סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפוריו של מרדכי גרוס

משפחתנו

אברהם אלתר וסוסיה (לבית דיקמן) קוסטינר מתחילים את השושלת. במשפחה משערים שמקור השם קוסטינר הוא מהכפר קוסטינה שבסביבת שוץ, מקום מגוריו של הסבא של אברהם אלתר שקראו לו אהרון קוסטינר (ביידיש "אהרון מקוסטינה"). וכך רשמו בתעודת הזהות שלו.



מרדכי גרוס

בשנת 1888 נישאו אברהם אלתר וסבתא סוסיה שבאה מסטניסלב שבפולין וגרו בכפר פרהאוץ שבאזור סוצ'בה. סבתא דאגה לפרנסה מהחנות שהיתה להם וסבא למד יומם וליל. בחגים נהג סבא לנסוע לאנטוניה בהיותו חסיד נלהב של הרבי.
למשפחה נולדו 4 בנים ו 4 בנות וכל ילד שנולד הביא שמחה חדשה בבית. כשגדלו הילדים עזרו גם הם לפרנסת הבית. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גויסו שני הבנים הגדולים - יהודה אריה (לייב) וברוך לצבא של הקיסר פרנץ יוזף, לחמו בחזית והגיעו עד איטליה. עם סיום המלחמה ב 1918 שבו לייב וברוך הביתה ועוד טרם הגלידו פצעי המלחמה התפרעו הגויים ושדדו את רכוש היהודים. המשפחה נאלצה לעזוב את הכפר ועברה לשוץ. כאן הפרנסה נופלת על הבנים. הבכור לייב עוסק במסחר בתבואה ומחליט להגר לארצות הברית. בניו יורק הוא מתחתן עם אסתר ומקים שם משפחה.






ברוך (עומד) ולייב קוסטינר,
חיילי הקיסר פרנץ יוזף

ב 1921 הבן הצעיר אהרון צבי (שנקרא על שמו של סבא אהרון דלעיל) מחליט לעלות לארץ ישראל (ראו כתבה נפרדת עליו ומשפחתו).
יתר הילדים בשוץ מתחתנים ומקימים משפחות: הדסה (אידה) ובעלה יעקב ולצר עוברים לווינה ומשם בשנת 1933 עולים ארצה. מרים נישאה לשלמה קוסטינר, ברוך נישא לגולדה קמפר, טובה רוזה נישאה למאיר גרוס ונחמיה נישא ליטי אורנשטיין.
הבת הקטנה עטל קוקה יצאה לצ'רנוביץ ללמוד בסמינר לגננות. ב 1937 שולח אהרון צבי מהארץ את גיסו הרצל, שהוא אזרח פלשתינה לשוץ. בשוץ הוא עורך חתונה אזרחית פיקטיבית עם עטל קוקה ובדרך זו הוא מעלה אותה ארצה. בארץ קוקה נישאה לגרשון פוקס והם הקימו משפחה.
ארבע המשפחות שנשארו בשוץ התפתחו, ונולדו להם בנים ובנות. בשבתות אחר הצהריים היו מתאספים בדירתם הקטנה של סבא אברהם אלתר וסבתא סוסיה כל הילדים, בני ובנות זוגם והנכדים. הסבא בחן את הנכדים על פרשת השבוע והסבתא כיבדה את כל החבורה בקיגל, קיכל ולפתן מאגסים מיובשים.
החיים במשפחות התנהלו על מי מנוחות עד לסוכות תש"א. סבא, סבתא וארבעת המשפחות של ילדיהם גורשו לטרנסניסטריה. סבא אלתר הוכנס במוגילב למעין בית אבות ושם נפטר בשבת ד' במרחשון. למחרת בגשם שוטף הובל סבא אברהם לבית הקברות. סבתא, אימא ואנוכי ליווינו קצת את העגלה ורק בניו, ברוך ונחמיה, הלכו אחרי העגלה עד לבית הקברות. סוף עצוב של יהודי בעל עבר מפואר על אדמת טרנסניסטריה. כל היתר הגיעו למורפה. חלקם ניצלו מצעידת המוות בקונבוי הודות ליוזמתו הברוכה והקרבה מרכושו של אברהם (זוניו) קנפר (ראו כתבת בתו שרה ירון בספר).




