סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורו של יוסף ויז'ניצר

משפחתי

אב סבי מצד אמי, ר' משה מרדכי גרטלר הלוי ז"ל, לאחר שהתאלמן עלה ארצה בשנת 1908, נפטר בירושלים ונטמן בהר הזיתים.
סבי ר' נחום גרטלר הלוי ז"ל, לאחר מספר שנים של לימודי תורה אינטנסיביים החליט ללמוד מקצוע ובחר בהנהלת חשבונות. הוא שימש כמנהל חשבונות ראשי במפעל לעיבוד עורות שבבעלות משפחת שטרנליב, הצטיין בתפקידו כאיש מקצועי ומהימן. מאוחר יותר נעשה עצמאי ובעזרת אשתו (סבתי אסתר ז"ל) הקים בית מסחר גדול לבדים שבו עבדו בנו מרדכי גרטלר ז"ל, בתו חינקה אונטרפורט ז"ל ובעלה יעקב ז"ל.












יוסף ויז'ניצר

סבי היה ידוע כאיש ישר והגון במיוחד בנושאי משקל, מידות ואיכות המוצר, ולכן רוב לקוחותיו היו הכפריים הגרמנים (השוובים) שהעדיפו מוצר איכותי ומחיר הוגן. למרות עיסוקיו הרבים הקדיש מזמנו ללימודי תורה ותלמוד. מדי שבת היה מארח לשולחן את אחד האורחים שהזדמנו לבית הכנסת.
אבי ז"ל ר' נתן נטע ויז'ניצר, יליד הורודנקה (גליציה) הגיע בגיל 17 כפליט בשלהי מלחמת העולם הראשונה לדודתו פרל רייכר, אחות סבתי מריאסי ז"ל שהתגוררה בכפר בייששטי. הודות לכישרונו האוטודידקטי למד את השפות גרמנית, רומנית ועברית על בוריין בנוסף לפולנית. הוא נישא לאמי חייצ'ה (קלרה) ז"ל וגם הם ניהלו חנות לבדים. כמו כן היה אבי ידוע כבעל תפילה והיה מבוקש בימים הנוראים.
לאחר עליית המשטר הקומוניסטי בשנת 1948, הרבה אבי ללמד עברית ודקדוק וכך הנחיל את השפה העברית למספר רב של יוצאי סוצ'בה לפני עלייתם ארצה. לאחר עלייתו ארצה שימש כמורה בתלמוד תורה ברמת ויז'ניץ בחיפה.
דודי משה נחמן גרטלר ז"ל סיים לימודי הנדסת חשמל באוסטריה ולאחר נישואיו העתיק את מקום מגוריו לצ'רנוביץ, שם התמנה לנציג חברת קולומביה בעיר.

