השואה
(ע"י מאיר קוסטינר על פי ז'אן אנצ'ל) בקיץ 1940 נכנס הצבא האדום לבוקובינה ובסראביה והצבא הרומני נסוג בלי קרב משטחים אלה. ההסתה האנטישמית לפני הנסיגה, הימצאותם בשורות הצבא הרומני של אנשי קוזה וקודריאנו, השנאה והתסכול גרמו לרציחות אכזריות של יהודים. הזוועות לא פסחו על יהודי שוץ ובעיקר על יהודי הסביבה.
בכפר גאורני נורה ביולי 1940 בחצר חוותו משה רודיך על ידי חייל רומני בנסיגתו. הפשיסטים המקומיים בדמותו של כומר בשם הוטינצ'יאנו השתלטו על הבית ועל החווה ולא נתנו לאלמנה אפילו להוציא כמה דברים אישיים מרכושם.
בקומנשטי נורו הרב לייב שכטר ושני בניו, אחרי שעונו קשות וגוויותיהם נזרקו מתחת לגשרון בפאתי הכפר. הרבנית נורתה למוות בערב שבת בביתה בעת שהדליקה נרות שבת. האחים זיסמן שנסעו להתייצב ביחידותיהם הצבאיות נורו למוות וגופותיהם נזרקו מהרכבת בעת נסיעה. שלוימה מרדלר נהרג על ידי חייל שדקר אותו בעורפו עם רובה מכודן.
בכפר קוסטינה משפחה יהודית קיבלה את החיילים הנסוגים בסבר פנים יפות, חילקה להם לחם, עוגות וסיגריות אבל תמורת הטובה 18 חיילים ובראשם מפקדם נעצו את כידוניהם בבעל המקום, שוכֶר לקס, גופתו נגררה כ-3 ק"מ ברחוב בכפר קשורה לסוס ושמשה מטרה לקליעה. הגופה נמצאה נקובה ב-20 כדורים ביער סמוך לכפר.
זוועה נוראה היתה בכפר זהרשטי, בו היה גר רק יהודי אחד. הגיעה בנסיגתה מצפון בוקובינה יחידה צבאית – חטיבת חיל רגלים 86. מפקדה המאיור ולריו קַרפ, סדיסט צמא דם יהודי אשר התחיל את מעלליו עוד באזור סטרוז'ינץ, שם הרגו חייליו יהודים שפגשו בדרך, לא הסתפק ביהודי המקום והורה לאסוף קבוצת יהודים יותר גדולה מהאזור. נאספו יהודים מ- איליששטי, וורניצ'ני, וילקוב ובנילה, ביניהם לייב שטקל, אירֶה לופוביץ', נוצה דרוקמן, הַלר, ברטפלד, הֶרֶר ועוד, בסה"כ 36 איש ואישה. כולם עונו באכזריות, לחלק נחתכו אצבעות, אוזניים, לשון בעודם בחיים. הקורבנות סודרו על סף בור וכתת יורים פתחה עליהם באש והפילה אותם לתוך הבור בהיותם מתים או עוד בחיים. המפקד האכזר הורה לכלול בכיתת היורים גם שני חיילים יהודים, פרדי דרמר מסוצ'בה ועוד אחד מבורדוז'ני. בתו של קרפ לקחה גם היא חלק בטבח וירתה באומללים. מעלליו של הסדיסט הסתיימו עם פקודתו לזרוק פגר של סוס על גופות ההרוגים. החללים הובאו לקבר ישראל בינואר 1941 בבית העלמין בשוץ (ר' תמונה). אברהם לופוביץ מבורדוז'ני שאחיו אירה היה בין הנרצחים, היה פעיל מאד במבצע הבאת החללים לקבר ישראל. אירה לופוביץ היה אביו של שיקו לופוביץ, פעיל בהנוער הציוני לאחר המלחמה.
מעודדים על ידי זוועות החיילים הרומנים בנסיגתם, גם הז'נדרמים המקומיים השתתפו בשדידת ורציחת יהודים. בכפר שרבאוצי, מפקד הז'נדרמים בלוית איכר מתושבי הכפר פרצו לבית של שמיל גלר, הרגו אותו ואת אשתו סלי וגם את לייב אלנבוגן שהתארח אצלם וזרקו את הגופות לאפיק נחל ליד הכפר. גם גופות אלה נקברו אחר כך בבית העלמין בשוץ. בכפר איג'שטי נרצחו מ. היבנר, אשתו, בנו יוסף וארבעת נכדיו על ידי חיילים ותושבי המקום. האחים וסרמן מהכפר גרניצ'ני נרצחו יחד עם אחיין שלהם שביקר אצלם במקרה. וב-ליוזי הומורולוי נרצח נתן זומר.
חיילי המילואים היהודים שנסעו להתייצב ביחידותיהם הוכו ונזרקו מהרכבות. ב-4 ביולי 1940 נזרקו 19 יהודים מרכבת מהירה בין תחנות דרמנשטי ואיצקני. הגוויות היו מפוזרות לאורך מסילות הרכבת. קהילת סוצ'בה ובראשה ד"ר מאיר טייך טרחה לאסוף בחשאי את הגוויות ולהביאם לקבר ישראל.
יהודים מקהילות סוצ'בה ובורדוז'ני הוזעקו לכלכל 110 יהודים שאוכסנו בשני חדרים בתחנת הרכבת בבורדוז'ני בתת תנאים ובחוסר כל. יהודים אלה היו אמורים לחצות את הגבלו לברית המועצות בהתאם להסכם שאיפשר את חזרתם. רבים מהם נהרגו כאשר הועברו בחשאי בלילות דרך שדות מוקשים או נורו על ידי משמר הגבול הסובייטי או הרומני. בפברואר 1941 יתרה של 58 מהיהודים האלה הועברו למחנה טרגו ז'יו.
לקראת הגירוש בחודש מרץ 1941 הגיע לרומניה גוסטב ריכטר (Gustav Richter) מטעמו של אדולף אייכמן (Adolf Eichmann) כיועץ של ממשלת רומניה לענייני היהודים. ב-6 ביוני 1941 היטלר ימ"ש הורה לרודן רומניה יון אנטונסקו (Ion Antonescu) לפתור את בעיית היהודים. ב-8 באוקטובר 1941 התקיימה בפרפקטורה סוצ’בה ישיבה חשאית בנוכחות קצין אס.אס גרמני ובה הוצגה הפקודה שהגיעה מבוקרשט מפי יון אנטונסקו לגירוש היהודים.
יו"ר קהילת סוצ’בה ד"ר מאיר טייך הוזעק ע"י הממונה של המחוז (פרפקט) בשעה 6 בבוקר ב-9 לאוקטובר 1941 כדי להודיע לו על צו הגירוש. הצו נועד גם להפחיד את האוכלוסיה כאשר איימו לירות בכל מי שיפגין כל סימן של התנגדות לצו, או מי שינסה להעביר בעלות או רכוש לנוצרים. אחרי שהצבא הרומני והגרמני נכנסו לצפון בוקובינה ובסארביה, גורשו לפי הסטטיסטיקה של הז'נדרמריה הרומנית 118,847 יהודים; לפי הגרמנים הגיע מספר המגורשים עד סוף הגירוש בסתיו 1942 ל- 185,000 נפשות, ולפי הרומנים ל- 150,000.
יהודי דרום בוקובינה וביניהם אלה מסוצ'בה, איצקני ובורדוז'ני נצטוו להתכונן לגירוש. משהודיעו ליהודים על צו הגירוש באמצעות כרוזים והקשה בתופים פרצה בהלה בקרבם. אחדים מראשי המשפחות נעדרו מן העיר או היו עצורים כבני-ערובה, ולרבים לא היה כסף כדי לקנות מזון אפילו ליום אחד. כל כספי הקרנות שהיו בידי הקהילה חולקו בין העניים. לפני צאתם נאלצו המגורשים למסור בעירייה לידי נציג הבנק הלאומי את כל דברי הערך שברשותם. תמורתם קיבלו סכומים שלא עמדו בשום יחס לערכם האמיתי. בניגוד לפקודה ולאזהרה בדבר העונש הצפוי, קיבלו סגן מפקד המחוז, מפקד המשטרה הצבאית, ראש המשטרה ופקידי המחוז חפצים רבים לפיקדון.