אברהם אלטר קוסטינר

בבוקרו של יום השנה הראשון לפטירת הסבא קמה סבתא סוסיה משנתה וסיפרה שבחלום הלילה אברהם אלתר קרא לה. כעבור שמונה ימים בי"ב במרחשוון תש"ב מסרה סבתא את נשמתה לבורא עולם והובאה למנוחות בבית הקברות במורפה.
עם השחרור על ידי הצבא האדום חזרו לשוץ ארבע המשפחות בשלמותן על ילדיהם. לא נפגע איש מלבד הסבא והסבתא שנשארו קבורים באדמת נכר.
בשוץ התחילו המשפחות להשתקם זמנית, זמנית כי כל השאיפה היתה לסיים את הגלות ולהגיע בהקדם לארץ ישראל. ההורים דאגו קצת לפרנסה, הילדים התחילו ללמוד וניסו להשלים את מה שהחסירו בטרנסניסטריה, וכולם היו פעילים בצורה זו או אחרת בתנועות הציוניות השונות. ראשונים עלו לארץ הנכדים נחמיה, מומה, איציק ואריה. ברוך וגולדה ובנותיהם חיה ובלומה וילדי משפחת גרוס מרדכי, חיה ושרה באו אחריהם. כעבור זמן קצר עלו גם מרים ושלמה קוסטינר וטוני ומאיר גרוס. אחרוני נציגי משפחתנו בשוץ נחמיה ובניו מאיר וחיים אריה עלו כעבור כמה שנים.





סוסיה קוסטינר ושבעה מילדיה. מימין: יושבים - ברוך קוסטינר, קוקה פוקס, סבתא סוסיה קוסטינר, טובה גרוס; עומדים - מרים קוסטינר, נחמיה קוסטינר, אידה ולצר, צבי אורני

החיים בארץ לא היו קלים. המשפחות הוותיקות בארץ - משפחתו של אהרון צבי ששינה את שם משפחתו לארני, אידה ובעלה וקוקה ובעלה תמכו בעולים ועזרו לקליטתם בארץ. ההורים חיפשו פרנסה והדור החדש התחיל ללמוד במרץ באוניברסיטאות, בטכניון, בישיבות, רוכשים מקצועות ומקימים משפחות.
גם לייב עלה בשנים האחרונות מאמריקה והשלים את התמונה המשפחתית של כל ילדי אברהם אלתר וסוסיה קוסטינר בארץ האבות. היום צאצאיהם - נכדים, נינים ובני נינים מפוזרים בכל הארץ מרמת הגולן ועד למצפה רמון - חברי קיבוצים, חברי מושבים, רופאים, מהנדסים, סוחרים, מחנכים ורבנים והקימו משפחות לתפארת.

דוס חדרל

אז איך בין נאך אלס קינד
אין חדרל אריין
געלערנט האט מיט מיר
מיין רבי גאנץ פיין...
דו האסט די בעסטע סחורה
לערנען זאלסט דו די תורה...

בניין תלמוד תורה בשוץ נתרם על ידי משפחת איציק ורגינה פוגל ובין כתליו התחנכו דורות של ילדי שוץ. לא היה כמעט ילד יהודי בעיר בין שתי מלחמות העולם, שלא בילה חלק מחייו בין כותלי התלמוד תורה. זה היה חינוך יהודי ערכי מבחינה דתית ולאומית. זה התחיל בגן ילדים, הקניית האלף בית, ואחר כך תורה, רש"י ותלמוד. הבניין היה מחולק לשלושה חלקים: צד אחד כיתת גן ילדים, צד שני 4 חדרי לימוד, צד שלישי דירה לאחראית על תפקוד הבניין ועוזרת לגננת. עוד היתה חצר משחקים וגינת ירקות, ארגז חול והתקיימו שם בהפסקות משחקי כפתורים, מטבעות, אגוזים וכדו'.