דודי חיים בוימן ז"ל ודודתי יוכבד ז"ל עסקו במסחר וניהלו חנות גדולה לגלנטריה. דודתי נפטרה בקיץ 1941 לפני הגירוש לטרנסניסטריה. דודי חיים שימש בשנות 47-45 כנשיא תנועת המזרחי בשוץ.
ימי מגורי בשוץ היו מעטים וקשים כ 12 שנה ולכן הזיכרונות הם בעיקר מילדותי ומנעורי. הבית שבו גרנו היה ממוקם בחצרו של האדמו"ר רבי יענקל'ה מוסקוביץ' זצ"ל משושלת רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל. חסידיו היו ברובם מהסביבה. הוא היה ידוע כמכניס אורחים גדול, בביתו התנהל מטבח מיוחד לעניים ולאורחים מהסביבה. ומפורסמים מאוד הם סיפורי הנפלאות של הרבנית חייל'ה (סבתו של רב יענקל'ה ובתו של רב מאיר מפרמישלאן) שהיתה מחוללת קסמים באמצעות מקל שבידה.
חוויות נוספות בחצר הרבי היו אפיית המצות תחת השגחתו הישירה והתפילות המרגשות בימים הנוראים בבית הכנסת של הרב, ההמולה וההתרוצצות סביב קישוט הסוכה הגדולה והיפה, ההקפות שנחוגו ברוב עם בשמחת תורה שמשכו קהל רב מכל הסביבה (כולל נוצרים), וכן ימי הפורים עם קריאת המגילה, התחפושות, ההתחרות של משלוחי המנות ומסיבת פורים המסורתית.
האדמו"ר עם משפחתו עלו ארצה בשנת 1951 וקבעו את מקום מגוריהם בחיפה ברחוב הלל. חלק מהדירה שימש כבית כנסת גם לאחר פטירתו. בית כנסת זה שימש כמקום תפילה לרבים מיוצאי סוצ'בה לאחר עלייתם ארצה. בנו זלמן לייב ז"ל שימש כמזכיר במועצה הדתית בחיפה בשנות ה 70. חתנו של האדמו"ר הרב פרנקל מרדכי זצ"ל מבוטושני לאחר עלייתו ארצה שימש כרב בשכונת הכרמל הצרפתי בחיפה.
בין באי בית הכנסת בסמוך למגורי היו גם: ר' גרשון הדיין אביו של ר' שמחה שטטנר ז"ל וסבו של בומי שטטנר ז"ל, ר' יואל דוד שוורץ ז"ל, גבאי בבית הכנסת ואחיו מאיר שוורץ ז"ל, תלמיד חכם, אני זוכר אותו כבעל תפילה בימים הנוראים עטוף בטליתו מעל הראש ועד למותניים ובהגיעו לפיוט "לאל עורך דין.." קולו נשמע כאילו בוקע מן השמים ועזרת הנשים בוכה, ר' יוסף לקס ז"ל, בעל תפילה מעולה אביו של דוד לקס ז"ל וסבו של לייבל'ה לקס, ר' שמשון צוורלינג ז"ל, תלמיד חכם ואיש חביב, וזכורה לי במיוחד דמותו הישישה של ר' שמאי שפירא ז"ל, אביו של מאיר שפירא זצ"ל, מייסד ישיבת חכמי לובלין וכן חתנו, ר' ברל ליקבורניק ז"ל.
הזיכרונות הקשים, העננים הקודרים שבישרו את בואה של תקופת הרדיפות וההשמדה התחילו למעשה כמה שנים לפני הגירוש. זכור לי שבלכתי לבית הספר העממי בכיתה ב' ראיתי שיירות של שרידי הצבא הפולני (קצינים חובשי כובעים שצלב מצוייר עליהם) ברחובה הראשי של העיר, שכנראה הצליחו לחצות את הגבול הרומני בזמן שרומניה היתה עדיין נייטרלית. אחר כך באו תנועות צבאות הציר לגבול הרוסי, הדבר הצביע על מועד פרוץ הקרבות הקרב.

זכורה לי החרדה שאחזה בהורי בימי חמישי (ימי השוק) בראותם את הכפריים מזהרשטי וקומנשטי נכנסים לחנותנו. בכפרים אלו בוצעו פוגרומים בהם נהרגו מספר רב של יהודים ביניהם משפחת שכטר מקומנשטי.
בקיץ שנת 1940 סולקתי מבית הספר העממי, בכיתה ג'. לפני דיכוי ההתקוממות של חברי משמר הברזל הרצחניים בינואר 1941 על ידי הצבא הרומני, הם הצליחו לבצע פוגרום ופרעות אחרים ביהודים, וגם בסוצ'בה סבלנו מהם. מעצר "בני הערובה" בקיץ 1941 שנכלאו בבית המדרש ליד בית הכנסת הגדול בתנאים סניטריים ירודים ובחום מחניק. "בני הערובה" נבחרו מבין היהודים האמידים. בעלי מעמד והשפעה, שהיו ערבים לשלום החיילים הרומנים והגרמנים שביניהם היה גם דודי בוימן חיים ז"ל.
אחרי פרוץ הקרבות עם ברית המועצות ב 22 יוני 1941 היינו עוקבים בעיתונים על ההתקדמות המהירה של צבאות הציר לכיוון מוסקבה וזכורים לי העיתונים הידועים לשמצה כגון: "Curentul", "Porunca-Vremii", "Universul", עיתונים מתונים יותר כמו: "Timpul", "Adevărul" וכן "Bacăul", "Iaşul" שהיינו קונים.