ד"ר מאיר טייך ביקש להפקיד את ארכיון הקהילה ואת פנקס רישום התושבים, אולם הפקיד הארמני פורט (Port) השיב לו: "אינכם זקוקים עוד לתעודות אזרחיות. לכאן לא תשובו, ושם לא תצטרכו זמן רב לתעודות". אף כי השלטונות נענו לבקשתו להשאיר את החולים, הזקנים והנכים בעיר, ציווה הקולונל זאמפירסקו (Zamfirescu) לגרש גם אותם באומרו: "אינני רוצה שישאר בעיר אף זכר ליהודים". הוא ניסה לשלוח לרכבת גם את הנשים שהיו נשואות לנוצרים, אולם מושל בוקובינה התנגד לגירושן. וכך נשארו כמה נשים יהודיות מנישואי תערובת, מרביתן חשוכות ילדים, כמו: Hoffmann-Kinel, Bănăţeanu-Schläfer, Spurny-Kaufmann, Doroftei-Parola, Lechner-Litwinkevici. גם במחוז נשארה משפחה אחת בבוסנצ'י ובספנטו איליה (Bosanci, Sf. Ilie) מנישואי תערובת.
נכסי המגורשים נמכרו במכירה פומבית כנכסים נטושים ע"י המרכז להלאמה בנוכחות פקידים ממפקדת המחוז ובית המשפט. ב-9 באוקטובר 1941 השכם בבוקר הודיעו לאוכלוסיה היהודית שעל כולה להתייצב בתחנת הרכבת בורדוז'ני לקראת הגירוש. גם היהודים מאיצקני ובורדוזיני נצטוו להתייצב בתחנה.
תהליך הגירוש (ע"י שמחה וייסבוך על פי חמר מארכיון "יד ושם") העיר נחלקה לשלושה חלקים והודיעו שהגירוש יתבצע בשלושה ימים : ב-9, 10, ו-11 באוקטובר. מתוך הנפשות שהוגלו, 3253 היו מסוצ'בה, כמו כן אלו שגורשו ביוני 1940 מעיירות שבסביבה של סוצ'בה , ו-1634 מבורדוז'ני. כל מה שמותר היה לקחת כמטען יד היה לבוש חם ומזון. בימים אלו היה מאושפז בבית החולים בסוצ'בה במחלקת מחלות מדבקות היהודי יצחק (איצ'ה) טננהאוס עם איבחון לטיפוס הבטן. אף כי הוצאתו ממחלקת מחלות מדבקות יכלה לסכן גם אוכלוסיה נוצרית וצבא, מנהל בית החולים ד"ר טראיאן בונא (Traian Bona) אישר "לשחרר" אותו כדי שיגורש יחד עם האחרים. כמו כן העגלון מאייר קטוע רגל שסבל מנמק (גנגרינה) ברגל השניה, לא נותח ונשלח גם הוא לחלוק את גורל האחרים. המשפחה אמנם דאגה ששכן נוצרי, גם הוא קטוע רגל, ישגיח עליו בימים האחרונים של חייו אולם קצין המשטרה פורוך (Poruch), הביא אותו לתחנה. הוא נפטר ברכבת בדרך לצ'רנוביץ וגופתו נמסרה לקהילה היהודית משם כדי להביאו לקבר ישראל. היהודים נדחסו לתוך קרונות להובלת בהמות, 40 - 50 איש בכל קרון. כשזזה הרכבת צילמו קצינים גרמנים את המסע.
זמן קצר לאחר הגירוש קרא ראש העירייה יאנו (Ianu) לאסיפה פומבית, ובה שיבח את הגירוש, והעלה על נס את הגרמנים ואת אנטונסקו. הוא הביע את רחשי תודתו על שהעיר נפטרה מהיהודים. על דבקותו במשימה קיבל מהיטלר את אות ההצטיינות "הנשר השחור", וראש העירייה לשעבר ז'אוקה (Jauca) אמר אחר הגירוש: "סוף סוף סוצ'בה נקייה מיהודים". המגורשים שבשני המשלוחים הראשונים נשדדו בדרך בידי החיילים והשוטרים הצבאיים שליוום, ואחדים מהם אף נרצחו בירייה.
במיוחד סבלו אלה שגורשו ביום הראשון , רובם מאיצקני ומפרברי העיר סוצ'בה, העניים ביותר. הם לא הצליחו להתארגן ושילמו על כך בחייהם. במקרה אחד מספר יהודים התחילו לשקוע בדרך בביצות. עו"ד ספירר ביקש מהז'נדרמים לתת לאחרים לעזור להם ולזקנים וילדים ונורה למוות לפני כולם. הרוב נשלח מעבר לנהר בוג ועד לאביב 1942 נורו בידי הגרמנים והרומנים רבים כמו משפחת ה.ל. קליגר, לייבוביץ', טילינגר ומ. הרניס. כמעט 90% מתו כתוצאה ממחלת הטיפוס, מרעב או קפאו מקור. המשלוח השלישי היה מאורגן יותר הודות למפקדים שליוו אותו. במשלוח הזה נמצא גם יו"ר האחרון של קהילת היהודים ד"ר מאיר טייך.
יש המספרים שהציעו לו לנסוע לבוקרשט ולהינצל מגירוש אך הוא סירב. הוא עצמו טען שהשלטונות הסכימו שיישאר עוד זמן מה, כדי לטפל במספר בעיות מסובכות, אך הוא העדיף לשתף עצמו בגורל משפחתו וקהילתו. בכל זאת, הבטיחו לו להשאיר את בנו אלקסנדר גדעון שהתאושש ממחלה קשה בבית-חולים, ולשלוח אותו לאחר-מכן לידידים בבוקרשט. דבר זה סוכל בסוף ע"י הקולונל פטרה זאמפירסקו (Petre Zamfirescu). בנו של ד"ר מ. טייך נפטר ב-15 באוגוסט 1943 בשארגורוד בגיל 20 ואמו שלחה יד בנפשה. הם נקברו בארון אחד.
זאמפירסקו גזר לגרש את כולם כולל חולים ומופרעים. כאשר ד"ר מ. טייך התווכח איתו וטען שחולים במחלות מדבקות יסכנו גם את האוכלוסיה שגרה לאורך מסלול הנסיעה, זאמפירסקו הצהיר: "לא יישאר זכר של יהודי". אחרי המלחמה במשפט שהתנהל ב"בית משפט של העם" ב-1945 התיק נסגר. ד"ר מ. טייך תבע חקירה חוזרת בבית משפט לערעורים והדיון האחרון התקיים רק ב-1949. הוא נידון למאסר עולם עם עבודת פרך.
המשלוח השלישי הגיע לתחנת וולצ'ינץ (Volcineţ) בערב יום ה-12 באוקטובר במרחק של חצי שעה מאטאקי (Atachi) שעל הדנייסטר. שם נודע להם מפי עובד מסילת הברזל שאנשי המשלוחים הקודמים נשדדו בהגיעם לאטאקי, ואלו שהתנגדו נורו למוות. מאחר ובלילה גדלה סכנת השוד "סודר" ע"י ד"ר אברהם רייכר, שיחד עם ד"ר מ. טייך עמדו בראש המשלוח באמצעות שוחד להשאירם במקום למשך הלילה.
המגורשים הוצאו מן הקרונות שהועברו למסילה צדדית, והחיילים הכו אותם באלות ובקתות הרובים. ירדו גשמי זעף, המטענים התקלקלו והיה הכרח להשליכם. בסוף השיגו עגלות להובלת שארית המטענים והאנשים לאטאקי. כמה מהמגורשים דעתם נטרפה עליהם בדרך, וכמה מן החולים מתו. באטאקי אוכסנו בבתים הרוסים שברובע היהודי לשעבר ועל קירות מצאו כתובות כגון "אתם הבאים אחרינו אימרו קדיש לנשמות (פלוני ופלוני) שמתו על קידוש השם", או "כך נרצח פלוני עם כל בני משפחתו". באטאקי מתו שלמה ברומברג וישעיה לאנגר שנקברו על שפת הדנייסטר.
מנהיגי הקהילה השיגו היתר ליהודי סוצ'בה לשהות זמן מה באטאקי. רבים שכבו תחת כיפת השמיים, ואחרים הצטופפו בין ההריסות. האיכרים הציעו להם לחם וחלב במחירים מופקעים שלא עלה בידי רובם לשלם. בימים ההם נפגשו עם מנהיגי הקהילות שגורשו מערים אחרות בבוקובינה ומפיהם שמעו על גורל היהודים שקדמו להם. אחד מראשי הקהילה ד"ר א. רייכר קיבל רשות לנסוע למוגילב ולהכין שם מקום למגורשים. למחרת היום חזר ובידו הבטחה שנקנתה בכסף, כי המגורשים יאוכסנו במקומות סמוכים למוגילב.
לפני צאתם לשם חויבו להמיר את הכסף הרומני ברובלים. רובל אחד הומר תמורת 40 לאי, כאשר לאחר שהגיעו למוגילב קנו רובל עבור 8-6 לאי. בסוף המירו רובלים במרקים 40 רובלים למרק אחד וכך כמעט כל כספם ירד לטמיון. חלק מהכסף הרומני הוסתר בידי המגורשים בחושבם שבטרנסניסטריה יוכלו להמירו לפי שער גובה יותר, ואכן כך היה. לפני צאתם נבדקו בקפדנות, והקצינים נטלו לעצמם את כל התכשיטים והכסף שמצאו. חלק ניתן גם לשוטרים. משנסתיימה הבדיקה הועברו האנשים ברפסודות על נהר דנייסטר והחיילים המשיכו כל הזמן לשדוד את המגורשים באיימם עליהם שיפילום למים אם יתנגדו.