תלמוד תורה בסוצ'בה - 1923

כל ילד התחיל את ביקוריו בגן ילדים בהנהלתה של ה'דודה' איזוליס. כל חג עם שיריו בעברית מדוברת: בפסח מה נשתנה, בשבועות סלינו על כתפינו, בסוכות ארבעת המינים וריקוד עם ספר תורה, בחנוכה הצגת יהודה המכבי, ט"ו בשבט עם פירות הארץ אשר בנמצא, פורים עם אסתר המלכה ומרדכי והמן, וחץ וקשת בל"ג בעומר.
עם סיום גן הילדים התחלנו ללמוד בבית ספר עממי, אך אחר הצהריים חזרנו לבניין התלמוד תורה. ר' חיים קרטן החל ללמד עברית עוד ב 1918, הנהיג בתלמוד תורה תעודות כמו בבית הספר, עם ציונים בדקדוק, הבעה בכתב, רש"י וכו' וזה גרם לתחרות בלימודים. עלינו כיתה ועברנו למלמד גויכמן ללמוד גמרא. לסיום מסכת הופיע סבי ישעיהו גרוס עם חיוך רחב על הפנים כדרכו בקודש ושאל כמה שאלות את התלמידים.
היו אלה שנים של לימוד לשמו, הימים הכי יפים בחיינו הצעירים בגלות רומניה. שקט ורוגע עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.
על סבא ישעיהו - בן חמש למקרא (אבות ה' כז).
הייתי הנכד היחיד של סבא ישעיהו, היתר היו בנות: שתי אחיותי, חיה ושרה והבנות של דודתי קלרה, אסתר וחנה (אניקה).
בילדותי היו מחלקים את שנת הלימודים בחדר לשני זמנים: מפסח עד ראש השנה ומסוכות עד פסח. משנת תרצ"א 1931 למדתי שנתיים לקרוא אלף בית אצל המלמד פישברג. בחול המועד פסח, בהיכנסי לשנה החמישית בחיי, התחילו ללמוד תורה ורש"י והתנהל ויכוח בין אבי מורי ז"ל וסבא ישעיהו, מי ילך עם מרדכי בפעם הראשונה למלמד מקרא. אבי מורי ויתר לסבא ישעיהו.
מיד אחרי סוכות לקח אותי סבא למלמד קלכשטיין לחדר. בדרך תיאר לי סבא את המלמד. "דע לך מרדכל'ה המלמד הוא לא איש גבוה כמו זה שלמדת אצלו קודם וגם זקנו לא ארוך. שלא תיבהל, המלמד גיבן, קטן עם זקן דליל, עיניו יוקדות מחכמה והוא מומחה לחומש ורש"י".
הגענו לדירה של המלמד קלכשטיין. זה היה חדר גדול מלא אור, באמצע החדר שולחן ארוך עם שני ספסלים ארוכים לתלמידים. המורה ישב בראש השולחן על כיסא גבוה ובידו "קנצ'ק" (מקל קצר ובקצהו רצועות עור). בהתחלה הציג אותי סבא לפני המורה, נתבקשתי לשבת על הספסל ליד המורה כאשר מסביבי עוד שישה תלמידים. למרות הכיסא הגבוה של המורה הוא היה באותו גובה כמונו, בגלל קומתו הנמוכה. שפת הלימוד היתה יידיש.
מתחילים בספר ויקרא ולא בראשית. וכל כך למה? כי תוכן ספר ויקרא הוא קורבנות, האות א' קדושה, וגם ילד יהודי הוא טהור וקדוש ולכן מתחילים בויקרא. סבא ישעיהו ישב בצד והקשיב עד שיצא החוצה והשאיר אותי אצל המלמד לבד.
יש לציין שהמלמד לא השתמש אף פעם ממש בקנצ'ק, אך מספיק היה לנו כשהרימו לאות אזהרה. היה ברור לכולנו שיש להקשיב טוב יותר ולקלוט את דבריו.
קיבלנו הסבר על כתיב רש"י וכך התנהלו הלימודים: פסוק חומש ופסוק רש"י, אחר כך הסבר וחוזר חלילה. עד סוף השבוע ידענו כמעט הכול בעל פה. אחרי שעתיים לימוד היתה הפסקה, נטלנו ידיים ויצאנו לחצר לאכול את הסנדוויץ'.
כל יום שבת היה סבא בוחן אותי. אחרי מספר חודשים סיפר לי סבא כי מדי יום ביומו בין מנחה לערבית הוא לומד פסוק אחד חומש ורש"י במשך שעה אחת אצל רב העיר, הרב משולם ראטה, שהיה גר בדירת שרד של הקהילה בת ארבעה חדרים, בבית גדול בעל שתי קומות שבחצרו היתה גם מרפאה לחולים וכל מיני מוסדות אחרים.
הייתכן, שאלתי, רק פסוק אחד בשעה? חייך סבא והשיב, תבוא איתי ותיווכח. ואכן, יום אחד לקח אותי סבא להתפלל אצל רב העיר. בביתו היה פרוזדור ארוך מלא בספרי קודש, שבו התקיים מניין מיוחד של הרב. נכנסנו והתפללנו מנחה ואחרי זה התחילו ללמוד פסוק חומש ורש"י ועיינו בכל מיני ספרים שאת תוכנם טרם ידעתי: רמב"ם, משניות, ראשונים ואחרונים, גמרא, וכו'. כך עברה שעה ויותר טרם סיימו פלפול על פסוק אחד. וכך, לאחר סיום תפילת ערבית נפרדו כולם בלחיצת יד מרב העיר ואף אני לחצתי את ידו וקיבלתי צביטה בלחי.


