סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורה של אסתר גליקמן

הורי: מנחם מנדל ובילה ברוריה קופל (קוסטינר) ז"ל

אמי ז"ל נולדה בשנת תרס"ז בכפר קטן פּארהאוץ, להוריה משה מיכל יחיאל ואסתר לאה קוסטינר ז"ל. היו לה שלושה אחים ואחות אחת: שלמה, אהרון, יהושע ושרה פרומה (לימים הזנפרץ). יהושע עלה לארץ ישראל בשנות העשרים של המאה ה 20, נשא לאישה את חיה ונולד להם בן נחום.



אסתר גליקמן (קופל)

הורי אימא היו חקלאים, היו להם קרקעות ופרות. לאחר מלחמת העולם הראשונה עשו רפורמה אגררית והורי נושלו מהקרקעות. היה פוגרום, שרפו להם את הבית, גנבו את הפרות, והמשפחה ברחה בחוסר כול לסוצ'בה וגרה בתחילה בדירה זמנית, שם גרה סבתא ציפורה קופל עם ילדיה. אימא התחברה עם הינדה, אחות אבי וחברות זו נמשכה כל ימי חייהן. דרכה הכירה אימא את אבא ונוצר הקשר ביניהם.



תעודת עולה של ברוריה (קוסטינר) ומנחם מנדל קופל

אבא ז"ל נולד בבלצ'נה להוריו דוד אריה וצפורה באבא קופל (לבית הס). היו שני אחים ואחות אחת: הבכור יידל הס (קופל), השני משה קופל לא שרד בטרנסניסטריה והבת הינדה מלכה הדסה. אבא התייתם בגיל חמש מאביו (שהיה כבן 35 במותו), אחותו היתה רק בת שלושה חודשים ואמו, סבתי צפורה, נשארה אלמנה צעירה. אבא סיפר בהערצה על סבו, מנשה הס (אבי אמו) ועל שני דודיו, "פטר מוקי ופטר וולוול" שהסתופף בצִלם כיתום קטן. אמי ז"ל היתה הבת הצעירה והתייתמה מאמה (שמתה צעירה) כשהיתה צעירה בשנות העשרה. מות אמה השפיע עליה מאוד, והיא היתה מדברת עליה תמיד בגעגועים. אביה, סבי משה יחיאל מיכל קוסטינר נפטר בטרנסניסטריה, נקבר שם ושני נכדיו הבנים של אחות אמי, שרה, נקברו לצידו. עבר זמן עד שנודע לאימא על מות אביה והיא ישבה "שבעה" מקוצרת.
הרבה איני יודעת על ילדותה ברומניה, רק שהיו לה זיכרונות רעים משם. אבל היו לה הרבה חברות והיא היתה אהודה מאוד ואהובה על הכול. החברות שלה משם עלו לארץ וגם פה היה קשר ביניהן. במיוחד היתה אימא חברה טובה של שרה שוורץ ושל חדווה צוויבל. בין החברות היו גם רבקה אורנשטיין, רבקה פיזם, רחל הורוביץ ואחיותיה ועוד. אימא סיפרה לי, שהיתה חברה בתנועת צעירי מזרחי, אבל לא היתה פעילה. זאת למדתי מספריו של ישראל לבנון ז"ל "מצא חן במדבר ועם שרידי חרב" וממסמך (שקיבלתי ממוקה גרוס) מבית התפוצות. היא השתתפה בוועידה השלישית של הסתדרות "צעירי מזרחי" בשנת התרפ"ט ונבחרה לנשיאות מטעם סוצ'בה ואף השתתפה בדיונים.




מצבת משה יחיאל מיכאל קוסטינר
ושני נכדיו - בבית העלמין במורפה

אבא הביא אותה לבלצ'נה להכיר את משפחתו. הם רצו להתחתן, אבל לא יכלו, כי אחות אמי, שרה פרומה עדיין לא נישאה ואז הקפידו מאוד לא לחתן את הצעירה לפני הבכירה. רק אחרי חמש שנים כחתן וכלה הם התחתנו. התנאי היה, שאחרי החתונה עולים לארץ ממניעים ציוניים. הם התחתנו בל"ג בעומר תרצ"ב ואחרי חצי שנה עלו לארץ באוניית משא יחד עם אנשים נוספים מבוקובינה (פיזם, אטל איזנטל).
הם הגיעו לחיפה ושכרו דירה בת חדר אחד בחיפה ברחוב תל חי 15 אצל משפחה בשם וימן, שקיבלה אותם יפה מאוד. אבא היה חרוץ מאוד ובעל ידיים טובות, הוא עשה רהיטים מארגזי תפוזים. הם היו מאושרים, והסתפקו במועט. אבא עבד תחילה בעתלית במלח, שהיתה עבודה קשה מאוד, הוא הרוויח כ 30 גרושים ליום. ב 1934 הם הביאו את סבתא צפורה עם הינדה ומאז הם היו תמיד ביחד ואף גרו ביחד.
בשנת תרצ"ה (1935) נולדתי ונקראתי אסתר לאה ע"ש סבתי אסתר לאה קוסטינר ז"ל. אבא רצה לעבור למושב, כי הוא אהב מאוד חקלאות ובמיוחד לטעת עצים, אבל אימא לא רצתה וכשנה לאחר מכן עברנו לגור בכפר אתא. בתחילה גרנו בשכירות, כשהייתי בת שנה עשו לי מסיבת יום הולדת וכל החברים יוצאי בוקובינה נכחו.