בהגיעם למוגילב הוכנסו לבניין מיוחד, והחולים והגוססים אושפזו בבית מושב זקנים. יהודי סוצ'בה אספו ביניהם כספים למטרה זו ממה שהצליחו להסתיר. חמישה אנשים קיבלו עליהם את ניהול המוסד. בעזרת שוחד נתקבל רשיון להעביר 500 ממגורשי סוצ'בה ו-400 מקימפולונג לשארגורוד, במרחק כ-40 ק"מ מצפון מזרח למוגילב, ונשכרו 40 עגלות לשם כך. הגרמנים העמידו לרשות המגורשים תמורת שלמונים מספר משאיות להובלת המטענים ליעדים שנקבעו, עד להגעת האנשים.
מספר צעירים מסוצ'בה (ווילהלם גיטר, ביבי וייטמן, מקס גליקמן) נסעו עם המשאיות כדי לשמור על המטענים ולפרקם עד להגעת השיירות. לפני הנסיעה השתולל הקצין איליוצה (Iliuţă) שלף את אקדחו והחל לירות. במהומה שפרצה בעקבות המעשה הסתננו לעגלות 800 איש במקום ה-500 שסוכם עליהם. ב-1945 במשפט נגד פושעי מלחמה של מוגילב נידון איליוצה ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך. במשך שלושה ימים עברו את המרחק לשארגורוד ושם נשארו עד לשחרור.
(ע"י שמחה וייסבוך) עיר על הנהר דנייסטר מרכז תעשייתי ומסחרי חשוב.
בשנת 1926 חיו במוגילב 9622 יהודים שהיוו 41.8% מכלל האוכלוסיה. העיר נכבשה בידי הצבא הגרמני-רומני ב- 19 ביולי 1941. עוד בפרוץ המלחמה יצאו את העיר עם הצבא האדום כל היהודים תושבי המקום חייבי הגיוס ונשארו רק זקנים נשים וטף. רבים מהם נרצחו בידי צבא הכיבוש, ואחרים גורשו מן העיר.
במחצית השנייה של ספטמבר 1941 לאחר שכל החבל שבין נהר הדנייסטר ובין נהר הבוג עבר תחת שלטונה של רומניה הגיעו לעיר שיירות רבות של מגורשים מבוקובינה ובסראביה. באותה עת נמצאו עדיין 3733 יהודים שחיו בעוני ובמצוקה והיו מאורגנים בקהילה מחוסרת כל אמצעים. שטפונות שפקדו את העיר גרמו להצפת בתים רבים.
לפי הנתונים הרשמיים עברו דרך העיר במשך ארבעה חודשים בין 15 בספטמבר 1941 ל- 15 בינואר 1942, 55,913 מגורשים. הם לא הורשו להיכנס לעיר ואוכסנו ע"י הז'נדרמים בקסרקטין הרוס ומזוהם ללא דלתות וחלונות שהפך למחנה מעבר. אלה שהצליחו להביא אתם כסף שיחדו את השלטונות הרומנים והתמקמו בחורבות עזובות, חלק שכרו חדרים אצל היהודים המקומיים והתגוררו 15 – 20 נפשות בחדר אחד.
כמה קבוצות מאורגנות כמו זו מסוצ'בה השיגו תמורת תשלום הגון כלי רכב שהעבירם למקומות שונים במחוז כמו שארגורוד , מורפה ודז'ורין. בכל זאת בין 12000 - 15000 נפשות נשארו במוגילב.
היהודים שהגיעו מבורדוז'ני ומאיצקני קיבלו עליהם יחד עם מר כץ, מנהלם לשעבר לכונן מחדש את בית החרושת לסוכר בוינדיצ'ן (Vindiceni) הסמוכה למוגילב. העובדים העתידיים במפעלים (תחנת חשמל ובית היציקה) קיבלו ביחד עם בני משפחותיהם רשיונות לגור בעיר, וכך הורשו 2000 - 3000 יהודים להישאר.
מלבדם התגוררו בעיר עוד 8000 - 10000 יהודים ללא רשיון בחוסר כל ותחת האיום הבלתי פוסק להישלח למחנות ההשמדה שמשני עברי הבוג. ב-30 בנובמבר 1941 ציווה מושל מחוז מוגילב לפנות בכוח את כל אלה שלא היה בידם רשיון לגור בעיר. למרות הפינויים החוזרים ונשנים שבוצעו עד סוף שנת 1941, לא פחת מספר היהודים. כי במקום המפונים הסתננו מגורשים אחרים שברחו ממקומות שונים, וכך ב-15 בינואר 1942 נמצאו 15000 מגורשים.
תנאי החיים בגטו מרבית היהודים שהתגוררו במוגילב היו מחוסרי אמצעים. לפני יציאתם לשארגורוד , אירגנו יהודי סוצ'בה בית זקנים בבנין שקודם לכן שימש כבית ספר, ושיכנו בו את הזקנים ואת החולים. אבל תנאי החיים שם היו כל כך גרועים ש- 25 - 30 איש גוועו בו מדי יום ביומו. בימים בהם לא נשלחו המגורשים לעבודה בכפייה, השתדלו לחפש עבודה. כל זמן שהיו בידיהם חפצים אישיים מכרו לנוצרים המקומיים או החליפו תמורת צורכי מזון. יהודים ספורים שהצליחו להתקבל לעבודה אצל איכרי הסביבה הרוויחו את מחייתם במלאכת כפיים.
מגפת טיפוס הבהרות בסוף חודש דצמבר 1941 נרשמו המקרים הראשונים של טיפוס הבהרות. על אף שהועד היהודי הודיע לשלטונות ולשרות התברואה המחוזי על המצב, לא נקטו הללו באמצעים כלשהם, כדי לבלום את התפשטות המגפה.
שלושת הביתנים שהוקמו בזה אחר זה ליד בית החולים למחלות מדבקות לקו בחוסר מתקני חיטוי ותרופות. שלושתם הכילו רק 54 מיטות, שלא היה בהן כדי לאשפז אפילו החלק העשירי מכל החולים. בחודשים ינואר ופברואר 1942 המגפה החריפה והגיעה לממדי ענק. בפברואר חלו בבת אחת 25 רופאים ומאות חולים נשארו בטיפולו של רופא אחד. במארס 1942 הגיעה המגפה לשיאה ובאותו חודש נרשמו 806 מקרי מוות. מפקד לגיון הז'אנדארמים אורשנו (Orăşanu) שמונה לתפקידו באפריל 1942 נדהם מממדי המגפה שאיימה גם על אנשי הצבא והפקידים והחליט להגיש עזרה לועד היהודי. לפי פקודתו הוקם נוסף לשלושת הביתנים הקיימים ביתן לבידוד, אליו הוכנסו 165 מן החולים הקשים ביותר. מ-25 באפריל ועד 10 ביוני 1942 ביצעו משמרות מיוחדות עבודות חיטוי ב- 528 בתים.
ואכן פרט לכמה מקרים בודדים בחורף, לא הופיעו עוד כאלה.
לפי המספרים הרשמיים היו במוגילב 4401 מקרי מחלה מהם 1254 נפטרו, וביניהם 400 ילדים. למעשה היה מספר הנפגעים גדול בהרבה כי, כשהגיעה המגפה לשיאה נפסק רשום החולים. מעריכים את מספרם ל-7000, מהם נפטרו כמחציתם.
שילוחים למחנות על אף האבדות בנפש לא חל שינוי במספר היהודים בעיר, מכיוון שהוסיפו להסתנן לעיר יהודים מגיטאות וממחנות סמוכים, ובקיץ 1942 נמצאו בעיר כ-12000 מגורשים וכ-3000 יהודים מקומיים. השלטונות הרומניים המקומיים חידשו את נסיונותיהם לפנות חלק מהם. ב- 16 בפברואר 1942 ציווה מושל המחוז לעשות הכנות לפינוי של 4000 יהודים ולשלחם לסקאזינץ במרחק 7 ק"מ ממוגילב. ברשימה הכלילו גם עשרה רופאים, עשרה רבנים, עשרה עובדים סאניטריים, עשר מילדות, חמישה רופאי שיניים ו-50 בעלי מלאכה שונים. כן הוטל על הועד היהודי לספק למפונים מצרכי מזון לשלושה ימים, כלי מיטה, כלי עבודה וזרעים לעבודת האדמה.
