|
|
סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורו של קרול הורטיג
הדרך אל המוות
שורות אלו נכתבו לפי זיכרונותיו של ילד בן 7 (גילי בעת הגירוש), כפי שנשארו חקוקים בזיכרוני עד היום. אני לא בא לחדש במשהו, אך כל מקרה הוא אינדיבידואלי, אי אפשר להשוות סבל לסבל. כל אחד סוחב על גבו את הסבל שלו וכולם ביחד סוחבים את הסבל של העם היהודי.
קרול הורטיג
למרות שהיהודים סבלו מאפליה ומדחייה חברתית, והיו חסרי זכויות, הם השתדלו להיות אזרחים נאמנים למדינה ולמלא את חובתם והגברים אף שירתו בצבא סדיר ומילואים. באחד מימי חודש אוקטובר 1941, הודיעו בצו שהיהודים הגרים ברחובות שצוינו בצו חייבים להתייצב בתחנת הרכבת המקומית עד שעה מסוימת. אנחנו היינו במשלוח הראשון. בעת הגירוש אבי היה מגויס לצבא. בבית נשארנו רק אמי, אנחנו שני הילדים וסבתא שהיתה אישה מבוגרת.
בתחנת הרכבת שררה אנדרלמוסיה רבתי, נשמעו רק צעקות, קללות ובכי. לאחר המתנה קצרה ניתנה הוראה לעלות על הקרונות המיועדים להובלת בהמות. בכל קרון דחסו מספר רב של אנשים מעל ומעבר לקיבולת שלו, כ 40 איש אולי יותר. לאחר שכל האנשים היו בפנים נטרקו הדלתות. התנאים בתוך הקרונות היו בלתי נסבלים, לא היה אוויר, חסרו מים ומזון, אנשים התעלפו, ילדים בכו. לאחר המתנה ממושכת התחלנו לנסוע. לאן? איש לא ידע.
כאשר הרכבת נעצרה, בתוך החשכה ראינו שלט עם שם התחנה, שמה, דורנשטי. אמי ידעה שאבי משרת בבסיס צבאי קרוב לתחנת רכבת
זו. בתמימותה התחילה לקרוא לו בשמו בתקווה שישמע ויצטרף אלינו. גם יתר אנשי הקרון הצטרפו לקריאותיה. כאשר אנשים נמצאים במצוקה אז נאחזים בכל דבר, אפילו כאשר מדובר בדבר לא הגיוני. האכזבה היתה גדולה, אבי לא שמע, המציאות היתה קשה, היינו חייבים להמשיך בלי אבא.
באמצע הדרך עצרה הרכבת, שנית נשמעו צעקות. הדלתות נפתחו ברעש עז וניתנה הוראה לרדת מהקרונות. לאחר שכולם ירדו דרשו החיילים שהאנשים ימסרו להם את כל התכשיטים, הכסף וכל דברי הערך. לפי האיומים שלהם מי שייתפס עם דברים שהיה חייב למסור ולא מסר דינו מוות.
האכזריות החייתית של החיילים לא ידעה גבולות. לאחר חזרתנו לקרונות, הדלתות נסגרו ברעש גדול, אך הרכבת נשארה במקומה.
איש לא ידע מתי ולאן נוסעים ומצוקת האנשים הלכה וגברה מרגע לרגע. התברר שהגענו לעיר אטאקי, עיר שעל שפת הנהר דנייסטר. התחלנו לשמוע צעקות, קללות ורעש של הרבה אנשים, הדלת נפתחה וניתנה הוראה שכל האנשים צריכים לרדת מהקרונות ולהסתדר בשורות. החיילים התחילו לצרוח ולהרביץ לאנשים עם קתות רוביהם מבלי להתחשב, למי מרביצים גם אם מדובר בילדים או זקנים. לאחר שכל האנשים ירדו מהקרונות, ניתנה הוראה להתחיל לנוע לכיוון הנהר. מרחוק ראינו את הנהר דנייסטר, מעבר לנהר נמצאה העיר מוגילב. השיירה יצאה לדרך.
הבוץ הקשה על ההתקדמות. הרגלים נעשו כבדות מאוד. אנשים רבים התחילו לוותר על חלק מהחפצים. לצד הדרך עמדו איכרים מקומיים שהתנפלו על השלל. סוף סוף הגענו לאיזה בית כנסת, דחפו אותנו פנימה, מוקדם בבוקר העירו אותנו בצעקות, מכות, קללות, לצאת החוצה, שנסתדר בשורות שנתחיל לצעוד.
