סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורה של בלומה דינור
עירי שוץ (סוצ'בה)
שמי בלומה (מומה) דינור, בת שלמה ומרים קוסטינר. נולדתי בשוץ וחייתי בה עד הגירוש ביום 10.10.1941.
כמו כל ילדה בגילי עברתי מבית ספר יסודי לבית ספר תיכון מקצועי, שם למדתי בשעות הבוקר, ובבית ספר "בית יעקב" בשעות אחרי הצהריים. יש לי זיכרונות טובים מימי ילדותי בשוץ.
היו קיימים בשוץ מוסדות יהודיים רבים. לא הרבה יודעים על האגודה לעזרה הדדית בשם "אגודת אחים". אבא היה חבר בהנהלת האגודה. ישיבות ההנהלה התקיימו בבית כנסת ויז'ניץ, שהיה מול בית הכנסת הגדול. חברי האגודה עזרו לנזקקים לא רק בכסף, אלא גם ערכו ביקורי חולים, וארגנו שמירה ליד מיטת חולה בלילה, בביתו, כדי להקל על המשפחה. היחסים בין היהודים לאוכלוסייה המקומית היו טובים.
בשנת 1940 כאשר כבשו הרוסים את צפון בוקובינה, הגיעו לעיר פליטים רבים לא יהודיים מהצפון. באותה שנה היתה גזירה שכל החנויות של היהודים תהיינה פתוחות בראש השנה. היהודים קיבלו את הגזירה בלית ברירה, אבל הכפריים הגויים, שידעו שזהו יום חג ליהודים, לא הגיעו לעיר לקניות. לאחר ראש השנה התחילו לחשוב מה לעשות ביום כיפור.
יהודי בשם גרינברג שהיה מקורב לשלטונות, גר לא רחוק מאיתנו ועבר כל יום לידינו. אבא פנה אליו וביקש ממנו אולי יוכל לעזור לקהילה. אחרי זמן מה חזר גרינברג לאבא וסיפר שהמושל שאל מי יוכל לעזור לפליטים בסכום כסף גדול. אבא אסף כסף מכל הסוחרים וביקש שבתמורה החנויות תסגרנה ביום כיפור. המושל קיבל את הבקשה, ורק דרש שתישאר חנות אחת מכל ענף פתוחה. הפילו גורל בכל ענף איזו חנות תישאר פתוחה, אבל גם הפעם הגויים לא באו לקנות.
|