תנאי החיים במחנה בסקאזינץ היו דומים למחנה השמדה, ותוך זמן קצר ניספו רבים. באחד הלילות הוצאו משם 35 ילדים שנתייתמו משני הוריהם והוחזרו לאחד מבתי היתומים במוגילב.
ב- 12 בספטמבר חוסל המחנה. מן הנותרים בחיים שבו למוגילב כ-1500 בעלי מקצוע והאחרים פוזרו בגיטאות שהיו בוורושילוב, טיווריב וקראסנויה. באוקטובר 1942 הוחל בפינוים של 2400 מגורשים ושל 600 יהודים מקומיים לפצ'יורה .
המפונים נדחסו לתוך קרונות משא, 80 בכל קרון ולאחר מכן נחסמו החלונות והדלתות. החלשים בהם נחנקו ואלה שנשארו בחיים הורדו בתחנת הרכבת באיסראילובקה, מרחק 14 ק"מ מפיציורה ומשם המשיכו בדרכם למחנה ההשמדה ברגל. במשך 4 שבועות מ- 12 באוקטובר ועד ל-8 בנובמבר נמשכה העברתן של שיירות המפונים שכללו 1500 איש.
בפצ'יורה היה אחד המחנות הגרועים ביותר שבכל טראנסניסטריה. פרט ל- 50 - 60 איש אשר הצליחו להימלט ולחזור למוגילב, ניספו כמעט כל הנשלחים לשם.
עבודת כפייה לפי הצורך בכוח אדם נתפשו האנשים ברחוב ללא אבחנה ונשלחו לעבודת כפייה. תמורת עבודתם לא קיבלו הן תשלום והן מזון. ב-11 בנובמבר 1941 הופיעה פקודה מס' 23 של המארשל אנטונסקו הקובעת את מעמד היהודים על אדמת טרנסניסטריה ואת התנאים של עבודת כפייה שיעסקו בה.
לפי פקודת השלטונות המקומיים ערך הועד היהודי מפקד רשמי ועל סמך המספרים שנתקבלו החל לפעול "המשרד לארגון העבודה היהודית". ההוראות שניתנו בפקודה דלעיל היו לספק לעובדים תלושי מזון תמורת עבודתם בשווי של מרק אחד ליום לפועלים בעבודה שחורה, ושל שני מרקים ליום לבעלי מקצוע ולמומחים.
היו במוגילב 30 מוסדות ממלכתיים ובכולם עבדו יהודים. ביניהם העיריה, משרד הממונה על המחוז, משרד התובע הממשלתי, לגיון הז'נדרמים, משרד הדואר, משרד הרכבת, משרד תחנת החיטוי, בנק, שירות התעבורה, המאפיה, שדה התעופה, בית חולים המחוזי, שירות התברואה, בית חרושת לוודקה, מפעל לייצור חמאה ועוד.
ב- 26 בינואר 1942 הוצאו כל הגברים, גם קשישים וחולים לעבוד בקור העז להחלפת פסי הרכבת במרחק 15 ק"מ מן העיר. ב- 18 באוגוסט 1942 ציווה הממונה על המחוז להרוס 100 בתי מגורשים וכן בית הכנסת שעמדו על גדת הדנייסטר, וקבוצה של 200 יהודים נשלחה מעבר לנהר ע"י אטאקי לפינוי העיר מההריסות.
ב-2 באוקטובר גויסו 700 יהודים בעיר ונשלחו ברגל ליער צ'יובוטארקה (Ciubotarca) ע"י קריז'ופול דרך של 80 ק"מ לחטוב עצים. רבים חלו, אחרים קפאו מקור. כעבור חודשיים הוחזרו למוגילב לאחר ש-47 מהם נספו.
באביב שנת 1943 נשלחו 200 איש לעבודות תיעול בבילאז'ווקה (Bilajevca) מחוז אודסה. בכל העבודות האלה נשלחו היהודים בליווי ז'נדרמים שעינו אותם באכזריות. ב-1 במאי 1943 הוצאו 555 יהודים ממוגילב ע"י הגרמנים לעבוד בהקמת גשר מעל נהר בוג בין טריהטי לבין ניקולאייב. כעבור חודשיים החזירו הגרמנים את אלה שנפגעו בזמן עבודתם ואת הבלתי כשרים לעבודה פיסית. הם נשלחו לנסטרוורקה והוסיפו לעבוד באותם תנאים בלתי אנושיים עד סוף נובמבר 1943. כאשר נסתיימה העבודה הוחזרו למוגילב.
בינתיים, מ-20 ביוני 1943 ואילך גויסו כל הגברים והנשים שנשארו במוגילב להקמת גשר מעל הדנייסטר בין מוגילב לבין אטאקי. בכל תקופת הגירוש הועסקו הנשים והנערות היהודיות בעבודות נקיון ברחובות ובמשרדים, בכביסת לבנים עבור הצבא.
היהודים עבדו גם במפעלים כמו תחנת החשמל, בתי חרושת למסמרים ולסבון ואחרים. כך הובטחה להם ולבני משפחותיהם מחייתם. נפתח מחדש גם בית היציקה ובו עבדו כ-700 עובדים ויחד עם משפחותיהם הסתכם מספרם ב-3000 נפשות.
כעבור זמן מה נפתחו על יד בית היציקה מסגרייה, נגריה ובית מלאכה לתיקון מכוניות כמו כן אורגנו מאפייה ובית תמחוי שבו קיבלו העובדים ובני משפחותיהם לחם ומרק. הוקמו גם שירות סניטארי, בית מרקחת, מרפאת שינויים ומרפאה כללית.
בחודש יוני 1942 כוננה ההנהלה בית-ספר יסודי בן ארבע כיתות. שפת הלימודים היתה רומנית ל-190 הילדים של העובדים וכן ל-144 ילדים מתושבי הגיטו. האחרונים קיבלו בביה"ס ארוחת בוקר ובגדים. כאשר מפלת הנאצים התקרבה הקציבו השלטונות הרומנים שטח אדמה לרשות הועד היהודי לשם עיבוד חקלאי. בית היציקה סיפק את כלי העבודה ו-40 פועלים עיבדו אותו וגידלו בו ירקות שנמסרו לבתי התמחוי ולבתי היתומים.
ההתארגנות העצמית הוקם ועד יהודי מרכזי לכל מחוז מוגילב לרבות העיר כדי לטפל בבעיות היהודיות וליצג את היהודים בפני השלטונות. במחוז כולו היו אז כ - 80.000 איש. ב-15 בנובמבר 1941 התכנסו חברי הועד לישיבתם הראשונה ובחרו מתוכם בהנהלה בת 5 חברים. ההנהלה קבעה 5 ועדות למינהל, לסעד, לכספים, לכלכלה וליתומים. רוב חברי הועד היו ראשי קהילות לשעבר. כולם היו יוצאי בוקובינה הדרומית, פרט לאחד יוצא בסראביה .
הוקמו שרותים שונים, לשכת מיסוי גבתה מבעלי היכולת תרומות למפעלי הסעד. לשכת זיהוי טיפלה בזיהוי האנשים שהועבר אליהם מדי פעם סכום כסף מבני משפחתם ברומניה ולא יכלו לפדותו מחוסר תעודת זהות. הלשכה לסטאטיסטיקה רשמה את תנודת האוכלוסיה היהודית, הוציאה תעודות לידה, תעודות פטירה, תעודות נישואין וכו'. חברה קדישא טיפלה באיסוף המתים, זיהוים, העברתם וקבורתם בקברים נפרדים או בקבר אחים בבית הקברות היהודי.
מוסדות הסעד הועד שיגר ב-23 בנובמבר 1941 שליח חשאי שהעביר מכתבים לאיגוד הקהילות של יהודי רומניה, ובהם תיאר את המצב הקשה שבו שרויים המגורשים וביקש עזרה דחופה בכסף ובתרופות.
העזרה הכספית הראשונה נתקבלה בדרך רשמית ב-18 בפברואר 1942 ומאז נמשכה כמעט ללא הפסק עד לשחרור, אבל העזרה היתה רחוקה מלספק את הצרכים. למען הקם מוסדות סעד שונים פנה הועד לבעלי האמצעים מבין המגורשים, וכך עלה בידו לארגן המטבחים העממיים הראשונים, בתי חולים וכו'. בית התמחוי הראשון שהוקם סיפק צלחת מרק ופרוסת לחם ליום לחמשת אלפים איש. במטבח שני שהקפיד על כשרות, הוגש מזון דומה לאלף אנשים אחרים. בספטמבר 1942 אזלו כל האמצעים, מאחר והשלטונות הכבידו על העברת העזרה מבוקרשט, ובתי התמחוי הפסיקו זמנית פעולתם.
