סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורה של רחל גרינברג (ברל)

נולדתי בעיר סוצ'בה שבמחוז בוקובינה להורי דוד ואסתר ברל ז"ל. בבית דיברנו יידיש, גרמנית ורומנית. למדתי באופן פרטי אנגלית, עברית ורומנית. כבר בגיל צעיר השקעתי הרבה בלימוד השפה העברית. אחרי סיום התיכון ואחרי שלמדתי שנים רבות עברית נסעתי לעיר צ'רנוביץ ללמוד בסמינריון לגננות ומורות. אחרי גמר הלימודים התקבלתי לעבודה כמורה וכגננת בעיירה ז'דובה (סטרוז'ינץ). התקבלתי שם בזרועות פתוחות - אנשים מכובדים מהעיירה באו ללמוד אצלי עברית. ביום לימדתי ילדים ונוער, ובערב מבוגרים.
אבי, דוד ברל ז"ל, היה אדם נהדר; פיקח, נבון ואהוב על כולנו. לצערנו הרב, אבי חלה במחלה קשה ובל"ג בעומר תרצ"ד הוא נלקח לישיבה של מעלה, ונקבר בבית הקברות בסוצ'בה. נשארנו בלי ראש משפחה מסור וטוב, וכולנו נאלצנו לשאת בעול המשפחה וצרכיה.
אחי שלמה ולצר נסע לארץ ישראל עוד בשנת 1924, ואחיותי טובה מייזלמן ז"ל ושרה דוד ז"ל עלו גם הן ארצה. אחותי הבכורה, מרים קרצנר ז"ל התגוררה בסוצ'בה עם בעלה מנדל קרצנר ז"ל ומשפחתם. אחרי שאחיותי טובה ושרה עלו לארץ ישראל, חזרתי הביתה, להיות עם אימא.
אמי אסתר (לבית שכטר) ז"ל ואני גרנו בסוצ'בה ברחוב Ciprian Porumbescu, רחוב מרכזי, בבית עם חלונות הפונים לרחוב. לעתים דפקו לנו ביום או בערב בחלונות והפחידו אותנו מאוד.

בוקר בהיר אחד שמענו תופים מתופפים ומודיעים: על כל היהודים לעזוב את בתיהם. מה שניתן לשאת ביד לוקחים, והיתר משאירים. מיד לאחר שהודיעו ברחוב שעלינו לעזוב את הבית, הכינה אמי ז"ל חבילות שאפשר לקחת ביד כמו כלי מיטה. דיירי הרחוב שבו גרנו היו צריכים לעזוב את הבית ביום הראשון, וביום השני היו צריכים לפנות את הרחוב של אחותי מרים ז"ל. לכן עזבנו את ביתנו ועברנו אימא ואני לאחותי מרים. כך הרווחנו עוד יום נוסף עד הגירוש. ד"ר מאיר טייך, ראש הקהילה היהודית, ארגן קבוצת אנשים שיעזבו את הבית ביום השלישי של הגירוש, והוגלינו רק ביום השלישי מאז שהכריזו הרומנים על עזיבת המקום.

הרומנים הגלו אותנו לטרנסניסטריה, מעבר לנהר דנייסטר. הגענו למוגילב, עיר גבול של אוקראינה. חלק מהאנשים שעזבו את בתיהם ביומיים הראשונים, טבעו כשחצו את נהר הדנייסטר. מהעיר מוגילב היה עלינו ללכת מרחק של 40 ק"מ עד לעיר שארגורוד. ההליכה היתה קשה מאוד. לאמי ז"ל היו רגליים נפוחות עם ורידים בולטים, והיא צעדה ברגל ממוגילב לשארגורוד. במוגילב פתחו בית אבות למבוגרים, ורבים שכנעו אותי שאשאיר שם את אימא. בשום אופן לא הסכמתי לכך - איפה שאימא תהיה שם אהיה גם אני. בשארגורוד גרנו עשרה אנשים בחדר אחד. לא היו מים זורמים להתרחץ והלכנו להתרחץ בנהר. מכת הכינים התפשטה, ואימא נפטרה ממחלת טיפוס הבהרות. זה קרה בד' בניסן תש"ב. קברתי את אימא בשארגורוד. גיסי, מנדל קרצנר ז"ל, בעלה של אחותי מרים היה בעל נשמה טובה ועזר להרבה אנשים במצוקתם. ביום מות אמי הוא הלך איתי לבית הקברות לפנות ערב, ועזר לי בסידורי הקבורה. כעבור שבוע ימים גם הוא נפטר ממחלת טיפוס הבהרות, שקטלה הרבה אנשים במחנה. מאות יהודים ליוו אותו בדרכו האחרונה. המשכתי ללמד וגם שם עבדתי כמורה לעברית.
בתום המלחמה פנינו לשוב "הביתה" ובדרך חזרה עברנו דרך העיר מוגילב. חזרתי עם אחותי מרים ז"ל ועם ילדיה - משה יוסף (מושקו) ז"ל, ותיבדל לחיים ארוכים שרה אופנהיימר. בדרך חטפו שוטרים אוקראינים את מושקו לצבא האוקראיני, לאימונים. אני כמובן רציתי להוציא אותו משם. באתי יום יום לתת לו כסף לקניות בקיוסק, והוא חזר לצבא. כך נתנו בו אמון בצבא. יום אחד באתי לתת לו כסף וכיוונתי אותו ללכת בעקבות כמה חברות שעמדו במקומות שונים בדרך. אני פחדתי שיעקבו אחרי, לכן חיכיתי לו בסוף המסלול, הרחק מהבסיס הצבאי. כך ניצל מושקו מהצבא האוקראיני. הוא היה כבן 20 בתקופה ההיא. כאן בארץ ישראל שירת בחיל ההנדסה כחבלן, ונהרג במלחמת השחרור בבית נאבללה. הוא קבור בבית הקברות הצבאי בחיפה.

לבסוף חזרנו לסוצ'בה. הבית שלנו היה פרוץ, ורק שני ארונות ריקים עמדו באמצע החדר. נסעתי לבוקרשט וגרתי שם מספר שבועות. גם שם לימדתי עברית, מבוקר עד ערב. מבוקרשט נסענו לעיר הנמל קונסטנצה, שם עיכבו אותי לשלושה שבועות. חזרתי לבוקרשט ושוב לקונסטנצה. בעלייה הראשונה אחרי המלחמה הפלגנו באונייה לחיפה. אחי שלמה ולצר ז"ל בא לפגוש אותנו בנמל בחיפה.
בארץ שמחו לבואי, כי שלטתי בשפה העברית. במועצת הפועלות של הפועל המזרחי קיבלו אותי ברצון רב, והציעו לי עבודה בתנועה. התקבלתי כגננת במעון ילדים בשד' בן ציון בתל אביב, מול הבימה. אבל, כדי שלא יגידו שבחו"ל מלמדים אחרת הלכתי ללמוד בסמינר למורות בארץ.

כאן הקמתי ב"ה משפחה. נישאתי לגדליה גרינברג ז"ל ונולדו לי שתי בנות מוצלחות - אסתר וחנה. אסתר סיימה לימודים גבוהים במתמטיקה, מחשבים ובמינהל עסקים ועובדת בתחום המחשבים בבנק לאומי. גם חנה סיימה לימודים גבוהים במתמטיקה ובמחשבים, ועובדת כמורה למתמטיקה בתיכון צייטלין בתל אביב.