הגירוש לטרנסניסטריה

רבות נכתב בנושא, אולם בזיכרוני כילד נחרטו מספר אירועים. ההכרזה על הגירוש באמצעות המתופף בכיכר העיר (אותו מתופף שימש אחר כך כראש העיר בזמן חזרתנו לסוצ'בה בקיץ 1944). הייאוש והבהלה שאחזה בכולם לאור העובדה שנקבעה שעת האפס לשעה 17:00 להגעתנו לתחנת הרכבת בורדוז'ני. הגעתנו לאטאקי ביום שישי בלילה, היריות באוויר, מעשה השוד על ידי האספסוף שחיכה להגעת הרכבת וההמשך הנורא של אותו לילה בבית הכנסת הפרוץ באטאקי.
עמדתה הנועזת והתקיפה של סבתי אסתר ז"ל שלמרות האיסור בנשיאת כסף רומני וחובת המרה ל"מרק אזור הכיבוש" החליטה לשאת אותו עמה, וזאת למרות הפצרותיהם של בני המשפחה, למעשה בעזרת כסף זה הצלחנו לשרוד בתקופה קשה זו.
בדרך הליכתנו ממוגילב - לאזרנץ נתגלו לנו למחרת מראות זוועה: אנשים שהוצאו למשלוח בלילה מהקסרקטין הידוע לשמצה הוכנסו במתכוון לתוך ביצות ולעינינו נתגלו חלקי גופם העליון מפרפרים וזועקים לעזרה מבלי יכולת להושיעם. בין הנספים באותו משלוח היה גם ר' יוסף השוחט. כשהגענו בשעות הערב לאזרנץ, שבורים ורצוצים לאחר מסע מפרך ביום הנורא ההוא, תוך כדי חיפוש אחר אכסנית לילה שמענו בעיירה החשוכה קולות מוכרים של שמחה וששון. התקרבנו למוקד השמחה והתגלה לעינינו מראה בלתי אפשרי לימים ההם: ר' ישעיהו גרוס ז"ל מוביל בהתלהבות הקפות שמחת תורה בהשתתפות קהל רב. ואכן כל אלה היו בין המובלים בקונבוי הלילי שעקבותיו הנוראים נתגלו לעינינו למחרת.
לאחר מסע ארוך עם תחנות ביניים: מוגילב אזרנץ לוצ'ינץ סגוריי, הגענו לשארגורוד. במיוחד זכור לי החורף הראשון בשנים 1942-1941, מגפות הטיפוס, הרעב והקור שהפילו חללים רבים. למרות הסיכון הרב של הדבקות במחלות הקשות, הסתכנו רופאים יוצאי סוצ'בה בהגישם עזרה רפואית וחלקם אכן נספו באותה תקופה. שנים קשות עברו עלינו שם.


