סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורו של מרטין גידרון

בספר הזיכרונות המוקדש לסוצ'בה היהודית שנמחקה מעל פני האדמה, ברצוני להנציח את סבי וסבתי: יעקב ועמליה בוגן, בעלי בית המלון בוגן, אשר פעל מתחילת המאה ה 20 ועד דצמבר 1934.
סבי וסבתי היו אנשים מופלאים אשר תמיד היו מוכנים להושיט עזרה לנזקקים. בכל ליל שישי היו עורכים שולחן לאנשים בודדים ולאנשים חסרי אמצעים, וכאשר האחדים מאותם אורחים קבועים לא יכלו להגיע לסעודה מסיבות בריאותיות, היתה סבתא שולחת אותי עם האוכל לביתם.
בערבי חג ובמיוחד בפסח היו כל האנשים הבודדים מהסביבה הקרובה מוזמנים לארוחת החג. עד היום זכורים לי שמותיהם: גב' זומר, גב' ברבר, גב' בולכובר, ואדון רוזנשטראוך, אשר אליו נקשרתי ואותו אהבתי במיוחד בזכות סיפוריו הנוסטלגיים מלאי הגעגועים על הקיסר פרנץ יוזף, ועל יחסו הטוב והחיובי ליהודים.
היחס של סבי וסבתי גם לצוות העובדים היה חם ולבבי. במיוחד זכור לי יחסם למלצר פריץ פלר שנספה בטרנסניסטריה. הם אהבו אותו והתייחסו אליו כאל בן.
כאשר סבי יעקב בוגן נפטר באוגוסט 1931, בא מזכיר הקהילה היהודית, אדון גוטסמן לביתנו. הוא פרס בפנינו את מפת בית הקברות וביקש שנבחר את מקום הקבורה הרצוי לנו, בלי להציב תנאים כלשהם. הוא ציין שליעקב בוגן אין מקום טוב או יקר מדי. ובאמת סבי נקבר מאחורי קברו של ד"ר אברהם לוי, הרב הראשי של סוצ'בה. קברו של סבי עומד על תלו עד עצם היום הזה במצב טוב.




