סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורה של ליצי טקוצ'יאנו - ויינר

שמי פליצ'יטס (ליצי) טקוצ'יאנו מבית וויינר. נולדתי בשנת 1929 להורי אנה ונתן וויינר בסוצ'בה, שם גרנו ברחוב הראשי (Regele Ferdinand 22) עד ההגליה לטרנסניסטריה.
קודם קצת זיכרונות ונוסטלגיה: אימא שלי אנה וויינר מבית דלפן, ילידת סוצ'בה וסבתא חיה דלפן (מבית אוסטפלד) גם היא ילידת סוצ'בה. אבי נתן וויינר יליד סטרוז'ינץ, אבל גר בסוצ'בה משנת 1926. להורים שלי היתה ברחוב הראשי חנות ספרים וצורכי כתיבה (Librăria Modernă Weiner). דור שלם של ילדים וצעירים, שהלכו לבית הספר, עברו דרך החנות שלנו. הכרנו את כולם וכולם הכירו אותנו. בגלל אופי החנות, מכירת ספרים ועיתונים, היו נכנסים הרבה מכרים ומשוחחים על המצב בעיר ובפוליטיקה וכל מיני דברים אקטואליים. אני זוכרת שליבי שרף, קרא שיר שכתב כשנחתם החוזה בין רוסיה לגרמניה ב 1940, ואני אפילו זוכרת את השורה - Verträge sind Fetzen Papier, עד היום אינני יודעת אם זה מקורי.














חנות הספרים של משפחת ויינר

אשר לילדות שלי, היא היתה כמו של רובנו. עברתי בגן של הגננת הנפלאה איזוליס, שהתנהל בשפה עברית, היה זה גן מסורתי עם הרבה שירים עבריים, והרבה סיפורים מהתנ"ך, שהם ההשכלה העיקרית שלי בתחום הזה. אני זוכרת את החגיגות של פורים ופסח עם תחפושות ומנהגים, ההתעמלות שעשינו במכב"י, בבניין של הקהילה היהודית עם המורה טננבאום. אני זוכרת שהורי היו הולכים לפעמים בערבים לויצ"ו ללמוד עברית, ואנחנו הילדים, לקחנו שיעורים בעברית אצל המורה מילר, שנספה אחר כך בצ'כוסלובקיה. אני למדתי גם אצל המורה ליכטבאום (שלא חזרה מטרנסניסטריה). האווירה היתה לתת חינוך טוב, חילוני, רומני אבל גם הרבה ממה ששייך לעם היהודי. הורי לא היו דתיים, רק מסורתיים אבל כל החגים בבית הכנסת חברה ג"ח, שבו ההורים התפללו ואנחנו הילדים בילינו בחצר של בית הכנסת, הם בלתי נשכחים. חוץ מהתפילות זה היה מפגש חברתי למבוגרים, במיוחד לנשים. הגברים התפללו כל הזמן והנשים גם קצת פטפטו.
אני זוכרת את הטיולים בקיץ לזמקה ולמבצר הסמוך או בכרכרה לנחל סוצ'בה. חוויה אחרת היתה ביקור במסעדה בגן אצל הרש מנדל וגנר שעשה גריל מצוין או בקונדיטורייה של וגנר שבמרתף עם העוגות הנפלאות. היו הרבה יהודים, המצב הכלכלי היה די טוב. כל החנויות ברחוב הראשי היו של יהודים והאווירה היתה של ידידות.

כל זה היה נכון עד למלחמה. ב 1940 עלו הלגיונרים לשלטון. הילדים הורחקו מבתי ספר. בעסקים היו הרבה בעיות, באו הגירושים הראשונים מהכפרים שבסביבה. באוקטובר 1941 כל היהודים מהעיר סו'צבה נשלחו לטרנסניסטריה. בטרנסניסטריה המשפחה שלנו הגיעה לעיירה דז'ורין שם שהינו יחד עם סבתא שלי ברכה וויינר ודודי בנימין (זיגו) וויינר. המצב שם ידוע ומוכר לכולנו. עבודות כפייה לגברים אצל הרומנים והגרמנים, מעט אוכל והרבה מחלות.
כל המשפחה שרדה וחזרה בשנת 1944 לעיר סטרוז'ינץ אשר בצפון בוקובינה ובשנת 1945 לסוצ'בה, בלי כלום. הדירה שלנו כבר לא היתה פנויה וקיבלנו שני חדרים באותו רחוב.

הייתי בת 15, אחרי סיום 4 כיתות בית ספר עממי. בסוצ'בה תפקדה כבר ההמצאה הנפלאה לפליטים - Liceul Evreesc de Stat cu Drept de Publicitate - בית הספר התיכון היהודי הפרטי המוכר. עברתי בקיץ אחד 6 כיתות והצלחתי להשתלב עם בני גילי באותו בית הספר. סיימתי ב 1949 עם בגרות רגילה בבית הספר התיכון הממלכתי הגדול שטפאן צ'ל מרה.
אעבור עכשיו לתקופה משמעותית מאוד בחיים שלי. ב 1945 הצטרפתי לתנועת "הנוער הציוני" שהשפיעה על כל דרך מחשבותי ונטעה בי אהבה גדולה לארץ ישראל. זו היתה חוויה של נוער והרבה חינוך ציוני. אני זוכרת ששם לימד אותנו אחד השליחים "שתי גדות לירדן, אבל לא נוכל להשיג את זה, צריכים לקחת מה שאפשר, ובמשך הזמן בכל הזדמנות להרחיב קצת".

דודי בנימין וויינר שהיה לפני המלחמה פעיל בתנועת בית"ר וראש הסניף בסוצ'בה עלה ב 1945 לפלשתינה. אני ניסיתי לעלות לארץ בשנת 1949 והשתתפתי בהכשרה של תנועת הנוער הציוני במולדוביצה, בוקובינה. לא הצלחתי לעלות בגלל הפסקת העלייה לארץ וחזרתי לסוצ'בה. בהמשך נרשמתי ללימודים באוניברסיטה ביאסי, בפקולטה לכימייה שאותה סיימתי ב 1953.
ב 1952 נרשמתי בשנית לעלייה, אבל בקשתי נדחתה. הרישום עשה לי הרבה בעיות בקבלת עבודה אך עליתי ארצה בדצמבר 1963. גרנו שנה בנהריה, אחר כך 8 שנים בקריית ים ולבסוף עברנו לקריית חיים. אחרי 5 שנים של חיפוש מקומות עבודה והחלפתם, התקבלתי לעבודה ככימאית, במעבדה בקופת חולים, בית החולים כרמל. שם עבדתי 22 שנה עד ליציאתי לגמלאות ב 1990.
ב 1999 נפטר בעלי פלורין טקוצ'יאנו, ונשארתי אלמנה אחרי 37 שנות נישואים. יש לי בת נשואה, ברוריה פלד, ו 3 נכדים, הגדולה שבהם בצבא. אכן, בארץ ישראל הסתדרתי בסופו של דבר והילדים שלי בארץ וגם הנכדים שלי.