לאחר שחצינו את הנהר, ריכזו אותנו וניתנה הוראה לצעוד לכיוון העיר מוגילב. צעדנו עד שהגענו לאיזה בית כנסת הרוס.
בתוך בית הכנסת היו אנשים שהיו כמו גוויות מהלכות. כל בוקר האנשים היו חייבים לצאת מבית הכנסת ולעמוד למסדר. מטרת המסדר היתה ארגון קבוצות למשלוח. בעת המסדר, אימא פנתה לקצין שהיה אחראי על המשלוחים וביקשה ממנו לאפשר לנו להישאר במקום כמה ימים, מאחר שאבי נשאר לשרת במילואים בצבא ורוב הסיכויים שגם אותו יגרשו. למרות שלחיילים לא היו סנטימנטים כלפי היהודים, הסכים הקצין, שנישאר במקום ונמתין לאבא. אך מצד שני הפרידו אותנו מיתר אנשי עירנו.
כל בוקר כמו כולם היינו יוצאים למסדר, הקצין שהכיר את הבעיה שלנו היה אומר לאימא, שתחזור למגורים, לבית הכנסת. עד שיום אחד הופיע למסדר קצין אחר חדש. אימא פנתה אליו באותה בקשה שישאיר אותנו במקום. הקצין אפילו לא רצה לשמוע אותה. כאשר המשיכה לבקש הוא צעק עליה, היתה קיימת סכנה שתקבל גם מכות. עבורנו צעדת המוות החלה. צירפו אותנו ליהודים מהערים גורה הומורה, קימפולונג וערים אחרות.
למרות שהמרחקים בין הכפרים היו גדולים צצו הרבה איכרים, הם ליוו את השיירה, לא מתוך רחמים או כדי לעזור לנו, אלא פשוט הם המתינו שמישהו יזרוק את חפציו, או כדי לחטוף מידי הקורבנות איזו חבילה. המצוקות של האנשים התרבו, כל צעד שצעדנו קירב אותנו לתהום, הכול היה אבוד.
החיילים הפכו יותר ויותר עצבניים כל הזמן נשמעו רק צעקות, קללות וכמובן היו גם מכות. הורו לנו להגביר את קצב ההליכה. לא נתנו לנו דקה מנוחה. ההליכה נעשתה יותר ויותר קשה. העייפות, הרעב והגשם הקשו על ההתקדמות. בשעות ערב, הגענו למבנה הרוס באמצע שדה אשר שימש בעבר כתחנת רכבת. החיילים פקדו עלינו להיכנס פנימה. למבנה לא היו חלונות ולא דלתות, הכל היה פרוץ, הרוח שרקה בחוזקה.
לא עבר זמן רב מאז שהלכנו לישון עד ששמענו צעקות, קללות, ואחר כך גם החלו המכות. בתחילה לא הבנו מי האנשים האלה ואיזו שפה הם מדברים, אך לאט, לאט הבנו שאלה אוקראינים מהכפרים הסמוכים שפשוט באו לשדוד אותנו. היחידים שהיה ביכולתם להציל אותנו היו החיילים. אך אלה, לאחר שהכניסו אותנו למבנה עזבו את המקום והלכו לישון בתוך הכפר. החיילים העבירו לנו הוראות לפיהן, אסור לעזוב את המחנה ומי שיפר את ההוראות ייענש באופן חמור, שכל אחד הבין מהו. המקום היה מבודד, ללא אוכל וללא תנאים מינימליים למחיה. כל רגע איימה עלינו סכנה אחרת. לכל זה יש להוסיף את התנכלויות האיכרים. כמעט בכל לילה, השודדים היו לוקחים מאיתנו כל מה שמצאו.
למשפחתי קרה נס. באחד הימים כאשר כבר איבדנו כל תקווה לפגוש את אבי, הגיע משלוח נוסף של אנשים. בין הבאים נמצא גם אבא. האיחוד עם אבא שיפר את מצבנו, לא רק מבחינה נפשית, אלא גם מבחינה כלכלית. כפי שציינתי, כל חפץ וכל בגד היוו סחורה להחלפה עבור אוכל. אבי הביא יחסית הרבה בגדים.