על סבא ותלמיד חכם

בשוץ היה יהודי ת"ח ר' שמאי שפירא. בשנת תש"ז עת זכיתי לעלות ארצה נפרדתי ממנו, סבי ישעיהו כבר לא היה בחיים ארבע שנים. לר' שמאי היה בן ר' מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, שנפטר צעיר מאוד, ר' מאיר היה חבר של דודי ר' יהודה ליב קוסטינר, אח של אמי מורתי, שחי בארצות הברית וקרא לבנו מאיר על שם חברו הטוב.
כשהייתי ילד כבן שש סיפר לי סבי כל פעם סיפור מחיי היום יום שלו. כך סיפר שהוא נוהג מדי פעם ללמוד דף גמרא עם ר' שמאי שפירא שהיה סגי נהור הרבה שנים. הרפואה בזמנו לא היתה מפותחת ואי אפשר היה לנתח עיוור ולהחזיר לו את מאור עיניו. "איך אפשר ללמוד גמרא עם עיוור?" שאלתי את סבא, והוא חייך וענה: "אקח אותך איתי ותיווכח".
יום אחד לקח אותי סבא יד ביד והלכנו לר' שמאי. היה זה בית בעל שתי קומות ברחוב הראשי. עלינו במדרגות ונכנסנו לר' שמאי ולאחר לחיצת יד ואמירת שלום, פתח סבא את הגמרא והתחיל בקול רם ללמוד ור' שמאי שפירא המשיך כל פעם בעל פה לקרוא שורות שלמות בגמרא. ישבתי בצד והקשבתי והתבוננתי בשני הסבים. זקן לבן ארוך היה לסבי וכל פעם הביט בי וחייך. אני ישבתי דרוך ומשתומם כל העת ממראה עיני. התמונה של שני הסבים, האחד קורא בגמרא הפתוחה והשני בעל פה חולפת לא פעם לפני עיני.


