סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורו של ד"ר אדולף וייטמן ז"ל

ד"ר אדולף וייטמן ורעייתו קוקה

לאימא היו חמישה אחים ואחיות, הוריה נפטרו בגיל צעיר ונקברו בסוצ'בה. הסבא מצד אבא הקדיש הרבה זמן ללימודי קודש בבית הכנסת וחי בצניעות, וגם לו נולדו שישה ילדים. אחרי שחיתנו את כולם החליט יחד עם אשתו לנסוע לארץ הקודש כדי לסיים שם את חייהם והם נקברו בארץ המובטחת. כל החקירות שלי בירושלים, חברון, צפת וטבריה לגלות את מקום קבורתם לא נשאו פרי.
בשנת 1911 נולד אחי ביבי ז"ל ואילו אנוכי נולדתי חודשיים אחרי שאבא ז"ל גויס לצבא האוסטרי ב 1914, עם פרוץ מלחמת העולם. אבא נלחם באיטליה בחזית שעל נהר דראבה ושם נפצע, הוא השתחרר מהצבא לקראת סוף המלחמה ב 1918.
במשך 59 שנה שחייתי באירופה עברה עלי האנטישמיות כמחלה אנדמית וכחוט השני לאורך כל חיי, החל משחר ילדותי ועד שעזבתי לצמיתות את אירופה קרוב לעת זקנה. המקרים שבהם סבלתי כיהודי השאירו בי צלקת עמוקה שמלווה אותי כל חיי.
כבר בגיל 4 ב 1918, כאשר בוקובינה היתה אמורה לעבור לשלטון הרומני, באחד הלילות החליטו כמה תושבים ובראשם משפחת איכרים בשם בורסוק (Bursuc), לעשות פוגרום קטן נגד היהודים. אני זוכר שאימא החביאה אותי במרתף ומשם שמעתי את רעש החלונות המנופצים שבדירות היהודיות. לאחר מכן עשרות משפחות יהודיות (להוציא את משפחת גינגולד) עזבו את בוסנצ'י ועברו לגור בסוצ'בה.













אוּג'ן וייטמן בחתונתו

בסוצ'בה נולדו להורי עוד שתי בנות ב 1920 ו 1921 - הראשונה פפי (פנינה) שלימים היתה אחות רחמנייה והשנייה רגינה - רופאה. אבא עטור זקן היה חסידו של הרב פרידמן מפּשקאני. בבית שררה אווירה דתית מסורתית ושמרו על כשרות. אבא התפלל יום יום ובשבתות וחגים בבית הכנסת. כאשר הרב פרידמן ביקר אצל חסידיו בסוצ'בה ב 1925 הוא התאכסן אצל הורי ונוכח בחנוכת ביתנו, ואותי בירך שאצליח בבחינת קבלה לכיתה הראשונה בתיכון.
כולנו למדנו בבתי ספר העממי והתיכון שבעיר. אחיותי למדו את המילים הראשונות בעברית בגן הילדים של הקהילה היהודית ובהמשך למדו אצל מורים פרטיים לקרוא ביידיש. בבתי הספר שפת הלימוד היתה רומנית. אחותי פפי למדה בבית ספר לאחיות בבוקרשט בהנהגת תנועת הנוער בית"ר. אחי ואנוכי למדנו בהתחלה עברית אצל מלמדים ולאחר מכן עברנו ללמוד בתלמוד תורה ברמה גבוהה יותר. המשכתי עד לפני בחינת הבגרות ללמוד תנ"ך, עברית מודרנית, דקדוק וספרות אצל מורים פרטיים.
אחרי שרומניה השתלטה על בוקובינה, הורגשה עדיין הרבה זמן השפעתן של 143 שנות שלטון האוסטריים. הילדים הקטנים הגרמנים, שמהם למדו גם הילדים הרומנים, צעקו לעברנו Hep-Hep, קיצור הסיסמה האנטישמיתHierosolyma est perdita. בסוצ'בה היה קיים מועדון גרמני לכדורגל בשם יאן, ע"ש המתעמל הנודע פרידריך יאן. במשחקי כדורגל בין קבוצת מכב"י סוצ'בה וקבוצת יאן, הקריאות הפּ הפּ של אוהדי הקבוצה הגרמנית לא פסקו אף לרגע, למגינת לבנו.
בכיתה האחרונה שבבית הספר העממי פרצה קטטה בין ילדים יהודים ונוצרים, שנקראה הקרב שברחוב בוסנצ'י. מנהיגי שתי הקבוצות נחקרו ומי שנמצא אשם היה כמובן היהודי וייטמן ש"זכה" ל 20 מלקות מצד המורה אוליניק.
בתיכון "שטפאן צ'ל מרה" היה מורה, גיורגה קרלאן, חבר בתנועה הקיצונית האנטישמית הליגה להגנת האומה הנוצרית. הוא היה המחנך בכיתתי, ובשעה הראשונה סילק אותי לשבוע ימים בטענה שפגשתי אותו בחופשה ולא בירכתי אותו לשלום. עברתי ללמוד בתיכון אחר והפסדתי שנת לימודים. בכל זמן לימודי בבית הספר התיכון הזה, לא עבר יום שלא הציקו לתלמידים היהודים בקריאות ז'ידאן (יהודון) או יודה, רמז ליהודה איש קריות שבגד בישו.

