סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורו של ד''ר צבי (הרי) הולצר

זיכרונות מהמסע סוצ'בה - קופייגורוד

טרם מלאו לי 6 שנים כאשר גורשנו מביתנו ליעד שלא היה ידוע לנו. גרנו אז בפאתי העיר סוצ'בה ואני זוכר ששבועות ארוכים היו צועדות על הכביש שיירות אין סופיות של חיילים גרמנים בדרך לחזית. ביום הגירוש, הצטרפנו לקבוצות יהודים וצעדנו לתחנת הרכבת של בורדוז'ני. הוכנסנו לקרונות בהמות וכילד חשתי את המצוקה האדירה שבה מצאנו את עצמנו פתאום. החיפושים אחר בני משפחה, הצמא למים, החיילים השומרים, הצעקות, החדירו לתודעתי, כילד, שאנחנו הולכים לקראת דברים רעים מאוד.
התמונה הבאה שמופיעה בזיכרוני היא הימצאותנו באטאקי, בחצר בית כנסת. חושך, צעקות, בכי, יריות, פחד. באמצע הלילה הוקמנו בברוטליות והתחלנו ללכת, עם כל מה שהיה לנו, באיזשהו שדה. הלכנו בשיירה, פתאום הגיחו מהחושך שני בריונים, כנראה אוקראינים, וחטפו את מיטלטליהן של שתי נשים שצעדו לפני. כנראה אם ובת, אשר בין רגע נהפכו לחסרות כול. תמיד חזרה אלי התמונה הזאת. הנשים המסכנות האלו היו כנראה בין מגורשות סוצ'בה הראשונות שנכחדו בגלל שנשארו מהרגע הראשון בלי כל אמצעי קיום.




ד"ר צבי הולצר

את חציית הדנייסטר עשינו ברפסודות מאולתרות כאשר מכל עבר נשמעו זעקות איומות של אלה שנפלו או נזרקו למים. מה שאני זוכר בהמשך זה את ההליכה, שעות ארוכות עם המיטלטלים, אנשים ששתו מביצות הדרך, יריות, בכי, צעקות. פתאום נפוצה השמועה שמי שלא יכול ללכת נורה. חשתי את תחושת הזוועה והפחד כשחייל רומני עם רובה ושוט מתקרב. חשתי כילד את המצב חסר האונים שבו היינו כאשר חייל, שאפילו נעליים לא היו לו, נעול opinci מאולתרים, יכול היה לעשות עם חייך ככל העולה על רוחו.
אני זוכר שהגענו בלילה למקום כלשהו ומצאנו בו מקום ללון, במחסן, כאשר נשמעו כל הזמן יריות וכדורים שרקו ליד האוזניים. בבוקר, עזב אותנו אבא והייתי חרד מאוד לשלומו. אחרי כמה שעות חזר אבא עם שלושה לחמים ותפוחי אדמה. מתברר שהגענו למקום ששמו קופייגורוד וחלק קטן משיירת יהודי סוצ'בה, אלה שמצאו מקום להתיישב בו, נשארו במקום, כאשר הרוב המשיך את המסע למקום ששמו שארגורוד.
קבוצת המשפחה שלנו כללה את סבא וסבתא מצד אבא, שאיתם נפגשנו באטאקי, דודה ז'נט ובעלה, הסבתא החורגת מצד אימא, את הורי, וילי וארנה הלצר ואותי. השתדלנו, כל הקבוצה, להחזיק מעמד יחד ולא להיפרד. סבא שלי, שלוימה הלצר, עבר לסוצ'בה כאשר היהודים גורשו מהכפרים. הוא הגיע מהכפר מנזנאשטי, שעל יד גורא הומורולוי, שם עסק יחד עם בניו בגידול בקר וצאן ובמסחר בהם. סבי מצד אמי, הנזל פרילינג, היה יהודי למדן והמשפחה התפרנסה מחנות מכולת קטנה שהיו מחזיקים בחזית הבית, אותו הבית שאני נולדתי בו. משה רוזן, לימים הרב הראשי של רומניה, היה בא כנער כל הדרך מפלטיצ'ן, עיירה שכנה לסוצ'בה, ללמוד אצל סבא. את הסבא הזה לא זכיתי להכיר אך אשתו השנייה, סבתי החורגת, חיה איתנו.

אבא שלי (וילי) הדגים כושר הישרדות מדהים, כאשר כבר בשעות הראשונות של הימצאותנו במקום הצליח למצוא מקום עבורנו ולהביא לנו אוכל. מתברר שאבא יצא להתמצא במקום וגילה מסעדה. הציע לבעלי המקום לעבוד עבורם, לפרק בשר, לאחר שראה שאלה מתקשים בכך. המומחיות של אבא בנושא היתה לרוב מצפייה אך הוא העז נוכח הנסיבות. נראה שהיו מרוצים מעבודתו של אבא ונתנו לו בתמורה לחמים ותפוחי אדמה.
המחסן שבו מצאנו מקום היה שייך לרב הקהילה המקומית. הרב קיבל אותנו לביתו ושם נשארנו עד השחרור.