כ"ה בכסלו תש"ד 22.12.1943

"הנרות הללו שאנו מדליקים על הנסים ועל הנפלאות" זאת שנה שלישית שאנו מברכים על הנסים והנפלאות והאמת הפוכה. אנו נמקים עמוק עמוק בחורף הקשה באוקראינה, רחוקים מהבית, ללא תקווה ואור ומקווים לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.
דור הסבים והסבתות הלך לעולמו, המלחמה בעיצומה. הרבה חדשות לא הגיעו אלינו. פירורי ידיעות נשמעות על ידי איפ"א - יידישע פלוטקס אגענטור". התלחשו שהחזית מתקרבת אלינו ומי יודע מה יביא המחר. מחלת הטיפוס קצרה המון אנשים. בין הנפטרים היה אצלנו במורפה יהודי חשוב שישב במזרח בבית הכנסת בשוץ אצל הרבי יעקב מוסקוביץ', זה היה ר' מאיר שוורץ שקראו לו "דער פוילישר". אני רואה אותו בזיכרוני יושב בימות השבוע לאחר התפילה עם מקטרת ארוכה וגמרא פתוחה לפניו. האיש הביא איתו לטרנסניסטריה בין מעט המיטלטלים דבר ששמר עליו בשבע עיניים - שקית אדמת ארץ ישראל. בהלוויתו נדחפו כל המשתתפים וביקשו לנגוע בשקית לפני שתוכנה נשפך לתוך קבר הפתוח - סגולה שיבוא יום ויוכלו לחיות על אדמת הקודש בארץ ישראל.
פורים תש"ד 9.3.1944. נפוצו שמועות שהצבא הגרמני נחל תבוסות בחזית. הייתה הרגשה שהשחרור מתקרב. בשבת 18.3.44 התמלאה העיירה (מורפה) בחיילים גרמנים נסוגים. הפחד מהם היה עדיין גדול. ביום ראשון 19.3.44 התבצרו כמה גרמנים על ההר מול העיירה וצלפו על הבתים. בשעות לפני הצהריים הגיעו ראשוני חיילי הצבא האדום שהתפזרו בין הבתים והשיבו אש. לאחר זמן פסקו היריות השתרר שקט בעיירה והיהודים יצאו לקראת החיילים הרוסים עם אוכל, וודקה והיה שמח.
חיים נורמליים החלו חוזרים לאט לעיירה. אישה קומסומולית שהיתה פעם מורה מונתה לראשות העיירה. האנשים אספו את רכושם המועט והתחילו לחזור הביתה לרומניה.
שבועות תש"ד 20.5.44. רוב הגולים כבר עזבו את העיירה וגם אנחנו. התחלנו לחשוב איך לחזור. דוד נחמיה (קוסטינר) ודוד שלמה (קוסטינר) עם משפחותיהם יצאו כבר אחרי פסח. איתנו במורפה עוד נשאר דוד ברוך (קוסטינר) ומשפחתו. דור הסבים הלך ואיננו אך שאר המשפחות ב"ה שלמות. אף אחד לא ניזוק. זה מזכיר לי סיפור שקרה לפני שנים רבות. סבא שלי אברהם אלתר ז"ל נהג לנסוע כל שנה מערב ראש השנה עד אחרי סוכות לרבי מאנטוניה. שנה אחת דרשה סבתא סוסיה מסבא שיבקש מהרבי ברכה לפרנסת הבית. במוצאי סוכות ניגש סבא קצת מתבייש לרבי והתנהל בערך הדיאלוג הבא: "אברהם אלתר ספר לי מה הבעיה שלך. איך אוכל לעזור לך?"
"זוגתי מבקשת פרנסה".
ליטף הרבי את זקנו וחייך, "אברהם אלתר זה בכלל לא חשוב. אריכות ימים, נחת מהילדים וצאצאיהם, העיקר שלמות המשפחה. שאף אחד חס וחלילה לא יחסר. זאת ברכתי ותשובה לזוגתך". מגלות טרנסניסטריה חזרו כל משפחותינו שלמות. קנינו עגלה וסוס והתחלנו לנוע הביתה. הדרכים מסוכנות. רוצים לגזול את הסוס, מאיימים לקחת את הגברים לעבודה בדומבס ולאחר מסע ארוך דרך מוגילב, אטאקי, מגיעים לעיר בריצ'ני שבבסרביה.
פסח תש"ה וכמעט שנה שאנחנו עדיין תקועים בבריצ'ני. בזמן הזה התפרנסנו מעט מהובלות עם העגלה. היהודים שהתאספו בבריצ'ני, ביניהם כמה יוצאי שוץ התארגנו בקהילה. הסכנה להישלח לעבודות בעומק רוסיה ריחפה מעל ראשינו אבל הכול עבר ואחרי פסח מכרנו את העגלה ואת הסוס וחזרנו דרך יאסי לשוץ.
אחרי שנתיים של נדודים הגענו בחזרה לשוץ. את הדירה שגרנו בה מצאנו הרוסה אך התחלנו להתארגן. ההורים דאגו לפרנסה ואנחנו הצעירים התארגנו בתנועות נוער ציוניות. בשוץ פעלו בית"ר, הנוער הציוני, בני עקיבא, דרור הבונים והשומר הצעיר. אני כמובן הייתי בבני עקיבא. זכור לי מחנה הקיץ 1947 בהַצֶג שבטרנסילבניה. החניכים הבוגרים התאמנו לקראת הבאות בעלייתם ארצה.
לא היתה זו דרכם של כל הצעירים. את חברי שישב איתי בסעודה שלישית ושר "מזמור לדוד ה' רועי" אצל הרבי חיים הגר בבית הכנסת ויז'ניץ, ראיתי בהפגנה קומוניסטית. הוא צעק Traiasca Soarele - "אתה משוגע?" אני שואל אותו. חבר אחר רמז לשתוק ולחש לי שיש להיזהר מחברי זה.
צעירים ומבוגרים מתארגנים ומתחילים לעלות ארצה בדרכים שונות. עלייה ג' דרך אירופה, ובאוניות מנמלים שונים בים השחור. גם תורנו הגיע. ב 22.12.47 היינו בין 50 המשפחות משוץ שעלו על רכבת באיצקני כדי להגיע לנמל בורגז בבולגריה. שם חיכו לנו האוניות Pan York ו Pan Crescent. העלייה היתה מלווה במראות מרגשים מאוד. הנה צועד יהודי לבוש קפוטה ושטריימל ובידו ספר תורה עטור עם כתר ואחריו פמליה של עולים רוקדים ושרים. כל האנשים על האונייה נעמדו דום עד שהיהודי ופמלייתו עלו לאונייה. וכך שטנו ובים התיכון הקיפו אותנו אוניות בריטיות ואילצו אותנו ב 1.1.48 לרדת בקפריסין. אחרי 8 חודשים עלינו ארצה והתגייסתי לצה"ל.


