פתח דבר
דבר העורכיםבן-ציון פוקס, שמחה וייסבוך
בסתיו 2002 - בעצרת השואה והגבורה שהתקיימה ב- "משואה" - בקיבוץ תל-יצחק, בשיחה עם מימי ארצי (ליקוורניק) ובעלה יצחק-איציו ז"ל העירה מימי - ואיציו חיזק את דבריה -, על כך שקהילת שוץ המרשימה היא היחידה שעוד לא הונצחה ועוד מעט יהיה מאוחר מדי. אחרי מחשבה של שבוע שוחחתי עם חברי שמחה וייסבוך (ת"ח ומחבר ספרים משל עצמו) ויהודה טננהאוס (ב"ס שאין שני לו בעניני שוץ), על הצורך והאפשרות לחבר ולפרסם ספר שיתאר ויתעד את אשר קרה לקהילה שממנה צמחנו - ואיננה עוד. היינו מודעים לשעה המאוחרת בה התעוררנו לעשות זאת, כשהורינו ורוב זקני הקהילה כבר אינם כדי להנחות אותנו וחמר הראיות מפוזר וקשה להשגה. אכולי ספקות אך משוכנעים בחשיבות ההחלטה, כינסנו אסיפה ראשונה של יוצאי שוץ ב- 17.12.2002 בחיפה, שם גוללנו בפני כ-60 משתתפים את ההצעה והתוכנית ואלה התקבלו בהתלהבות. בו במקום הוחלט על הקמת העמותה והצטרפו אלינו מרדכי גרוס, ישראל היבנר, מנחם פישלר ומאיר קוסטינר להרכב הועד שלה ומתוכו התגבשה המערכת כמצוין בראשית הספר. עלי לציין, מבלי להצטנע אלא בסיפוק וגאוות אמת, שהשקענו את מיטב אוננו, מרצנו, מחשבתנו וכספנו להבאת המפעל הזה לסיום מוצלח, כמשתקף בספר שלפנינו. באותה מידה ראוי לציון שיתוף הפעולה של רבים וטובים מהחברים בעמותה ומחוצה לה, להשגת המטרה. ובנימה אישית אני אסיר תודה לתמר, נאורה ועדן על העידוד, ההשתתפות והעזרה במשך כל תקופת המאמץ הזה. וכך, פחות מארבע שנים מתחילת פעולתנו - הנה "ספר שוץ". אשר לתהליך כתיבת הספר ותוכנו, העקרונות שהנחו אותנו היו שאיפה להקיף הרבה ככל האפשר מתולדות ומרכיבי הקהילה, דבקות באמת, הנצחת בני/ות הקהילה אשר נספו בשואה או כתוצאה ממנה ושל הנופלים להגנת הארץ, וכן אזכור ומתן כבוד ראוי לאלה ששרדו ובנו חיים חדשים בארץ או בתפוצות, לתפארת הקהילה ממנה צמחו. לכן גם ויתרנו על ההגדרה המקורית של "ספר הנצחה" לטובת "ספר יהודי סוצ'בה - שוץ וקהילות הסביבה". מכל מקום, כל חברי המערכת חשו את כובד המשימה ועבדו ברוב השלבים, ובמיוחד בפרקי ההנצחה, בחרדת קודש. על כל טעות או השמטה אנו מביעים דאגה וצער ומשאירים דף מיוחד לתיקונים בסוף הספר.
אנו הבלטנו את השם "שוץ" במכוון: חָיִינו בסוצ'בה - על כל גרסות השם הלועזי - אך התברר שרק התגוררנו שם, אורחים היינו ואף לא רצויים. קהילת האם האמתית היתה "שוץ" ושפר מזלנו ואנחנו בביתנו אנו, ויכולים לספר עליה את אשר עוד יודעים ולהחיות אותה, ולו רק לרגע, במלים ומשפטים שבספר זה.