השחרור והחזרה לסוצ'בה

ימי השחרור המתקרב היו מלאי חרדה ומתח. תנועות הצבא הגרמני והרומני לכיוונים שונים והעדר תקשורת מינימלית גרמו להפצת שמועות שונות ונוראות, כגון זו שעם נסיגת הצבא הגרמני יחידות אס אס. פושטות בעיירות ומוציאות להורג את שרידי היהודים.
בבוקר יום השחרור השתררה דממה מוחלטת בעיירה, ממש עיר רפאים. היהודים התחילו להתקבץ בפינות העיר כדי לוודא מה פשר הדממה. לפתע נשמעו יריות מנשק אוטומטי לסירוגין וכולם התפזרו לכל הכיוונים, בהרגשה שיריות אלו אכן מאשרות את השמועות שנפוצו. אך לבסוף התברר שלמעשה אלו היו יריות של פרטיזנים לכיוון חיילים גרמנים שנמצאו בשטח. יום השחרור עצמו הוא יום בלתי נשכח, מראה ההמון הצוהל שקיבל את הצבא האדום המשחרר.
החזרה לסוצ'בה היתה גם היא מלאת אירועים קשים כגון החרדה מפני חטיפה לדונבאס, נסיעה בלילות ברכבות מלאות צבא, שריון ומכלי דלק, מאוימים על ידי מטוסי אויב שחגו מעלינו. היו גם מקרי שוד במהלך הדרך על ידי אנשי צבא האדום שחיפשו בעיקר טבק ושעונים.
הדרך ארכה מספר שבועות עם חניות ביניים: מוגילב, סקורני, ליפקאני, נואה סוליצה, צ'רנוביץ ומיהיילן. הדרך ממיהיילן ארכה יום קיצי ארוך, והיתה זרועה בצבא האדום, הכבישים עמוסים טנקים, חיל רגלים וחיל פרשים בעוד אנו רכובים על עגלתנו הקטנה והדלה ומנסים לפלס את דרכנו בתוך ההמולה. למרות הכול מצב רוחנו היה מרומם מלא ציפיות ותקוות טובות לקראת הגעתנו ליעדינו. בשעות אחר הצהריים הגענו ליער בורדוז'ני שהיה מלא ביחידות צבא שונות. בעל העגלה שהביא אותנו ממיהיילן סירב להמשיך את הקטע הקטן הנוסף עד לסוצ'בה מפחד הרוסים. נמסר לנו שאת הגשר מעל סוצ'בה לא ניתן לחצות משום שנחסם על ידי הצבא. רק לאחר התרוצצות רבה ושלמונים הצלחנו לצלוח גם את הגשר הזה. בשעות בין הערביים הגענו לסוצ'בה נרגשים מותשים ומודים לה' שהחזיר אותנו שלמים ובריאים הביתה. היינו בין הראשונים שחזרו לשוץ במאי 1944, לפני סגירת הגבול, שנפתח מחדש רק בשנת 1945.

שמחנו לראות שהבית נשמר היטב, הודות לרב ומשפחתו מפלטיצ'ני שגרו בבית באותו זמן, לאחר שנעקרו מביתם והועברו לסוצ'בה. למחרת ערכתי עם הורי סיור בעיר, היינו נפעמים ונרגשים ולא האמנו למראה עינינו שזכינו לחזור מהתופת.
עד אוגוסט 1944 העיר סוצ'בה היתה במצור. כמעט כל ערב טסו מטוסים גרמניים מעל העיר לשם סיור ומודיעין. השירותים הציבוריים: כגון מים וחשמל לא פעלו וחודשו רק בשנת 1945. שיירות צבא גדולות: רגלים, פרשים, שריון וארטילריה נעו לכיוון החזית שנעצרה לרגלי הקרפטים (קצ'יקה). כמו כן קבוצות גדולות של שבויי מלחמה גרמנים ורומנים שהובלו למכלאות בסביבה. אך הרגשת המצור, קרבת החזית ורעש התותחים לא העיבו על השמחה שבחזרה הביתה. כמובן לא ידענו ולא שיערנו שבדיוק באותו זמן החלו הגרמנים להעביר את יהודי טרנסילבניה למחנה אושוויץ.
הקהילה דאגה להקמת בית ספר יהודי. היה עלינו להשלים את הפיגור של שלוש השנים בטרנסניסטריה ועשינו זאת במאמץ רב בשנות 1947-1944 ולכן כדאי להזכיר לטובה את המורים שעזרו ועודדו אותנו: ד"ר לוי המנהלת הראשונה של בית הספר התיכון המעורב ואחריה מר שולמן, מנהל בית הספר, מר בוגן ואשתו, הוא מורה להיסטוריה והיא למתמטיקה, גב' סורקיס, מורה לשפה הלטינית, מר וייסבוך, המורה לעברית ותולדות העם, גב' נוסבראוך, המורה לפיזיקה, האחים רורליך, מורים לצרפתית ורוסית, גב' ויגדור, מורה לפיזיקה, גב' שמלצר, מורה לפילוסופיה, גב' זלוצ'יבר, מורה לאזרחות ואחרים שנשמטו מזיכרוני. כמו כן ברצוני לציין לטובה גם את המורים הרומנים שתרמו את חלקם בהשגת הפיגור.