הועד הקים שני בתי חולים אחד למחלות מדבקות והשני למחלות כלליות. בכולם חסר הציוד הדרוש. בבית החולים למחלות מדבקות שהיה מלא עד אפס מקום שרר מחסור תמידי במיטות. לילדים שהתייתמו מהוריהם בימי מגפת טיפוס הבהרות בחורף 1941/42 הקים הועד ב-4 באפריל 1942 בית יתומים ועם פתיחתו אוכסנו בו 50 ילדים. ולאחר הפינוי לסקאזינץ גדל מספרם ל-450, כי הוריהם העדיפו להשאירם במקום לקחתם איתם למחנה ההשמדה.
באוגוסט 1942 הוקם בית יתומים שני ל-200 ילדים נוספים ובית יתומים שלישי לילדים החולים הוקם בדצמבר 1942. בנובמבר 1943 היו מאושפזים בו דרך קבע 153 ילדים ו-516 אחרים התגוררו בו ארעית עד לחודש ינואר 1943 עלה מספר היתומים ל-1138 נפשות.
חיי הדת והתרבות על אף מצבם הגרוע של המגורשים עלה בידיהם לטפח חיים רוחניים. מוגילב היתה עיר בעלת מסורת ותיקה ובתי-כנסת רבים עמדו על תילם עד פרוץ המלחמה ולכן נתנה ליהודים שבאו מבוקובינה אפשרות לקיים את המנהגים הדתיים ואת פולחן הדת.
הרבנים והשוחטים שהגיעו יחד עם קהילותיהם התארגנו ופתחו בתי תפילה שבהם התפללו יום יום מניינים רבים. ביום הכיפורים תש"ב (1942) הגיעו הגברים לתפילה ישר ממקום העבודה, קיבלו רשות להשתתף בתפילת יזכור בלבד וחזרו מיד לעבודתם.
לימודי הילדים התקיימו בבתי היתומים. בבית היתומים מס' 1 היה בית ספר יסודי בן 4 כיתות וכן כיתה למלאכת יד ובהם 317 תלמידים. בבית היתומים מס' 2 היו שתי כיתות יסודי וגן ילדים ובהם 164 תלמידים. כמו כן היה בגיטו תלמוד תורה שבו למדו 150 תלמידים. בכל בתי ספר הושם דגש על לימוד השפה העברית לימודי קודש והיסטוריה יהודית.
נושאי המחזות והשירים שחוברו בידי המורים והתלמידים בעברית וביידיש עסקו בנושאים מן החיים היומיומיים שלהם: " המחזר על הפתחים" שיר כינת הטיפוס", "הספסרים", "קבלת שבת", "אנו עולים ארצה" ועוד. בחג הפסח האחרון נערך לילדים "סדר" בבית היתומים מס' 3. הצעירים המשיכו בפעילותם הציונית והתארגנו בקבוצות קטנות לפי השתייכותם לתנועות הנוער. שם קיימו את פעולותיהם, שמעו הרצאות והשתתפו בשעורים לעברית.
הגיעה משלחת מרומניה ובה היה יצחק הרציג (ארצי) ז"ל שבא מטעם הנוער הציוני. הוא פעל רבות וסייע בידי המדריכים הציוניים המקומיים, והצליחו לצרף 15 מבני הנוער החלוצי, לקבוצת יתומים שהוחזרה לרומניה. הם הוציאו לאור כתב מחתרתי שבו הופיעו ידיעות על התנועה הציונית, שירים ובדיחות. נוסף לזה הוציא הנוער החלוצי זמן מה אף עיתון בכתב יד ושמו "ביטאון הגיטו" ובו הובאו ידיעות והסברים על המתרחש בגיטו.
עזרה וביקורים מבחוץ מפברואר 1942 ועד למארס 1944 שלחה ועדת העזרה מרומניה ליהודי מוגילב 5 מליון ליי. מלבד הסכומים הרשמיים, שלחה הועדה כספים גם בידי שליחים חשאיים. כן הועברו לעיר חומרי גלם לבתי החרושת, כלי עבודה לחקלאות וכלים לבעלי מלאכה.
בראשית ינואר 1943 הגיעה למוגילב משלחת מטעם ועדת העזרה בבוקרשט, בראשותו של פרד שרגא. הביקור נערך בנוכחותם של נציגי השלטונות המקומיים. השתתפו בישיבה שהתקיימה בעיר 54 איש, בהם נציגים ממקומות אחרים שבמחוז. כאשר ד"ר מ. טייך מסוצ'בה יו"ר הועד היהודי בשארגורוד חיבק את פרד שרגא, הצליח להעביר לכיסו דו"ח על המצב במחוז מוגילב על כל פרטיו.
בשוב משלחת ועדת העזרה לרומניה גייסה את כל האוכלוסיה היהודית לשם משלוח תרומות ליהודים בטרנסניסטריה, כספים, תרופות, מצרכי מזון ובגדים. בכספים שנתקבלו הקים הועד במארס 1943 שני ביתנים למען הילדים החולים ובהם קיבלו טיפול מיוחד. לכל ילד סופקו בגדים ללבוש. מאפריל 1943 ואילך החלה התמותה בבתי היתומים פוחתת עד שביוני 1943 לא נרשם עוד אף מקרה מוות.
בדצמבר 1943 שלושה חודשים לפני כניסת הצבא הסובייטי למוגילב, ביקרה ועדה מטעם הצלב האדום הבינלאומי בראשותו של שארל קולב (Charles Kolb), יחד עם נציגות צלב האדום הרומני. חרף הצעדים שננקטו ע"י השלטונות, הצליחו הנציגים היהודים למסור לידי המשלחת אינפורמציה מוסמכת על המצב האמיתי. גם הפעם מסר ד"ר מ. טייך דו"ח מפורט ושארל קולב העביר אותו לועדת העזרה בבוקרשט.
ב-1 ביוני 1943 גורש למוגילב לפי פקודה מיוחדת של המארשל אנטונסקו, ד"ר ו. פילדרמן יחד עם אשתו. במשך חודשיים נשאר במוגילב וכל אותה עת עסק בעניינים ציבוריים וטיפל בבעיותיהם השונות של המגורשים. הבעיה החמורה ביותר היתה זו של היתומים ששוטטו עדיין ברחובות ערומים ויחפים, ולכן פתח בפעולה כדי להצילם. בתזכירים לאין ספור לשלטונות השתדל להטבת תנאיהם של עובדי הכפייה.
כאשר נורו שלושה צעירים באשמת עזיבת הגיטו, השיג ד"ר ו. פילדרמן לאחר שחזר לבוקרשט, אישור להוצאת הגופות מקבריהן ולהעברתן לבית העלמין היהודי במוגילב.
שלבי השחרור בדצמבר 1943 הסכימה ממשלת רומניה להחזיר את יוצאי מחוז דורוהוי לרומניה. נמצאו 3198 מגורשים מדורוהוי ומסביבתה בגיטו ו-3002 נוספים היו מפוזרים במחוז. בימים 17 - 23 בדצמבר 1943 חצו את הדנייסטר 6107 יהודים, מהם 5944 ממחוז דורוהוי, כמעט כל אלה שנותרו בחיים מבין 10,000 שגורשו מן העיר דורוהוי והמחוז. לאחר יציאתם נשארו בגיטו 12836 מגורשים מבוקובינה, 348 מבסראביה וכ-3000 יהודים מקומיים.
ביום ה-14 במארס 1944 נכנסו לעיר קבוצות פרטיזאנים ולמחרת הצבא הסובייטי.
ברחובות העיר הופיעו פקודות שלפיהן היה על כל הגברים היהודים יוצאי צבא להתייצב בלשכת הגיוס ולאחר מספר שבועות של אימונים הועלו על קרונות ונשלחו לפנים השטח הסובייטי. אלה שנשארו היו נתונים להפצצותיו של הצבא הגרמני שמעבר לדנייסטר וגם בהם נהרגו רבים.
באפריל 1944 יצאו המגורשים כדי לשוב לבתיהם אולם כאשר הגיעו לבסראביה עיכבו אותם השלטונות הסובייטים בבריצ'ני ורק באביב 1945 שבו המגורשים לרומניה לפי הסכם שנחתם בין שלטונות ברה"מ לבין ממשלת רומניה.
(ע"י שמחה וייסבוך) עיירה השוכנת על גבעה על גדתו של נחל עם רחובות צרים ומזוהמים, בתים ישנים קטנים ונמוכים, קירותיהם עשויים חימר. בשנת 1926 היו בעיר 2697 יהודים שהיוו 61.1% מכלל האוכלוסיה. לפני מלה”ע השנייה התגוררו בעיר 4000-3500 יהודים, כ-90% מתושביה, שהיו מאורגנים בקולחוז נפרד משלהם.