חלוקת הספר איננה מקרית. הכרך הראשון מכיל את הפרקים הכלליים שהם פרי איסוף מידע מארכיונים, מספרי מחקר ומידע אישי וכן את הפרק המציג את האמת המרה של אובדן כמעט מחצית הקהילה, זקן וטף כאחד. הכרך השני מורכב כלו מפרק הסיפורים האישיים - לטעמי החשוב בכל הספר. ידועה הספקנות בה נקראים פרקי זכרונות, בייחוד אוטוביוגרפיים, הנגועים בסובייקטיביות מפאת הפילטרים האישיים שהכותב מפעיל, במיוחד אחרי שנים רבות. כאן לעומת זאת, פרק הסיפורים האישיים הוא מרגש ומרתק כאחת, סיפור קצר, סיפור ארוך, כל אחד וייחודו והחשוב מכל, האפשרות להשוות ולהצליב המידע והחוויות המתוארים ותמונת אמת מתקבלת תוך כדי ואחרי קריאתו. הערה מיוחדת על שערי הספר: לאחר מגע ממושך בכל תקופת כתיבת הספר עם אנשי שוץ החיים בנכר, הגענו למסקנה כי נכון יהיה לעשות בנוסף לשער ימין ראשי גם שער שמאל, עם כל פרקי הפתיח בתרגום אנגלי. כך, כל אחד אמור למצוא בספר את אשר ידרוש מעברו או מעבר אבותיו, או לפחות הכוונה היכן לחפש.
אנו מקווים שהספר יעניין דורות רבים ומאחלים לכולכם קריאה טובה. בן-ציון פוקס תל-אביב, ספטמבר 2006
כבר במאה ה-15 התחילו יהודים מגליציה והונגריה ואחר כך גם מרוסיה להגיע לסוצ'בה, התמקמו שם ותקעו יתד. היחסים עם התושבים המקומיים היו הרבה שנים תקינים, כאשר מספר מיעוטים שחיו באותו חבל המדינה השכילו לחיות ביחד ולשתף פעולה במישורים שונים.
ככל שהזמן עבר גדל מספר היהודים שהתחילו להתארגן בקהילות ולפתח חיים כלכליים, חברתיים, דתיים ותרבותיים מגוונים וענפים. במאה ה-20 קהילת סוצ'בה הפכה להיות אחת המפוארות, התוססות והגדולות בכל האזור. היא היא התברכה ברבנים גאונים שכיהנו או שנולדו בעיר, ב-10 בתי כנסת, תלמוד תורה, גן ילדים יהודי וארגונים שונים כמו "ויצו", "אוזה" ו"הדסה".
היהודים בסוצ'בה והסביבה היו חלק דתיים וכמעט כולם שומרי מסורת. הקפידו על אוכל כשר, התקבצו בחגים בבתי כנסת, שלחו ילדיהם בגיל רך קודם לגן ואח"כ לחדר ותלמוד תורה, ורבים גם דאגו שילמדו את השפה העברית. אחדים אף עלו לארץ הקודש בין שתי מלחמות העולם.
לקראת מלחה"ע השניה יחד עם המשטרים האנטישמיים ששלטו ברומניה מצב היהודים הדרדר, רדיפות, גזירות קשות וגם רציחות היו מנת חלקם של היהודים והשיא הגירוש לטרנסניסטריה. אלה ששרדו וחזרו, ניסו לשקם את חייהם אבל יחד עם קום מדינת ישראל והסבל הנורא שלא ניתן היה לשכוח, גבר הרצון לעזוב את המדינה ולהתחיל חיים חדשים כאנשים חופשיים במדינת ישראל הריבונית.
הדרך ארצה לא היתה סוגה בשושנים כל זמן שפלשתינה היתה תחת המנדט הבריטי וגם לאחר כך, השלטונות הרומניים הקשו על רבים והעלייה התנהלה טיפין טיפין. וכך ככל שהזמן חלף העיר סוצ'בה שהיתה פעם עיר ואם בישראל וגם הישובים שבסביבה התרוקנו מיהודים, וכעת נשארו מתי מספר וגם אלה שנמצאים באו מערים אחרות.