באמצע שנות הלימודים בתיכון הייתי חבר בתנועת הנוער הדתי. כמה שנים לאחר מכן עברתי לתנועת בית"ר שנוסדה לא מזמן ב 1930. פעמיים הייתי מפקד הבית"ר בסוצ'בה וחבר בהנהגת מחוז בוקובינה והייתי פעיל עד לסוף לימודי ברפואה ב 1939.
בסוף שש שנות הלימודים שלי ב 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה וכמה עמיתים יהודים ביקשו להתקבל במשרות צנועות. הפרופסור לשעבר לרפואת ילדים יון ניקולאו, דמוקראט וחבר לא מן המניין של האקדמיה הרומנית שמונה בינתיים למזכיר הכללי של משרד הבריאות, ניסה לעזור. אחרי סחבת של הרבה ימים אמר לנו: "מצטער, רציתי לעזור לכם אבל זה בלתי אפשרי ואתם יודעים למה". נושבת בכל המדינה רוח של פוגרום נגד היהודים וגזירות קשות ננקטו נגד הקהילות היהודיות. על שלטו של המרפאה שלי היה צריך להופיע הציון "רופא יהודי" ומגן דוד והיתה חובה לענוד על בגד עליון טלאי מגן דוד צהוב, ונאסר לטפל בחולים נוצרים.










אריך הייטל (מימין) וד"ר א. וייטמן

בשנת 1941 התעכבתי פעם אצל חולה מעבר לשעה שהיה מותר ליהודים להסתובב בחוץ. בדרך הביתה נעצרתי על ידי שוטרים ועוכבתי יחד עם שיכורים וגנבים כולם נוצרים, עד למחרת. בבוקר הקצין שאל דבר ראשון מי מהעצורים אינו רומני. בקושי רב הצלחתי לשכנעו שהתעכבתי אצל חולה מסכן ולבסוף הוא לא שלח אותי לבית הדין הצבאי. פעם אחרת לפני הגירוש לטרנסניסטריה פגשתי בצומת דרכים בסוצ'בה עמית לשעבר האניבל לוצ'סקו, במדים של רופא צבאי. כשבירכתי אותו השיב לי: "măi jidane, mai trăieşti?" (יהודון האם עודך חי) והמשכנו כל אחד לדרכו.
בגירוש הייתי עם משפחתי בשארגורוד ועברנו שם את שבעת מדורי גהינום. כאשר ליוויתי את אבי זוסיה ז"ל בדרך האחרונה היו ערמות גוויות שטרם נקברו מכיוון שהאדמה היתה קפואה והקברנים התקשו בעבודתם.












ד"ר אדולף וייטמן עם מרק שאגאל

אחרי השחרור על ידי הצבא הרוסי במרס 1944, התחילו אלה ששרדו את הגירוש לחזור לבתיהם. קיווינו שבעיית היהודים נפתרה סוף סוף תחת השלטון החדש. אבל באנטישמיות המתחדשת - סולקו יהודים מעבודתם ונאשמו שהם ממוצא סוציאלי לא בריא.
מספר חודשים אחרי שחזרתי לסוצ'בה התקבלתי אחרי מכרז בבית החולים המקומי במחלקת כירורגיה. כאן עבדתי 28 שנה עד לעלייתי ארצה. במשך השנים כיהנתי כמנהל מחלקת כירורגיה, רופא בכיר וגם מנהל בית החולים.
בשנת 1945 נשאתי לאישה את בחירת לבי קוקה לבית בנדיט מפלטיצ'ני. נולד בני היחיד אוג'ן אלכסנדר - היום מהנדס בניין. הוא החליט לבחור במקצוע זה מתוך תקווה שיהיה לו ביקוש רב בישראל. בננו עלה ארצה יחד איתנו ב 4.10.1973, הוא נשוי לכימאית - נכדתו של בצלאל וייסברג מסוצ'בה. הוא עובד כבר 18 שנה כמהנדס ראשי של רשת בתי הספר "עמל", ולהם שלושה ילדים: הגדול גר בירושלים נשוי ואב לשלושה ילדים, למד באוניברסיטת ז'נבה יחסים בינלאומיים וכעת משלים את לימודיו בכלכלה, הצעיר בצבא בחיל השריון והבת אחרי הצבא לומדת כימייה באוניברסיטת בתל אביב.
כל אנשי המשפחה הקרובה - אחי, אחיותי ואנוכי הגענו למסקנה שרק במדינת ישראל תבוא על פתרונה בעיית היהודים. וכך במשך יותר מעשרים שנה הצלחנו כולנו לעזוב את העיר סוצ'בה ולהגיע למחוז חפצנו, לארץ מולדתנו מדינת ישראל.