הכמיהה והעלייה לארץ ישראל

בסוף אוגוסט 1944 עם ניתוק רומניה מכוחות הציר, נכנסה לעיר יחידת צבא רומנית גדולה בליווי תזמורת צבאית וזאת בצעידה מרשימה לפי מיטב המסורת הרומנית. כל זאת על מנת לקבל לידיה את השליטה בעיר. בעיני רבים ובעיני כילד בן 13 ראינו במופע זה אירוע מוזר ומצחיק ואולי מבשר על הבאות. הצבא הזה שרק לפני מספר שבועות היה מובס, מושפל, רעב ומוזנח ושבויו מובלים ברחובות העיר, הופיע לפתע במלוא הדרו כצבא מנצח.
לכן האופוריה שאחזה בנו בחזרתנו לסוצ'בה התפוגגה מהר והתברר לנו ששהותנו בעיר תהיה קצרה וארעית. הודות לחברותי ופעילותי בקן בני עקיבא המקומי זכיתי להיות בין עולי אוניות ה"פאן", וזאת במסגרת עליית הנוער ללא ההורים.

ב 22.12.1947 יום ג' בערב נפרדתי מהורי ומשפחתי ויצאתי לדרך מלא תקווה והתרוממות רוח אף כי הפרֵדה מהורי ומהמשפחה המורחבת היתה קשה, והעיבה על המאורע החגיגי. מקובל היה לשלוח את הילדים קדימה אפילו אם היה ילד יחיד במשפחה. בתקווה לאיחוד משפחות מהיר, הפגישה המחודשת שלי עם הורי ואחותי התקיימה רק כעבור 11 שנים. בהתחשב בעובדה שבימים ההם אמצעי התקשורת היו דלים ביותר ומכתב בדואר הגיע רק אחרי חודש וחצי, היה הנתק כמעט מוחלט, כואב ומדאיג.
עלינו לרכבת המיועדת להסעת העולים. לעולי תנועת המזרחי הוקצה קרון שלם שהממונה עליו היה מר אלכסנדר מרילוס ז"ל. לאחר 48 שעות של נסיעה מעייפת (עד יום חמישי בערב) אך במצב רוח מרומם הגענו לנמל בורגאס בבולגריה. שתי האוניות המוארות שעגנו בנמל נראו בעיני כאוניות הגדולות בעולם. עליתי במדרגות האונייה "פן יורק" ונשאתי עמי לסיפונה בנוסף לתרמיל הגב, גם שני תיקים מלאים "בצידה לדרך", שאמי ז"ל טרחה לצייד אותי. והנה לפי הוראות הסדרנים (אנשים פעילי עלייה) נאלצתי לצערי להיפרד משני התיקים עמוסי המזון. עוד לא התאוששתי מאובדן התיקים, נישאתי בפתאומיות ונזרקתי על אחד הדרגשים בתוך האונייה. לאחר שעה ארוכה של הלם ירדתי מהדרגש והתחלתי לבדוק ולהכיר את הסביבה, עליתי לסיפון שהמה מרוב עם ונוער, אז התברר לי שאנשים שהגיעו מאוחר יותר נאלצו להסתפק בשהייה על הסיפון בלבד, וזאת למרות תנאי מזג האוויר הקשים של קור וגשם.
ביום שישי המשיכו להגיע רכבות מלאות בעיקר מטרנסילבניה ובשבת בצהריים לאחר הגעת הרכבת האחרונה הוכרז ברמקול ששתי האוניות עומדות להפליג. כל מי שיכול היה ניסה לעלות על הסיפון ואני בתוכם.