הספר הזה שם לו כמטרה להנציח את הקהילות המפוארות שהיו פעם בעיר סוצ'בה ובעיירות שסביבה, ולהקים מצבה חייה וכעין לפיד זיכרונות לדורות הבאים מכל אלה שחיו לפניהם, להכיר את השורשים ולהתרשם מגורלם. בעמודי הספר מקופלת יריעת חייו של עמנו בגלות.
נזכור ולא נשכח את העבר ובפנים לעתיד נתפלל שצאצאנו יזכו לחיות בחירות שלווה ובטחון במולדתנו ויתגשם הכתוב: "וישבתם לבטח בארצכם" (ויקרא כ"ו, ה').
אנו מצדיעים לכל חברי העמותה הנכבדים שבסיפוריהם שפכו אור על כל מה שעבר על יהודי סוצ'בה והסביבה במשך השנים. שמחה וייסבוך קרית ים, יוני 2006
דבר האורחיםנורמן מניאהתעודת זהותבעת שיבתי המתוחה לרומניה ב-1997, אחרי תקופה בה חלק מהעיתונות הרומנית הציגה אותי כמין "הוליגן לא רצוי", היום בו שהיתי בסוצ'בה, רחוק מהעלית התרבותית של הארץ, היווה התרעננות ברוכה, עם זיכרונות בהירים ומלנכוליים כאחד. העיר היתה נקייה וגם "שאננה", בניגוד נראה לעין לכאוס והלכלוך של בוקרשט, והתושבים שמרו עדיין משהו מן ההופעה ההבסבורגית הלא אופנתית. תערובת הקיטש של השכונות הביזנטיות עם הפרסומות האמריקאיות הזולות עוד לא הציפו את בוקובינה המתוקה. אותו בית ספר תיכון שהכרתי עמד על תילו, ואולם בית הקברות היהודי שעל גבעת ה-"פּדוריצ'ה" הוסיף דיירת שאצרה עבורי את כל עברי. על יד קבר אמי, עידני העבר הפיחו בה חיים, בזו שלא תשוב עוד. מצאתי את עצמי, גם אנוכי, בין אלה השבים לאתרים הרחוקים בזמן ובמקום, בסוג עליה לרגל וחזרה בלתי אפשרית לעבר.
עקבות ההתנסות הזאת, מצאו בינתיים את ביטוים בספר שכפי שנוכחתי לדעת, מעודד סוג נוסף של עליה לרגל. השנה, כמעט 10 שנים מאז אותו מסע לעבר, קיבלתי מהמתרגם הספרדי של ספרי "שיבת ההוליגן" כמה תמונות שהוא צילם בסוצ'בה, ליד קבר אמי, חשוב היה לו לראות במו עיניו את המקום המצוין בספר. הוא לא היה היחיד, הגיעו אלי הודעות נוספות כאלה.
כאשר לפני עשורים רבים, גרטרודה שטיין, הסופרת האמריקאית שגלתה מרצונה לפאריס, התייחסה לשוני שבין זהות לישות, היא כנראה לא שיערה עד כמה תכוף יהיה מושג ה-"זהות" בימינו אנו. מן מפתח פלא לפתרון הבעיות השכיחות בנות זמננו, אך לעיתים קרובות גם נס המאבק.
לא מעטים מבני דורנו מאמינים שאם גילו את זהותם, השיגו בכך שיווי משקל פנימי ובכך גם מעמדם החברתי שבאמצעותו יצורו מחדש את העבר, ההווה והעתיד שלהם. הזהות היא זו המחברת אותנו לסוחרים, לקבוצה חברתית, לקהילה: כשאנו מדברים על רופא אמריקאי, גבר, שחור, אוהד כדורסל, אב משפחה, סוכרתי ובעל מכונית, אנו משייכים אותו ללא ספק לקטגוריה של אזרחים אמריקאים, גברים אוהדי כדורסל וכו'. באפן דומה, כשמתייחסים לצרפתייה, תאילנדית, לסבית, פסנתרנית, בודהיסטית, מרכיבה משקפיים, אנו יכולים לשייכה לקבוצות שיש להן אחד או יותר מן המאפיינים האלה.