בינתיים אבא התחיל לעבוד בבניין, גם היא עבודה קשה, הוא בנה הרבה בתים בכפר אתא ולנו הוא בנה בית פרטי, ומובן שגם שם נטע אבא עצי פרי ועצי נוי. שם נולדה אחותי חנה שקרויה ע"ש סבתא של אמי.
בתקופת מלחמת העולם השנייה עשו הגרמנים מאמצים להפציץ את בתי הזיקוק. כל לילה היו הזרקורים מאירים את השמים, כדי לסנוור את מטוסי האויב. אימא היתה בהיריון וחלשה. כדי שהיא תהיה רגועה, שכר לנו אבא דירה אצל משפחה בעפולה, שהיתה בסביבה שקטה יותר. שם נולד אחי דויד אריה, שנקרא ע"ש סבי דויד אריה (ליביש) קופל. לאחר לידת אחי חזרנו הביתה לכפר אתא, המלחמה עדיין נמשכה. אבא בנה בחצר מקלט ובשעת האזעקה כל מבוגר לקח בידיו ילד ורץ למקלט.

להורי היה חשוב מאוד שנקפיד על קיום המצוות. הם דאגו לנו למה שנקרא היום "העשרה" ביהדות, כשהיינו עוד בבית ואחר כך במוסדות החינוך. הם שלחו אותנו לבית צעירות מזרחי בתל אביב. אחר כך אני למדתי בסמינר לגננות ואחותי בבית ספר לאחיות. אחי בישיבה לילדים קטנים ובישיבת "תורה ומלאכה". ההורים שלנו הכניסו ספר תורה ע"ש הוריהם.
אימא נפטרה באופן פתאומי מאירוע מוחי בט"ו בכסלו תשל"ד והיא רק בת שישים ושש שנה. הורינו הספיקו לחתן אותנו (ילדיהם) ולראות נכדים. אבל אימא לא זכתה לראות נינים. מותה היה זעזוע גדול למשפחה ולכל מי שהכיר אותה. אימא היתה צדקת גדולה. היתה צנועה והסתפקה תמיד במועט. היא דאגה תמיד לאחרים, היתה אשת חיל במלוא מובן המילה. דאגה לאבא שעבד קשה בבניין ותקופה מסוימת עבדה עמו בקיוסק שהם קנו. תמיד לימדה זכות על הכול ואנו קראנו לה "ברדיצ'ב". היא ויתרה כמה פעמים על צרכיה כדי להעלות ארצה קרובי משפחה והם אף גרו בביתנו לתקופות. גם אחיה של אימא ומשפחתו גרו בביתנו תקופת מה כשעלו ארצה. לאחר מותה, עדיין בשנת האבל, החליט אבא לנסוע לקבר אבות בסוצ'בה ולקח אותי איתו. התארחנו אצל משפחת שכטר, שגרו בסמוך לבית הכנסת, שעל השולחן שם היו פמוטים רבים, שהשאירו אנשים, שיצאו משם והשלטון לא הרשה להם לקחתם. מיד עם בואנו יצאנו לבית העלמין. לא אשכח את בכיו של אבא ליד הקבר של אביו, דויד אריה קופל ודיבר על מצבו עם מות אימא, מה גם שהוא לא היה שם למעלה מ 40 שנה. ביקרנו גם בבלצ'נה בבית שבו גדל אבי. הבית היה אותו הבית אלא שציפו אותו במעין קשקשים מעץ. הגוי שגר שם עכשיו הכיר את אבא. ירדנו למרתף ועלינו לעליית הגג ואבא הראה לי את האח שהוא בנה.

לאבא הספיק להיות שם רק ימים מספר, כי מה שהיה חשוב לו היה ביקור בבית העלמין (אגב, שם נמצא גם קברה של סבתי אסתר לאה וקרובי משפחה אחרים). אבל בגללי המשכנו בטיול של שבועיים בקבוצה מאורגנת.
אבא הסתופף בחצרות רבנים ואדמורים. היה לו קשר טוב עם הרב רובמן ז"ל. כל שנה הוא היה אוסף כספים, דמי חנוכה, לישיבת תפארת ישראל בחיפה. במקור היה חסיד אנטוניה ומקורב מאוד לחסידות סרט ויז'ניץ. בכל שנה היה מביא באהבה ובמסירות רימונים וענבים מפרי גנו לשולחנו של הרבי. הוא התפרנס מעבודת כפיים כל חייו והיו לו ידיים של פועל עברי. הוא היה קובע עתים לתורה והיה לו שיעור קבוע מוקדם בבוקר.

לאחר מות אימא, הכניס אבא ספר תורה על שמה, בעודו מחלים מהניתוח השני להסרת גידול סרטני במעי הגס. ארבע שנים לאחר מכן נפטר אבא בי"ד בשבט תשמ"ד, בן שבעים ותשע במותו והספיק לראות נינים. הורי קנו עוד בחייהם חלקת קבר בקריית אתא ושם הם נטמנו. כשאימא ראתה את חלקת הקבר, היא שאלה בצחוק: "כאן אני אגור?". כעבור חצי שנה היא נפטרה בט"ו בכסלו תשל"ג. יהי זכרם ברוך.
אנו הכנסנו על שם הורי ועל שם הורי בעלי ספר תורה שבעלי משה יצחק כתב בעצמו. בזכות הורי נולדנו בארץ ישראל והודינו להם שלא עברנו את המלחמה והגירוש. ברם, לא חלמנו שאחרי שישים שנה לא נוכל לחיות פה בשקט ובביטחון. אנו מתפללים לה' שישמרנו ויצילנו מיד כל אויבינו ונישב פה לבטח.