לפני הפלגת האוניות הונפו על התרנים דגלי כחול לבן ופרצה שירה אדירה של "התקווה". בעוד על הרציף עמדו קציני צבא בולגרים מצדיעים לדגל כחול לבן. יודעי דבר סיפרו גם שעל הרציף נכח גם משה סנה ז"ל שלמעשה היה אחראי לארגון המבצע להעלאת 16,000 עולים על שתי האוניות. בשבילי, הילד הקטן משוץ "בוגר טרנסניסטריה" המחזה הזה של הצדעת קצינים גויים לדגלי כחול לבן בליווי שירת "התקווה" היה מרטיט, מזיל דמעות במושג של "דיינו...".
בזמן הפלגתנו שמענו על האירועים ברומניה: גירוש המלך מיהאי ועליית הקומוניסטים לשלטון כולל היהודייה אנה פאוקר בתפקיד שרת החוץ. אז הבנו שכמעט איחרנו את הרכבת.
במעבר הבוספורוס נתקבלנו על ידי שתי משחתות בריטיות ולאחר יומיים גדל מספרם לשבע משחתות. מסופר היה שמפקד השייטת הבריטית שאל את מפקד שתי האוניות שלנו האם זו עלייה או פלישה.
לאחר הפלגה של שבוע ימים בתנאי דרגש, הגענו בשלום לקפריסין ב 1.1.1948 ושובצנו למחנה הקיץ מספר 55. זרקו לנו אוהלים, מיטות ברזל ושמיכות ונאלצנו להקים לבד את המאהל.

אלה שהגיעו עם משפחותיהם מצבם היה טוב ונוח יותר אולם לנו, ילדי עליית הנוער, המצב היה קשה, במיוחד הציק לנו הרעב. למרות זאת התקווה לעלייה הקרובה הקלה עלינו. במרס 1948 לפי הסכם עם הבריטים ובמסגרת עליית הנוער עזבנו את האי והגענו לנמל תל אביב, כי נמל חיפה היה חסום מפאת הקרבות לשחרור העיר שהתחוללו באותו זמן.
קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בנו עם הגעתנו לתל אביב. לא ידענו אם זה חלום או מציאות. ריגשה אותנו קבלת הפנים החמה והכיבוד העשיר שזכינו לו מידי נשות ויצ"ו. טעמם של הכריכים הטריים לאחר תקופת הרעב עדיין מצוי בפי עד עצם היום הזה.
הדרך למחנה העולים היתה מעניינת. בתחילה הועברנו לאוטובוסים והכרנו את נהגי אגד והתרשמנו מתלבושתם: הכובע, החולצה ומכנסי החאקי הקצרים. ראינו בדרכינו חלק מרחובות תל אביב, רמת גן, פתח תקווה ורושם רב השאירו עלינו פרדסי השרון. כביש החוף עוד לא היה קיים.

במחנה העולים שהינו מספר שבועות, חג הפסח הראשון בארץ והסדר הגדול שנערך בחדר האוכל של המחנה היה חוויה מרגשת. אולם השיא היה ביום שישי ה' באייר תש"ח 14.5.1948. בשעה 16:00 נתבקשנו כל העולים להתרכז במגרש הגדול של המחנה על מנת להאזין לשידור הישיר ברדיו להכרזה על הקמת מדינת ישראל מפי דוד בן גוריון ז"ל. אלו היו רגעים מרטיטי לב ועיניים דומעות משמחה והתרגשות.














