנה, משנות נעורי, אז גם הכרתי את האחיות של אבי, והמשפחה התפזרה לפני השואה, במהלכה ואחריה. סבתי נטי וסבי חיים שלום שלפר היו שנים רבות תושבי איצקני וייתכן שגם נולדו שם. בין השנים 1900-1890 נולדו להם שם חמישה ילדים, ארבע בנות ובן, אשר גם חיו שם בנעוריהם, אבל את חייהם הבוגרים הם כמובן חיו מחוץ לאיצקני. הבן, משה (מוריץ), אבי, התחתן עם אמי עלזה לבית ריצ'קר ועבר לגור בעיר וטרה דורניי (הנקראת בקיצור דורנה), מקום מגוריה של אמי, ואני בתם היחידה. אבי עבד כפקיד באחת ממנסרות העץ בעיר ואמי הפעילה פנסיון - בבית שלנו - בשלושת חודשי הקיץ והקיט בעירנו. אחרי בית הספר העממי למדתי בכמה כיתות אקסטרניות בדורנה ועמדתי בבחינות בגימנסיה לבנות בסוצ'בה, שם התגוררתי אצל משפחת בוקי גרופר. באוקטובר 1941 גורשנו, עם כל יהודי העיר, לטרנסניסטריה, שם שרדנו הודות לעבודתם של אבי ואמי ב "טורנטוריה", בית היציקה בגטו מוגילב פודולסק. הסובייטים שחררו אותנו באביב 1944, גייסו את אבי לצבאם, והוא חזר רק בסתיו 1946. בסוף שנה זו התחתנתי עם יצחק (טוטיו) יבלונובר (לימים ילון). בספטמבר 1947 עלינו ארצה עם הורינו, והוגלינו על ידי הבריטים למחנות קפריסין, משם עלו הורינו ארצה במאי 1948 ואני עם בעלי בפברואר 1949. בשלוש השנים הראשונות בארץ עבדתי כמלצרית ובערבים למדתי הנהלת חשבונות. עבדתי בזה עד יציאתי לגמלאות - כולל שנתיים בניו יורק, שם טוטיו היה בשליחות מטעם משרד הביטחון. נולדו לנו בארץ שני ילדים, רונית ואמנון אשר הקימו משפחות ויש לנו מהם שלושה נכדים. אבי נפטר בשנת 1967 והוא בן 71 ואמי נפטרה ב 1998 והיא כמעט בת 99. קורות משפחתנו בארץ מפורטות גם ב "ספר הזיכרון של יהודי וטרה דורניי והסביבה".
על דודותי ומשפחותיהן
הבת הבכורה, הילדה, התחתנה עם חיים אלנבוגן (ליברמן), סוחר בהמות מדורנה (כנראה), והם גרו בכפר יאקובני אשר ליד דורנה. נולדו להם שני בנים ובת, דוליו, לוצי וסלי. דוליו נפטר בדורנה בשנת 1939 והוא כבן 30, לוצי וסלי עברו לגור בבוקרשט וכך ניצלו מהגירוש לטרנסניסטריה. ההורים, הילדה וחיים, שרדו מגירוש טרנסניסטריה ועברו אחר כך גם הם להתגורר בבוקרשט, שם גם נפטרו בשנות החמישים של המאה הקודמת. לוצי וסינה אלנבוגן, וכן סלי ובעלה יוסף קלדררו עלו ארצה, וחיו ונפטרו כאן. הבן של לוצי וסינה, ד"ר אדריאן אלנבוגן, רופא גינקולוג, גר עם אשתו אירית ושני ילדיהם אמיר ואילנית בהרצליה. הבת השנייה, פריצה, התחתנה עם פיליפ גרייף מדורנה, עברו לגור ביאקובני, שם נולדו להם שני ילדים, פאני (פויה) ושלום (בורשי), כעבור כמה שנים הם עברו לגור בדורנה, שם פתחו מסעדה. פיליפ גרייף נפטר בסוף שנות השלושים ופריצה והילדים גורשו - עם כל יהודי העיר - לטרנסניסטריה, שם פריצה נפטרה. הילדים הגיעו לישראל והקימו כאן משפחות. כעת חיים בישראל בורשי גרייף עם אשתו פנינה, בתם חיה ובנם אפרים וילדיהם. כך גם הילדים של פויה, אלמנת ארנסט שוורץ, סלומון ופריצי וילדיהם. הבת השלישית, טוני, התחתנה עם רובין (ראובן) פרימט, והם עברו לגור בסרייבו אשר ביוגוסלביה, שם נולד בנם, יוליוס. שלושתם נספו בשואה; הבן עבד ונספה במכרות הנחושת ב BOR אך על טוני וראובן לא ידוע לנו איך נספו. הבת האחרונה, אנה, התחתנה עם סלומון (שלמה) שנברג (פליט מפולין). הם הקימו את ביתם בעיר קימפולונג ונולדה להם בת יחידה, הרטה. סבתי נטי, אשר התאלמנה בשנות העשרים המוקדמות במאה הקודמת, עברה לגור יחד איתם. דודי סלומון היה מנהל טחנת הקמח בעיר וגם הם גורשו לטרנסניסטריה. סבתא נטי נפטרה שם ודודה אנה עם בעלה סלומון ובתם הרטה חזרו לקימפולונג. המשטר הקומוניסטי דחה את עלייתם ארצה במשך ארבע שנים ודודתי ודודי עלו רק בשנת 1952. לבת, הרטה, נתנו לעלות רק כעבור ארבע שנים נוספות, ב 1956, אבל את אביה היא כבר לא מצאה בחיים. הרטה התחתנה עם מיקי (אליהו) מרקוביץ מפוקשני והיום רק היא בחיים.
למרות שחצי מהשורשים שלי הם מאיצקני, אין באפשרותי לספר על כל קרובי משם יותר מאשר נתונים יבשים, כי לא חייתי שם. אמנם נפגשנו בשמחות וגם בלוויות משפחתיות, אבל אני ביקרתי באיצקני רק פעם אחת אצל אחות סבתי ובעלה שלפר (אח סבי) אחרי שחזרו מטרנסניסטריה.
|