מרטין גדרון

סוצ'בה של ילדותי לא קיימת עוד. בשנת 1944 כאשר חזרתי מטרנסניסטריה עמד עדיין בית הכנסת הגדול על תלו. בשנת 1976 בעת ביקורי הראשון כתושב ישראל הופתעתי לראות שבית הכנסת נהרס ובמקומו סללו כביש. באותו ביקור נוכחתי לדעת שהבניינים הישנים שהיו שייכים ליהודים ונמצאו בחלק התחתון של הרחוב הראשי וברחוב היהודים עדיין עמדו במקומם ללא שינוי. כמו כן נשארו על תלם בנייני הקהילה וכל הבתים בסביבה עד לתיכון הבנות.
בביקורי בשנת 1988 לא היה זכר לכל אותם בתים ובנינים, דבר שהכאיב לי מאוד וציער אותי. האתרים היהודים שנשארו הם: בית הכנסת "חברה ג"ח", בית הקברות היהודי הישן, שהיה פעיל עד 1892, ונמצא ליד בית המשפט, ובית הקברות החדש שנמצא כיום במצב מוזנח ביותר.
לעומת זאת, השאירו הרומנים ללא פגע את בנייני הציבור מתקופת השלטון האוסטרי, כגון הטריבונל (בית המשפט), הפרפקטורה (בניין המחוז שהפך למוזיאון), בניין העירייה המרשים ביופיו, בית הספר התיכון של הבנים ושל הבנות, ומובן מאליו את כל הכנסיות. החורשה סביב הטירה העתיקה "צ'טטה" הוקמה ביוזמת ד"ר לוי בוגן, שהיה אז נציג במועצת העיר.
בזמן הגירוש גרתי בצ'רנוביץ ובאוקטובר 1941 גורשתי דרך מוגילב לגטו דז'ורין, בו שהיתי כל המלחמה, מלבד בין החודשים מאי-דצמבר 1943. בתקופה זו נשלחתי לעבודת כפייה במחנה טריהאטי, שם הוטל עלינו לבנות גשר מעל הנהר בוג. בסוף דצמבר 1943 חזרתי לגטו דז'ורין, כשמצבי הבריאותי גרוע.
ב 13 במרס 1944 שוחרר גטו דז'ורין על ידי הסובייטים. רגע השחרור נשאר חרוט בזכרוני ומלווה אצלי בסערת רגשות. עד עצם היום הזה עולות בעיני דמעות כאשר אני נזכר בו. זה היה בשעת ערב מאוחרת, בחוץ כבר שררה חשכה. לפתע שמעתי נקישה בדלת. פתחתי את הדלת בפחד ובחשש מהעומד לקרות בעוד דקה, ולפתע עמד מולי חייל סובייטי ושאל: "האם אתם יהודים?" כאשר עניתי לו בחיוב, הוא חיבק אותי ופרץ בבכי תמרורים. הוא ספר שגם הוא יהודי והוא כבר צועד מאות קילומטרים ועבר על פני כפרים רבים ועדיין לא פגש ולו יהודי אחד. אנחנו היהודים הראשונים שפגש זה ימים רבים. הוא יעץ לנו היהודים לעזוב את המקום במהירות האפשרית, כי מקום זה הנו מקום מקולל.
קיבלתי את עצתו ולאחר כמה ימים יחד עם עוד כמה יהודים מסוצ'בה: בורשי פרנקל, תיאה רונס (אשתו לעתיד), דוד (דודל) רחמוט ומלה פרנקל, התחלנו לצעוד ברגל עד צ'רנוביץ. בצ'רנוביץ נפרדו דרכינו. שם פגשתי את בני הדודים שלי: פרידל, ברל וזיגי בוגן והמשכנו ללכת יחד לכיוון סוצ'בה, דרך מיהילן ודרגומירנה. לאחר מסע תלאות הגענו לסוצ'בה, שהיתה כבר מלאה בפליטים מפלטיצ'ן. עקב הקרבה לחזית נאלצו תושבי פלטיצ'ן לעזוב את עירם. הייתי בר מזל וזכיתי בהכנסת אורחים חמה אצל אחת מהעובדות בבית המלון של סבי וסבתי. כאשר פליטי פלטיצ'ן חזרו לביתם, עברתי לגור יחד עם בני הדודים שלי ממשפחת בוגן.
זמן קצר לאחר כניעת רומניה לסובייטים הצלחתי להגיע לבוקרשט לאחר תלאות רבות. בהגיעי לבוקרשט פניתי מיד לנציגות בית"ר, התנועה שאליה השתייכתי לפני המלחמה וביקשתי להגיע לפלשתינה מיד וללא תנאי. שם נאמר לי שספינה עומדת לצאת באותו לילה לפלשתינה והיא כבר מלאה ולכן עלי לחכות לספינה הבאה. בעודי מדבר איתם, נכנס אדם והודיע שהוא החליט לוותר על הנסיעה לפלשתינה, כיוון שפחד ממוקשים בים השחור. כך זכיתי למקום באותה ספינה. מיד הבאתי להם תמונה שלי ובערב כבר הייתי בקונסטנצה ועליתי לספינה.
הדרך היתה קשה, הים היה סוער. לאחר מספר ימים הגענו לאיסטנבול ללא מים וללא מזון. הקהילה היהודית באיסטנבול נרתמה מיד לעזרתנו, הם דאגו לנו לאוכל ולמים. למחרת העבירו אותנו לצד האסייתי של איסטנבול. המשכנו ברכבת דרך אדנה שבטורקיה, דרך סוריה ולבנון למחנה עתלית.
עקב המלחמה הגיעו מעט מעפילים לפלשתינה, ולכן לא התמלאה מכסת המעפילים שאושרה בספר הלבן, וכך זכיתי למזלי באישור כניסה חוקי לארץ, דבר שאפשר לי להביא את אשתי לארץ בצורה חוקית. למרות זאת נאלצתי להמתין שנתיים עד בואה.