יוצאי סוצ'בה בחגיגת סיום מחזור כ"ח מקווה ישראל.
מימין: שורה עליונה - קלרה קאופמן, סידי הולינגר, מאיר שוייצר, יוסף ויז'ניצר, ?;
שורה אמצעית - רות קליין, גיזה נידרהופר, מרטה מרילוס,
חנה איצקוביץ', טילינגר; יושבות - גב' נידרהופר, ?, גב' הולינגר

באוגוסט 1948 הגענו לבית הספר החקלאי מקווה ישראל והתקבלנו בו כתלמידי מחזור כ"ח בסקטור נוער "דתי עולה". תקופה זו של בית הספר היתה עבורנו אחת החשובות בחיינו, עזרה בקליטתנו המהירה בארץ, ובזמן קצר הספקנו להכיר ולהעריך את הנוער העברי ולהתעדכן מקרוב על הנעשה בארץ.

אחת התופעות שהדהימה אותנו היתה דווקא הבקיאות הרבה של תלמידי הסקטור החילוני (ילידי הארץ) בתנ"ך, בפגישתנו עמם דקלמו בפנינו בעל פה פרקים שלמים מנביאי ישראל ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, ואנו נותרנו פעורי פה. והלוואי עלינו בימינו אנו.
תקופת הלימודים נמשכה עד 15.5.1950. בתקופה זו השתתפנו באימוני גדנ"ע ושמירה בשטחים משוחררים כגון הפיל בוקס בגבול יפו. מחזור כ"ח כלל בתוכו חמישה תלמידים יוצאי סוצ'בה: סידי הולינגר, רות קליין, קלרה קאופמן, גיזה נידרהופר ואנוכי, יוסף ויזניצר, כמעט 15% מתלמידי המחזור. כמו כן במחזור כ"ז למדו גם חנה איצקוביץ' וברטה וולד ז"ל.

סיפור הקשור עם זמן שהותנו במקווה ישראל נוגע בעקיפין ביוצאי סוצ'בה, וספק אם הוא ידוע ברבים: יום אחד לאחר תקופת לימודים קצרה נדהמנו לשמוע שמר ש' רבינזון, המורה לתנ"ך, איש נעים הליכות, שקט, ששיעוריו היו מרתקים, הוא אחיה של גב' אנה פאוקר שרת החוץ של רומניה הסטאליניסיטית. הוא התגורר עם משפחתו בדירה צנועה בתחום בית הספר יחד עם אביו - אביה של אנה פאוקר, יהודי מרשים מעוטר זקן ארוך. כל פעם שפגשתי אותו בבית הכנסת של בית הספר קשה היה לי להאמין שקיים קשר בינו לבין בתו (שרת החוץ...).
בקיץ 1949 הוחלף מר רבינזון על ידי מורה אחר לתנ"ך, וגם משפחתו נעלמה. נפוצו שמועות (שהתאמתו לאחר זמן) שמר רבינזון נשלח בשליחות על ידי ממשלת ישראל לרומניה במטרה להשפיע על אחותו (שרת החוץ...) לפתוח את שערי העלייה. מאמציו נשאו פרי והחל מחורף 1949 החלה לפקוד את חיפה האונייה טרנסילבניה כמעט מדי חודש או יותר. גם חלק מתלמידי בית הספר כגון סידי הולינגר וגיזה נידרהופר זכו לראות את הוריהם לפני סיום המחזור ואמותיהם השתתפו איתנו בחגיגות סיום המחזור.

עקב שליחותו, מר רבינזון נעצר ונכלא בכלא הרומני למספר חודשים, לאחר כמה שנים פגשתיו בחיפה והוא שמח מאוד לראותי, החלפנו רשמים וזיכרונות ממקווה ישראל.