מפת-מצות שמספרת ביציאת מצרים
(פורסם גם בעלון מקומי באשקלון)

גם השנה בליל הסדר יציג מרדכי גרוס לפני ילדיו ונכדיו את כיסוי המצות המיוחד שהוא נושא עמו זה עשרות שנים ויספר להם את סיפורו, בבחינת "מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים" - הכללית והפרטית. סיפור המפה, שרקמה אמו בערב חג הפסח תרפ"ז, בשנה הראשונה לנישואיה, מתחיל בקוריוז משפחתי חביב ונמשך בליווי תלאותיה של קהילת שוץ בוקובינה ברומניה.
בקיץ תרפ"ו התחתן אבי, מאיר גרוס, עם אמי, טובה רייזא, מספר מרדכי. "באותה שנה נישאה גם אחות אבי, קרינצי, לבעלה יעקב לרנר. פסח תרפ"ז היה אפוא הפסח הראשון לשני הזוגות הצעירים. הדודה קרינצי החליטה להפתיע את בעלה ברקימת מפה למצות, מעשה ידיה. סבתי, שרה, שביקשה למנוע מבוכה מאמי, הדליפה לה את סודה של קרינצי והציעה לה לרקום גם כן מפה לבעלה. בליל הסדר הפתיעו שתי הנשים הצעירות את בעליהן הגאים בכיסויי מצות נאים עבודת יד, וכך היו הכול שמחים ומרוצים".


בזכות המפה

בדרך לא דרך השגנו חיטים לאפיית מצות. בליל הסדר הוציא סבא את מפת המצות שרקמה אימא לאבא (המפה של הדודה נשארה בבית). הוא סיפר את סיפורה ואיחל לכולנו "שבזכות מפה זו יגאל אותנו הקב"ה כמו שגאל את אבותינו ממצרים". בכינו כולנו, כי לא ידענו מה יהיה עלינו בעוד יום.

חגיגה בסתר

מרדכי, בנם בכורם של מאיר וטובה רייזא, נולד בתרפ"ח. על פי התוכנית אמור היה לאחר בר המצווה לנסוע לוויז'ניץ וללמוד שם בישיבה. אולם פלישת הגרמנים לרומניה שנה קודם לכן, שיבשה את התוכנית. חגיגת הבר מצווה נערכה בחשאי ובחיפזון, שכן החוק כבר אסר על התרכזות של שלושה יהודים במקום אחד.
בשלב הבא הפכו השלטונות את בתי הכנסת ברומניה למחנות מעצר סגורים, שבהם ריכזו עוד ועוד יהודים. כעבור זמן מה עבר הכרוז ברחובות ופקד על היהודים להתרכז בשעה מסויימת בתחנת הרכבת, עם חבילותיהם.