סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורה של נעמי גוטליב (לבית פלץ)
אחרי שניצלנו מהשואה היה לנו חלום אחד רק להגיע לארץ ישראל. הדרך היתה קשה וארוכה כי האנגלים שלטו אז בארצנו. זכור לי היום שבו נפרדנו מיקירנו ועזבנו את העיר שוץ. התחלנו את הדרך ללא דרך עד שהגענו לנמל בורגס שבבולגריה, שם עגנו האוניות בשם "גאולה" ו"מדינה". כאן יש לציין שהבולגרים הם אנשים טובים ועזרו לנו, כמובן במחתרת. זה היה בלילה חשוך אחד לפני שעלינו על הרפסודות שהובילו אותנו ללב הים, שם עגנו האוניות. כומר נוצרי עמד עם פמלייתו ובירך את כל אחד ואחד לשלום והצלחה בסגנון משלו. זה היה מרגש מאוד שכומר נוצרי הזדהה עם העם היהודי אחרי השואה. אחרי ששטנו ימים ולילות בשלב מסוים שמנו לב שאונייה ובה חיילים מהצבא הבריטי עוקבת אחרינו, אבל בעוז רוחנו ועם תקווה בלב המשכנו בדרכנו. וביום בהיר אחד כשהיינו בשיא ההתרגשות, כי ראינו כבר את חופי הארץ והתמלאנו תקווה שהגענו ויורדים לארץ המובטחת, אז התנפלו עלינו (המעפילים) החיילים מהצבא הבריטי, סינוורו אותנו עם גז מדמיע והגלו אותנו למחנות בקפריסין, שם פעלנו בשורות ההגנה במתחרת. רק ב 1948, עם הכרזת המדינה נפרצו כל המחסומים והגדרות במחנות וכל המעפילים נהרו הביתה לארץ ישראל. הגענו לארץ בחוסר כול אך עם הרבה תקווה לעתיד. כאן הקמנו משפחות, ילדנו ילדים ויש בדור שלנו משפחות שיש להם נינים. יש לציין שהדור הראשון שלנו הוא דור נפלא שידע לתרום למען הארץ והמדינה. בנים וגם בנות עם גיוסם לצבא הגנה לישראל הם העומדים על המשמר ימים ולילות ובזכותם אנחנו כאן. לכן אני מאחלת לכל עמי היושב בציון ואנחנו בתוכם שישרור שלום ושלווה בארצנו לנצח נצחים.
|