כחודש ימים לאחר שנכנסה רומניה למלחמה נגד ברה"מ ב-22 ביולי 1941, כבש הצבא הגרמני-רומני את העיירה. בסתיו 1941 התגוררו עדיין 1800 יהודים מקומיים והיתר עזבו את המקום יחד עם הצבא הסובייטי, או פונו עם תחילת המלחמה.
שלטונות הכיבוש הגרמנים הרכיבו בשארגורוד רשות מקומית, ובה שלטו לאומנים אוקראיניים שנהגו ביהודים באכזריות רבה. בתי היהודים סומנו בכוכב, ויהודי המקום חויבו לשאת את הטלאי הצהוב. בראש היהודים עמד ועד שנקרא "אובשצ'ינה". עם פרוץ המלחמה הגיעו 700 יהודים, שנמלטו מבסראביה, לאחר שניצלו מן הפרעות של הצבאות הגרמניים-רומניים. בהיותם דוברי השפה האוקראינית התערו באוכלוסיה המקומית ללא קושי. שניים מהם צורפו ל"אובשצ'ינה" המקומית.
באוקטובר 1941 החלו להגיע שיירות מגורשים מבוקובינה. בדרך-כלל הורכבה כל שיירה (convoi) ממגורשים בני קהילה אחת או שתיים שבראשם עמדו מנהיגים ותיקים. לראשונה הגיעה קבוצת ה-800 איש מוסצ'בה ובראש הקבוצה ד"ר מאיר טייך. ועד היהודים המקומיים קיבל את פני הבאים בעין יפה וסייע להם לפי מיטב יכולתו. בעיקר באכסונם בבתיהם של יהודי העיירה ללא תמורה. כעבור ימים מספר הגיעה למקום עוד שיירה שהיתה מורכבת מ-400 יוצאי קימפולונג. להם לא נמצא מקום בדירות היהודים והיה עליהם להצטופף בבתים הרוסים ונטושים.
בכל העיר היו ס"ה 337 בתים ישנים עם 842 חדרים שבהם יכלו לגור 2-3 איש. כולם אוכלסו וחלק מהם במספר בתים של אוקראינים. משהחל הכפור הקשה של חורף 1941 עם 40 מעלות מתחת לאפס, נמלטו לשארגורוד אף המגורשים מן הכפרים הסמוכים שבהם ישבו לפני כן בתנאי בידוד קשים. ביניהם העו"ד שיים שברח מוויניצה והמהנדס שווארץ שברח מפרוסקורוב ומצאו מפלט עד לשיחרור.
בנובמבר 1941 בשיא הקור הגיעה שיירה נוספת שכללה כ-900 מגורשים ממחוז דורוהוי (Dorohoi). למחרת היום עמדו אנשי הקבוצה להמשיך בדרכם אל הבוג. השיירה היתה מורכבת ברובה מנשים, זקנים וטף. אילו היו ממשיכים בדרכם בכפור הנורא, היו נספים רובם ככולם. אף על פי כן, לא נענה הממונה על הנפה לבקשתם של מגורשי דורוהוי להישאר בשארגורוד לפחות עד שישתפר מזג האוויר. ואמנם יצאה השיירה לדרכה ונתקלה למזלה בקבוצה של נשות איכרים שבאו לעיר למכור את תוצרתן. בראותן את מצבם העלוב של הנודדים, חילקו לבני השיירה את כל המזונות שהיו ברשותן ללא תמורה, ולאחר מכן הלכו אל הממונה על הנפה והתחננו לפניו תוך בכי שלא לגרש את האומללים.
בעקבות פנייה זו הורשו אנשי דורוהוי להישאר בשארגורוד עד לאביב. הם אוכסנו בשני בתי כנסת שפונו למטרה זו בפקודת השלטונות. מעשה אצילי של נוצרים שהצילו חיי הרבה יהודים מעמיד אותם כחלק מחסידי אומות העולם.
השלטונות והמשטר בהגיע המגורשים הראשונים למקום נמצאו בו שני ראשי שלטון, אחד אוקראיני, כומר לשעבר שנמנה בשעתו עם אנשי פטליורא ונציג השלטון הרומני הממונה על נפת שארגורוד , יוסיף דינדלגאן שהגיע לעיר אך יומיים לפני בוא המגורשים. הוא היה איש אלים, בעל אישיות מפוצלת, והתנהגותו כלפי המגורשים נשתנתה בהתאם לכך. מחד גיסא, הבטיח במידה מסוימת את חיי היהודים בהרחיקו את אנשי המיליציה האוקראינית, מאידך גיסא נהג לעתים באכזריות ללא מצרים ביהודים. כן ציווה על הז'נדרמים להטיל מדי יום ביומו עונש גופני על היהודים ואף הלקה אותם בעצמו. לפי פקודתו נורו ב-20 במארס 1942 בבית הקברות שבעיירה שישה יהודים שבאו מדז'ורין, כדי להיפגש עם קרוביהם. שני יהודים נורו באפריל של אותה שנה בעוונות קלים אחרים. בראש תחנת הז'נדרמים הרומנים שחלשה על נפת שארגורוד עמד בראשונה ליוטננט גראמא, שקיבל כל חודש תשלומים מן היהודים כדי להגן עליהם מפני האוקראינים הלאומניים.
התחנה היתה כפופה למפקד לגיון הז'אנדרמים במוגילב שהיה במשך זמן מה מאיור אוראשנו. האיש התייחס באכזריות אל היהודים. לעתים החליט לשלוח את היהודים למחנות השמדה, גזירה שריחפה עליהם, עד שלא בוטלה תמורת מתן סכום ניכר, כופר נפש. בעיירה הוסיפה לפעול זמן מה אף המיליציה האוקראינית. שוטריה היו מלקים יהודים באמתלאות שונות. מי שנתפס מחוץ לתחום הגטו נורה בו במקום.
תנאי החיים בגטו בשארגורוד הוקם גטו, ובדצמבר 1941 התרכזו בו כ-7000 מגורשים שנדחסו ב-337 הבתים, בבתי-כנסת, במוסדות ציבור, במרתפים ובעליות גג בצפיפות נוראה. לא היו בנמצא עצי הסקה, סבון או חומרי חיטוי ואף לא חדרי נוחיות. הרחובות מלאו זוהמה ובארות המים העלו צחנה. מרבית האנשים כילו את כל שהיה ברשותם. מחירי המזון האמירו נוכח הביקוש הרב והרעב היה כבד. רוב המגורשים עסקו בהחלפת בגדים ישנים תמורת מזון או במסחר בסיגריות ובגפרורים. על אף הסיכון הגדול שביציאה מן הגטו, ניסו רבים להשיג דברי מזון בכפרים הסמוכים.
המגפה בדצמבר 1941 פרצה מגפת טיפוס הבהרות שהתפשטה בעיירה כולה במהירות רבה. כך הפכה העיירה מוקד למחלות. כבר בימים הראשונים לפרוץ המגפה נספו מאות אנשים. כמעט 80-75% מן המגורשים חלו ומאלה נפטרו כ-40%. האוכלוסיה המקומית נפגעה פחות כיוון שסבלה במשך השנים ממחלה זו שמקנה בד"כ חסינות לאורך כל החיים. המגפה הגיעה לשיאה בפברואר ובמרץ 1942.
במחלקה למחלות מדבקות בביה"ח העירוני שבעיירה היו 25 מיטות בלבד, וכמעט שלא נמצאו בה תרופות. בין המגורשים היו 27 רופאים שמוצאם היה מבוקובינה. הם נלחמו במסירות נפש במחלה אך 27 חלו בה ו-12 נפטרו מהם מסוצ'בה ד"ר אברהם רייכר סגן יו"ר הועד היהודי, ד"ר ברוך הארט, ד"ר יוסף ווכר, ד"ר אהרון הרמן, ד"ר סגל, ד"ר ד. שיבר, ד"ר פ. קרמר, ד"ר פישל, ד"ר שנארך, ד"ר וגנר ואחרים. חלק מן הרופאים החלימו כמו ד"ר א. וייטמן, ד"ר מרגוליס-קרנער ועוד. המגפה קצרה במיוחד בין הילדים. בבית החולים עבד כרופא נשים ד"ר ע. הוך, לפרק זמן שימשה גם מרפאה לטיפול בנשים ובה עבד ד"ר ל. שפר. ד"ר מרדלר עבד במחלקה למחלות מדבקות וד"ר ל. שפירא. היה הרופא של הפרטור (Pretor). מספר רופאים שלחו יד בנפשם כמו ד"ר וגנר במוגילב, ד"ר מ. ארונוביץ' ואשתו בקמינץ-פודולסק וד"ר סלומוביץ' ניסה גם הוא להתאבד ולא הצליח.