למרות הכול החיים שלנו נכנסו לשגרה. החיילים נעלמו, השודדים המקומיים הפסיקו לבוא בלילות. מה שנשאר זה הקור, הרעב ואי הוודאות. לצאת מהמחנה נדרש אומץ רב, להישאר במחנה היווה השלמה עם גזר דין מוות. לא ידענו מה לעשות, אך אי אפשר היה לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין למוות. אנשים התחילו לחשוב על דברים מסוכנים, דברים שבתנאים רגילים לא היו חושבים עליהם, הרעב דחף את האנשים לדברים מטורפים.
גם ברגעים הכי קשים לא איבדנו את הרצון לחיות. אבי לקח כמה בגדים והלך לכפר הקרוב למחנה, במטרה להחליפם תמורת אוכל.
הוא ידע על העונש הצפוי למי שמפר את ההוראות. לאחר שעות רבות של המתנה, אבי חזר עם שק אוכל ובו כמה קילו תפוחי אדמה, מעט שעועית, קמח, אפונה וחצי לחם. האוצר היה גדול אך הבעיה היתה איך מתיישבים לאכול כאשר סביבך יש כל כך הרבה אנשים רעבים, מה עושים עם הילדים הקטנים שמבקשים חתיכת לחם?
כל יציאה היתה כרוכה בסיכונים רבים, האיכרים התחילו לשדוד את האנשים כאשר הציגו את הבגדים להחלפה. מצד שני גם מספר הבגדים שהיו ברשותם הלך ואזל. היציאה לדרך היתה חייבת להיעשות בסוד גמור. לא רק מפחד החיילים, אלא גם פחדנו מענישה קולקטיבית. למרות כל הסיכונים אבי לקח את הבלייזר האחרון שלו, והלך לכפר הכי קרוב למחנה כדי להחליפו תמורת אוכל.
הדרך היתה קשה לאחר ימים של גשם. ברגע שהתקרב לכפר הופיעו לרוע מזלו שני חיילים שיכורים, שלא התקשו לזהות אותו כיהודי. היה בלתי אפשרי להימלט, הוא ראה את המוות מולו, החיילים התחילו לחקור אותו, השפילו אותו, עשו ממנו צחוק ואיימו עליו, אך לא פגעו בו והזהירו אותו שאם עוד פעם ייתפס מחוץ למחנה ייענש בעונש חמור. הם ציוו עליו לחזור מהר למחנה.
לאחר המקרה הזה נשאר לאבי לבחור בין שתי האפשרויות: לחזור למחנה ולוותר על תוכניותיו להשגת אוכל, או להסתנן ולחפש דרך אחרת להגיע לאחד מהבתים ולהציע בגד להחלפה. חלק מאנשי המחנה האשימו את אבא, בטענה שבגללו יקרה אסון לכולנו.
צריך להבין שאנחנו היינו במצבים קשים, אך זו פעם ראשונה שנתפס יהודי על חם מחוץ למחנה.
אינני יודע איך נודע לחבר הכי טוב של אבי, איש בשם קרל גרוסמן ז"ל, שאנחנו נמצאים במחנה אובוכוב, הנמצא במרחק לא רב מהעיירה שארגורוד. החבר מצא עגלון מקומי שתמורת כסף או בגדים הסכים להוציא אותנו מהמחנה ולהביא אותנו לשארגורוד.
התחושה לא היתה נוחה. מצד אחד שמחנו לעזוב את המקום ואולי כך להינצל. אך מצד שני עזבנו בלב כבד, מאחר שחלק מהאנשים חיו בפחד בגלל שאבי נתפס על ידי החיילים בתוך הכפר. היינו חייבים לנצל את ההזדמנות שנוצרה, אולי האחרונה להינצל. ההמתנה לעגלון היתה קשה, הרבה מתח. מהשעות המוקדמות של הערב התחיל להחשיך ובנוסף לזה כל הזמן ירד גשם דק. ידענו מראש שהבריחה כרוכה בהרבה סכנות ולא ידענו מה מצפה לנו.