דודי, ברוך הלצר, ומשפחתו - דודה מלציה, הבנות הילדה ומדי והבנים הרברט וארווין - לא עצרו איתנו בהתחלה בקופייגורוד, אלא המשיכו לצעוד עד מקום ששמו בר. המקום היה בשליטת הגרמנים. דודי שהיה רס"ר (Feldwebel) בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה זכה לאמפתיה אצל חייל גרמני אחד שהיה נותן לו אוכל, שאריות מהמטבח. יום אחד בא החייל ואילץ את דודי לקחת את משפחתו ולהסתלק. שום בקשה להישאר לא עזרה. דודי ומשפחתו עזבו את המקום ובאו, בדרך לא דרך, לקופייגורוד שם התאחדנו. למחרת נרצחו יהודי בר. מתברר שהחייל הגרמני הציל את דודי ואת משפחתו, וזאת כנראה בזכות היותו של דוד ברוך רס"ר בצבא האוסטרי.
לרב המקומי שאצלו גרנו היתה בת, סוניה, שהיתה גדולה ממני בשנה. היינו משחקים ביחד והיא הראתה לי מקומות מסתור בבית. יום אחד הגיעה השמועה שחיילים רומנים וגרמנים הולכים מבית לבית, מוצאים אנשים ושולחים אותם לעבודות כפייה לטריהטי. הראיתי להורים מקום מסתור חשוך וכל המשפחה נדחקה לשם. כשבאו החיילים מצאו רק את סבא וסבתא שהיו זקנים ולא עניינו אותם. הייתי גאה מאוד שעזרתי למשפחתי להסתתר. לדאבוני, זה לא מנע מבני הדודים שלי הרברט וארווין הלצר להיתפס ולהישלח לטריהטי לעבודת פרך. ארווין ז"ל לא חזר משם.

החורף הראשון היה קשה מאוד. הייתי מביט מהחלון ורואה מזחלות מלאות גוויות אדם חשופות, שהובלו לקברי אחים. עשרות אנשים מתו כל לילה מרעב וממחלת הטיפוס. הגטו של קופייגורוד היה בשליטת הז'נדרמים הרומנים והיתה גם יחידת משמר הגבול הרומני. עונש נפוץ מאוד שהיו נותנים ליהודים בגטו היה 25 מלקות. בן דודי הרברט חווה את החוויה הזאת ולא היה יכול להתישב או לזוז חודש ימים. לא היו גרמנים בקופייגורוד אך היינו שומעים כל הזמן מפי ניצולים מהאזורים בשליטת הגרמנים על רצח המוני יהודים, על אדמה ספוגת דם יהודים אשר היתה נעה כל הזמן. יום אחד הופיע בגטו קופייגורוד קצין זוטר גרמני, ראיתי אותו בשעות הבוקר מלווה בשני חיילים רומנים. פתאום ניתנה ההוראה שכל יהודי הגטו יתאספו עם מיטלטליהם במרכז הגטו. חיש מהר נפוצה הידיעה שמוציאים אותנו ליער להרוג אותנו. ואומנם, לקראת ערב הוציאו אותנו ליער, שהיה במרחק של כ 6 ק"מ מהגטו. הוכנסנו למכלאות מגודרות חוטי תיל והתחילו להישמע יריות. למחרת הוחזרנו לגטו. התברר שאומנם אמורים היו לרצוח אותנו בפקודת הגרמנים, שאותו גרמני יחיד הביא אותה, אך הגיעה הוראה ברגע אחרון להחזיר אותנו לגטו. היריות ששמענו היו של רציחות שהתחילו בשולי היער. סופר שבאותו יום נלקח יו"ר הגטו, אורנשטיין, ליער וצווה לחפור את קברו. נאמר ששערו הלבין תוך כדי שחפר, אך הוא חזר לגטו יחד עם האחרים.
אני זוכר את רגעי השחרור. מיד עם עזיבת שיירות החיילים הרומנים והגרמנים הופיעו הפרטיזנים. גדולה היתה התפעלותי כאשר בראש הפרטיזנים היה הפחח של הגטו שהכרתי אותו טוב מאוד כי הוא עשה לי רובה צעצוע. פתאום ראיתי המון ובתוכו שני ילדים שהכרתי, בני 13-12, עם רובים בידיהם, מגרשים שני גרמנים עם ידיים מורמות. ההמון הוביל את הגרמנים לשדה פתוח ושם ירו בהם. נשמעו קולות סיפוק וצהלה. אז גם אני הרגשתי, כילד, שהכול נגמר ושאנחנו חוזרים הביתה.