המגפה הקשה שככה באפריל 1942 ובחורף 1942/43 ירד מספר הנספים בה ל-21 נפש. כן טיפל השירות הרפואי ב-39 חולי דיזנטריה מהם נפטרו 8. מגפת צהבת מדבקת פגעה בלמעלה ממחצית האוכלוסיה, אולם לא הפילה חללים. מספר אנשים נפטרו ממחלת טיפוס הבטן ביניהם זוסייה וייטמן אביו של ד"ר אדולף וייטמן.
רק בחודש דצמבר 1942 ד"ר פילדרמן יו"ר איגוד היהודים מרומניה קיבל אישור ממרשל אנטונסקו (היו באותה כיתה בבית-ספר תיכון) להעביר עזרה למגורשים מצד יהודי רומניה. וכך נוסד בית-מרקחת קטן בבניין שבו שכנה הנהלת הגטו, תחת הנהגתם של פאולה דנקר-ברנטל ורפאל ארונוביץ'. כשהגיעו כמויות גדולות של תרופות, הן סופקו לנצרכים בחינם. במשך שנתיים וחצי נספו בשארגורוד 1500 איש מהם למעלה מ-1400 ממגפת טיפוס הבהרות.
בבית הקברות נחפרו קברי אחים לנספים. הכפור היה כה עז כשהקברנים (דיאמנט, סלדינגר ואחרים) נאלצו להדליק מדורות, כדי להפשיר את פני האדמה, בטרם יוכלו לכרות את הקברים. מספר המתים גדל מדי יום ביומו והיו ימים שבהם נפטרו למעלה מ-150 איש. שעור התמותה גבר אף בשל הכפור והרעב ועגלה עברה ואספה כל יום גוויות של אנשים שקפאו בלילה, והעבירום לבית הקברות. אנשים כרעו ומתו ברחוב. בתקופה ההיא שוב לא היה איש מסוגל לעזור לרעהו או לקרוב לו ביותר. ברחובות נדדו צללי אדם לבושים שק, מופקרים לכפור ולרעב.
התארגנות פנימית בתקופה זו החלה פעולה להתארגנות, ונקבעו סדרי חיים במקום ביזמת קבוצת עסקנים שבראשה עמד ד"ר מאיר טייך. כך ארגן ראש הקבוצה מסוצ'בה בכסף שהצליח להציל שלושה מוסדות: מאפייה שבה נאפה ונמכר לחם בזול, בית תמחוי שסיפק עד ל-200 מנות מרק בכל יום לנצרכים יוצאי סוצ'בה, וקואופרטיב כעין חנות קטנה שסיפקה מוצרים חיוניים שבראשו עמדו פ. גליקמן, א. שור, א. קולבר ועוד.
אלו שלא באו בקבוצה מאורגנת כמו מגורשי ואטרה-דורניי, צ'רנוביץ, ויז'ניצה ודורוהוי נותרו ללא כל תמיכה. לכן הוחלט בתחילת נובמבר 1941 על הקמת הנהגה מאוחדת לכל קבוצות הגטו.
נוסדה מועצה בת עשרים וחמישה חברים שהיתה מורכבת משלושה-ארבעה נציגים מכל קהילה ושלושה אנשי הועד המקומי. מבין עשרים וחמישה האלה נבחר ועד שמנה שישה חברים. יו"ר הועד היה ד"ר מאיר טייך וסגנו ד"ר אברהם רייכר. הנהגת הגטו החדשה הקימה שירותים שונים ובראש ובראשונה דאגה לביטחונה. לשם כך ארגן הועד הגנה עצמית, שהתחייבה לעמוד כנגד התעללויות המיליציה האוקראינית שעינתה את היהודים ביום ושדדה אותם בלילה. משום כך דרש הועד מן השלטונות רשות להקים משטרה יהודית. על אף מחאותיו של ראש השלטון האוקראיני, אישר בסופו של דבר הנציג הרומני הממונה על הנפה את בקשת הועד.
לא מעט עזרה לקבלת האישור העובדה ששני השליטים המקומיים היו מסוכסכים ביניהם. ואמנם הוקמה המשטרה היהודים לאחר שהורחק הנציג האוקראיני. וכך הופקדה במשך מספר שבועות השמירה על ביטחון העיירה ביד המשטרה היהודית, עד שהגיעה יחידה צבאית רומנית למקום. עם המשטרה היהודית נמנו 17 צעירים ובראשם עמד עו"ד ד"ר קוך מקימפולונג ששימש בעבר כקצין מילואים.
היו ביניהם שניים מן היהודים המקומיים אשר יותר מאוחר הצטרפו לפארטיזאנים. מלבד הגנת הגטו היה על השוטרים היהודים לקיים גם את הקשר עם יחידת הז'נדרמים הרומנים במקום. שדה פעולתו של הועד התרחב במהרה. היה עליו לייצג את היהודים בפני השלטונות ולקיים קשר עם הארגונים היהודים ברומניה. עיקר פעולתו היה מופנה לפיתוח שירותים שיאפשרו חיים סדירים ופעולות שיקום הגטו. בראש כל אחד מן השרותים שהקים עמד אחד מחברי הועד שכולם פעלו בהתנדבות. בשירותים אלה הועסקו פקידים שעבדו גם הם במשך השבועות הראשונים ללא תמורה, אך לאחר מכן קיבלו משכורות צנועות ומנות מזון. בית התמחוי תחת הנהגתו של עו"ד ש. קליגר הגדיל את מספר המנות עד ל-1500 ליום, המאפיה הגבירה את תפוקתה עד שסיפקה את כל הצרכים. הקואופראטיבים הורחבו, ועלה בידם להשיג את המצרכים החיוניים, כמו כן הוקמו מחסני בגדים ומזון.
מאוחר יותר הקים הועד חווה חקלאית על פני עשרה דונם קרקע שהועמדו לרשות הקהילה ע"י השלטונות המקומיים. בין היתר עבדו שם ל. וייטמן, ב. וייטמן, וא. עבנר מסוצ'בה. תוצרתה של החווה עזרה לספק את צרכי הגטו. השירות הרפואי הרחיב את הצריף ששימש מקום בידוד לחולים במחלות מדבקות. נוסף על בית החולים העירוני, שעבר בהדרגה מידי האוקראינים לידי היהודים, אורגן בית חולים שני ובו 200 מיטות וכן מחלקה למניעה וחיטוי.
השרות הטכני הקים תחנת תברואה ובה הותקנו מספר חדרי מקלחת ושני תנורי חיטוי, ונערכו חיטויים לאנשים, לכלי בית ולבגדים. כמו-כן שיקם את תחנת החשמל, שסיפקה כוח למוסדות, ובאחד ממתקני אספקת המים הופעל בית מרחץ באדים. כן נוקו וגודרו הבארות. כמו כן נבנו בתי שימוש ציבוריים ואורגן שירות לניקיון הרחובות. נוסד בית מלאכה לסבון שסיפק את כל צרכי האוכלוסיה היהודית. במשך הזמן הוסיף ואירגן הועד מספר שירותים נוספים כמו משרד רישום של המצב האישי, בהנהלתם של שלושה עורכי דין, וכן שירות מסים שרשם את התרומות מרצון והטיל מסים ישירים ועקיפים.
במרוצת הזמן הסתננו מגורשים רבים מכל הסביבה וביניהם יהודים אוקראינים שהצליחו להימלט מן השטח שמעבר לבוג, שם שלטו הגרמנים. ב-30 ביוני 1942 פינו השלטונות חלק מהם לכפרים הסמוכים ויו"ר הועד היהודי חויב לערוב שלא יסתננו עוד מגורשים לגטו. אולם בדרכים שונות עלה בידי הועד להחביא מגורשים ופליטים יהודים שהתווספו לגטו. לשם כך ניצל הועד את זכותו להוציא תעודות זהות שניתנו למגורשים קודם לכן מטעם מפקדת הז'נדרמריה במוגילב. בצורה זו הוסתרו כ-400 פליטים שלא נרשמו או נרשמו בשמות בדויים וכך ניצלו.
בית היתומים כמרכז תרבותי בחורף הראשון לשהותם במקום התייתמו ילדים רבים, מהם 186 מאב ואם. הם הפכו לפושטי יד, מופקרים למחלות ורעב. משהחלו מגיעים משלוחי עזרה סדירים מרומניה, אורגן בית יתומים. מוסד זה קלט את 186 היתומים וכן נהנו בו כ-400 ילדים שנתייתמו מאחד ההורים, משתי ארוחות ביום.
הם היו בני שנה עד בני 15 ומצבם היה ירוד ביותר. הילדים לקו בתת-תזונה, בחוסר דם, במחלות עור, היו מזוהמים וערומים. הם זכו לטיפול, חינוך והדרכה בהנהלתה של המורה ד"ר רוזה לוי מסוצ'בה.