רחוק נראה איזה נצנוץ של אור, לאחר שאבי וידא שזה העגלון, יצאנו בשקט גמור לכיוון העגלה. העגלון העלה אותנו על העגלה וכיסה אותנו עם שמיכה כדי להסתיר אותנו. החושך היה מוחלט אי אפשר היה לראות דבר ממרחק של יותר ממטר אחד. הנסיעה גרמה לנו הרבה פחדים, היה לנו חוסר אמון בעגלון, הוא היה יכול לנטוש אותנו באמצע הדרך ולקחת את המעט שהיה לנו. היתה קיימת גם אפשרות שימסור אותנו לידי החיילים. כל זה לא קרה. מהמקום שהעגלון הוריד אותנו הלכנו ברגל דרך די ארוכה עד שהגענו לאיזה בית.
החבר של אבא לא רצה להכניס אותנו לתוך בית הכנסת המרכזי בו היו מרוכזים מאות יהודים פליטים ושימש כתחנת מעבר מהחיים למוות, כשכל יום היו מוציאים ממנו עשרות מתים. הוא הצליח להעביר אותנו לאיזה בית שהיה חורבה השייכת לאישה שתמיד היתה שיכורה.
חבר זה של אבא היה עוגן ההצלה שלנו: הוא זה שהוציא אותנו מהמחנה, הוא זה שמצא סידור דיור עבורנו והודות לו נשארנו בחיים. מעשיו מהווים ביטוי לחברות אמיתית. אינני יודע מה עלה בגורלם של האנשים שנשארו במחנה אובוכוב. ייתכן שחלק מהם הצליחו לברוח. עד סוף ימי אהיה אסיר תודה לחבר היקר של אבא קרל גרוסמן, שהציל אותנו ממוות בטוח. אף כי נפטר זיכרונו יישאר תמיד בלבנו.
גם במקום החדש המאבק היום יומי להשיג קצת אוכל נמשך, המטרה העיקרית היתה לשרוד את היום.
למרות הסבל הרב שעברתי במחנה, אין בלבי שנאה או תאוות נקם, לא הפכתי לאדם עצוב ומר, אך אינני יכול להתעלם מכל מה שעברתי. יש רגעים שהשחור והמר צף ועולה, כל מה שהסתרתי או הדחקתי כל השנים פתאום אני חוזר לילדות הזוועתית.
היום אני פתוח יותר ומוכן לדבר על דברים שעד היום נמנעתי מלדבר עליהם. הכוונה לימי השואה. שנים עברו עד שהבנתי שלא מדובר באסון טבע, אלא בשואה קולקטיבית המורכבת ממיליוני שואות אישיות. המוח האנושי לא מסוגל לקלוט את גודל הזוועה שעברנו בימי שלטון הרשע. אי אפשר להשלים עם הטרגדיה הזו, ומי שלא היה שם לא יוכל להבין. בגלל זה אני כמו אחרים שעברו את השואה מתכנסים פנימה, לא מראים את הכאב כלפי חוץ. לאחר שנים רבות של שתיקה, תפסתי אומץ וסיפרתי לילדי על החלק הכי קשה וכואב בחיי. אני לא מרגיש פחדן שלא ידע להגן על עצמו. הישארותי בחיים היא הוכחה לגבורה במלחמתי יום יום על מנת לשרוד, ואוכל לספר לילדי, לנכדי ולעולם כולו מה שחיות אדם עשו לי ולעם שלי, כדי שאסון כזה לא יקרה שוב.
בני היה שואל אותי אם סבא היה גיבור. עניתי לו הוא לא היה גיבור, הוא פשוט לחם על מנת לשרוד יחד עם משפחתו, יום ועוד יום, עד השחרור. לפי דעתי, כמו שקוראים בליל הסדר על יציאת מצרים ועל כך שכל אחד חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ככה הדורות הבאים חייבים לראות את עצמם כאילו הם עברו את השואה.
לאחר שהעליתי על הכתב את החלק הקשה בחיי אני מרגיש הקלה. אבן נגולה מעל לבי. לא היה קל לפתוח את הלב ולהוציא החוצה את הזיכרונות הקשים והכואבים. הזיכרונות האלו יישארו חרוטים במוחי כל חיי, אי אפשר למחוק אותם, הם חלק מההיסטוריה הפרטית שלי והלאומית של העם היהודי. כאשר אני עומד לסכם תקופה, אני יכול להגיד לעצמי בסיפוק, שעשיתי כל מה שאפשר לעשות בתנאים שהיו קיימים.
|
|
|