ה"ישות", לעומת זאת, היא זו ששורה כשאנו לבד בחדר. האינדיבידואליות, הבדידות – מכילות כמסתבר די שיירים מתהליך עיצובנו במשפחה ובחברה, שרידים פחות או יותר יציבים של אותה זהות המגדירה (באופן גלובלי ובהתעלם מנקודות שוני שונות) את ה"אופי" ולעיתים קרובות את ה"גורל" שלנו.
הספר שלפנינו – כתוב ואף מודפס ביותר משפה אחת בישראל – מדגים בצורתו מה שהגולה גרטרודה שטיין ניסחה פעם במולדתה החדשה, פאריס.
מחברי ועורכי הספר, הם יהודים שהפכו ישראלים או קנדים או אמריקאים, שגרו בעבר בעיירה בבוקובינה, בצפון מזרח רומניה: סוצ'בה. הם הוגדרו בעבר כ"בני סוצ'בה" - "שוצר" כפי שהיו הוריהם, סביהם וסבי סביהם, חלקם מימי האימפריה האוסטרו-הונגרית, הן בתקופת הפריחה של החיים היהודיים והן בתקופה המעורפלת שבין שתי מלחמות עולם. חלקם חי תחת איומי הלגיונרים או סוכני אנטונסקו, אחרים בימים האפלים של מחנות טרנסניסטריה ואחר כך, שארית הפליטה, ברגעי האשליות של סוף המלחמה ובהתפקחות תחת השלטון הקומוניסטי.
תעודת הזהות של כל אחד מהמחברים, אסופה קוסמופוליטית של ניגודים, נושא טביעת אצבע של סוצ'בה, זיכרונות של עצב או חדווה, של סבל או שמחה, קושרים אותם למקום שעזבו – חלק בעל כורחם – אך שנשאו אותו איתם, עובדה שמרגישים צורך להעלות אותו מן האוב.
על ידי הזיכרון הכתוב, הדחף להחיות אירועי העבר מנציח את הרגע ויוצר... היסטוריה.
הסיפורים האישיים של בני סוצ'בה אלה, הופכים לחלק מתולדות המקום והארץ אליה השתייכו אי פעם. אך באופן פחות קנוני גם של הארץ אליה היגרו. המקום שהועלה מן העבר איננו אותו מקום (שמא איננו בכלל), הזמן הוא אחר, התקופה אחרת אך הזיכרון משמר אותו כדי להעביר אותו לדורות הבאים.
בקיץ הזה, בעת חגיגת יום הולדת בלתי סביר, קיבלתי מבעלה של יקירת נעורים הגרים בלונדון, תאור נסיעתם לבורדוז'ני לביקור קרובים. זה המקום שבו גם אני נולדתי, יותר מדי שנים אחורה, אז "שטעטל" מלא חיים וחלומות, היום סתם שכונה של העיר סוצ'בה.. "I'm taking you to a place that no longer exists" אמרה לו רעייתו הרומנייה.
האנגלי הוקסם מן המאכלים והמשקאות המקומיים, מצבעוניות החיים האיטיים ולוהטים כאחד, של אנושיות מלנכולית ועזה כאחת, המיטלטלת בין הנאות אישיות להפוגות דתיות. תיאורו מסתיים כך: "Returning to London Stansted airport, T. (אשתו) presented her British passport to the rather young lady at the immigration desk. The passport lists place but not country of birth. After studying the document for fractionally longer than the ten seconds that is the norm, the lady looked up, smiled, and asked: 'Şi mai ştiti limba română?' So it carries resonance and identity, that single word 'Burdujeni'. Not bad, you may think, for a place that no longer exists."
בזיכרונה של אותה פקידה אנגליה צעירה, רומניה במקורה – בשדה התעופה הלונדוני - המקום היה קיים, כפי שהוא קיים עדיין בזיכרון מחברי הספר הזה. קרוב לוודאי שהוא ימצא הד גם בזיכרון קוראיו.
נורמן מניאה ניו יורק, אוגוסט 2006 תרגום ועריכה: תמר ובן- ציון פוקס
|