אחד מחברי הועד היהודי היה אחראי לבית היתומים שבוא הועסקו מורה לעברית, מטפלת, אחות, מורה להתעמלות ותופרת. גם פרופ' פרידה ויגדר מסוצ'בה לימדה בדירתה מספר ילדים שלא היו להם ספרים או מחברות את כל המקצועות היות שהיא מאז ומתמיד נתנה שיעורים לילדים.
בית היתומים שכן בבניין גדול מחוץ לעיירה בתוך גן רחב ידיים. הילדים חולקו לכיתות על פי גילם, והודרכו גם בלימוד מספר מלאכות. בהדרכת מחנכיהם נוצרה אווירה חברתית ותרבותית, ואף הועלו מחזות מחיי הגטו. כן הופיעה בו להקת חובבים של חברי תנועת הנוער הציוני. כמו כן, היה גרעין של בית"ר ובראשו ל. שרף וא. קליגר. רכוז הפעילות האומנותית היה נתון בידי צעיר בן 17 אותו ליבי שרף, לימים פרופסור בביה"ח תל השומר. הוא חיבר מספר מחזות, בלדות, וסיפורים שנושאיהם נשאבו מחיי הגטו ("שארגורוד קינדר", "טיפוס אין גטו", "טאנגו שארגורוד ", "א טרויריג לידל" וכו') ואף העלה על הכתב את קורות המקום בצורה ספרותית. המלחין מוטל פולנסקי יליד ידינץ בבסראביה שהשתתף קודם לכן בתיאטרון האידי בבוקרשט, אירגן קונצרטים בגטו. בית היתומים פעל עד לאביב 1944 כשכל היתומים מטרנסניסטריה הוחזרו לרומניה.
עזרה מן החוץ עוד בטרם הגיעה תמיכה מועדת העזרה בבוקרשט קיבל הועד היהודי המקומי בסתר סיוע בלתי צפוי מצד מספר פקידי ממשל אוקראיני. הקואופרטיב האוקראיני סיפק צרכי מזון ליהודי הגטו, מנהל טחנת הקמח הממלכתית, גרמני מקומי יוליוס אנדרייוויץ'-מור שענד בפומבי צלב קרס על חזהו, סיפק בחשאי כמויות קמח גדולות לועד היהודי. לקראת חג הפסח אף הכשיר את הטחנה וחילק ליהודים קמח למצות. לא ייאמן כי יסופר!
סכומי הכסף הועברו באמצעות שליחים שנטלו לעצמם לפחות 30% מן הסכום שנמסר ליהודים, ולעתים לא הגיע הכסף כלל ועיקר. בדצמבר 1943 ביקרה בגטו משלחת של הצלב האדום הבינלאומי ובראשה שארל קולב. כמו כן, הגיעה משלחת יהודית מרומניה (פ. שרגא, י. ארצי ואחרים) לביקור בגטאות שבטרנסניסטריה עם הוראה מפורשת של המושל אלכסיאנו שלא ליצור קשר עם הנהלת הגטאות, בכל זאת הצליחה הנהלת הגטו משארגורוד להעביר דרכם ידיעות על הנעשה בשארגורוד ומסרו להם מסמכים מארכיון הגטו.
עבודת כפייה באביב 1942 דרשו שלטונות המחוז לשלוח את הפלוגות הראשונות לעבודה בסביבה. הנהלת הגטו השתמשה בכל אמתלה אפשרית להתחמק מדרישה זו. התוצאה היתה שהז'נדרמים החלו לצוד אנשים ברחובות ובבתים. תמיד נלקחו אנשים רבים מן הדרוש כדי לאפשר את שחרורם של אלה שעלה בידם לשלם שוחד.
לשם מניעת תופעות מעין אלה קיבל הועד היהודי על עצמו לארגן את העבודה וייסד לשם כך לשכת עבודה שבה נערכו רשימות הפועלים על פי קנה מידה צודק יותר כגון התאמתם מבחינת הגיל, הבריאות, מצבם המשפחתי וכו'. וכך צורפו שלושה מן הרופאים הטובים ביותר שנדרשו לקבוע שלוש קבוצות לפי המתכונת דלהלן: 1) אנשים המסוגלים לבצע כל מיני עבודות מחוץ לעיר. 2) אלה שיכולים לבצע רק עבודות בתוך העיר. 3) כאלה שאינם כשירים בכלל לעבודה. בקבוצה הראשונה נכללו רק אלה בגילאי 45-20 ולא 60-12 כפי שנדרש. בשנייה אנשים בגיל 55-16. נשים נלקחו לעבודות הכי קלות. כמו כן, הראשונים נלקחו הרווקים בין 30-20 שנה, לאחר מכן הנשואים באותו גיל, ובהמשך היותר מבוגרים.
ד"ר מאיר טייך טוען במאמר שכתב על מה שהתרחש בשארגורוד , שצריכים לתת לאחרים לשפוט אם פעל כהלכה או לא, זאת גם מפני שידע שהוא אישיות שנויה במחלוקת. במשך שנת 1942 השתתפו יהודי שארגורוד , מורפה ודז'ורין בסלילת הכביש מורפה ירושינקה. לביצוע עבודה זו הובטח תשלום מטעם השלטונות. במשך חמישה חודשים עבדו שם 1500 יהודים שגויסו במקומות שונים במחוז מוגילב.
המהנדס ס. קניג יליד סוצ'בה היה ממונה על העבודות ורופא אתר העבודה היה ד"ר א. וייטמן. הפועלים אוכסנו בצריפים או ברפתות הקולחוזים, וקבלו מן השלטונות ארוחות צהריים וערב פחותות בטיבן. השכר שהובטח לא ניתן לעובדים, אולם לאחר סיום עבודתם סופקו לועד הגטו 42 טון שעורה, 5 טון אפונה וכמויות קטנות של חיטה, סוכר, שמן ומלח. הועד מסר חלק ממצרכים אלה לידי העובדים וחילק את השאר בין מוסדות הסעד שקיימו את בני המשפחות של היוצאים לעבודה. מן המנות הפרישו אף ליהודים שלא היו מסוגלים לצאת לעבודה.
באוקטובר 1942 נשלחו 200 יהודים משארגורוד לחטוב עצים בעיר צ'יובוטרקה שליד קריז'ופול, במרחק של 130 ק"מ ממוגילב. תנאי החיים והעבודה במקום היו קשים ביותר. הרעב והכפור הפילו קורבנות. באותו חודש נתקבלה הוראה לשלוח 1500 איש, גברים עד גיל 60 ונשים עד גיל 50 לאסוף טבק. אולם אי אפשר היה לגייס אלא 1100 איש. באביב 1943 יצאה קבוצה בת 80 איש לעבר נסטרווארקה במחוז טולצ'ין, ושנייה בת 175 איש לעבר טריהטי במחוז אוצ'יאקוב, ששם בנו הגרמנים גשר מעל נהר הבוג. אחרים נשלחו לעבוד במכרות פחם בבלטא. מגורשים רבים נספו במחנות האלה. תשעה מהם ניסו לחזור לגטאות ללא רשות, נלכדו ע"י הז'נדרמים הרומנים ונורו למוות. מקום קבורתם לא ידוע, רק החודש והשנה – יוני 1943.
ביניהם היו גם ארבעה יוצאי סוצ'בה שנשלחו משארגורוד – ביבי שמלצר, מרצ'ל שפרבר, צבי בקר וא. אברהם. הרדי קולבר נתפש כשברח מטולצ'ין ונשלח לבית כלא בטירספול. לפני שהגרמנים נסוגו, הוציאו את הכלואים מהכלא וירו בהם. בין אלה שהצליחו לחזור בשלום מטריהטי היו שמעון וייטמן, יצחק פלנבאום וחיים נויברגר. בתקופה זו נדרשו פועלים גם לעבודה בחוות ובבתי החרושת שבסביבת שארגורוד . 30 יהודים נשלחו לחוות קזצ'יובקה במרחק 60 ק"מ מן העיירה. כמו כן מספר יוצאי סוצ'בה עבדו במפעל לסוכר בדרפצ'ין. שם נהנו מתנאים יותר טובים. היו ביניהם ל. שלייר, ו. נוסבראוך, ב. שיבר, מ. הורטיג, מ. טיין ואחרים.
חיי מסורת לאחר שפסקה המגפה והרעב שוב לא הפיל חללים, התחילו היהודים לשמור במידת האפשר את השבת ואת המועדים. היו ארבעה בתי כנסת, מהם אחד גדול בנוי אבן (נבנה ב-1492). בימי השלטון הסובייטי נהפכו בתי הכנסת לצרכניות ומחסני סחורות, פרט לאחד, הקטן ביותר. בסתיו של שנת 1942 השיג הועד היהודי לפני הימים הנוראים תש"ג רשות לפתוח מחדש את שערי בית הכנסת הגדול.
בליל כל נדרי התכנסו כל יהודי העיירה שעה ששוחט מקימפולונג עבר לפני התיבה וערך תפילה לזכר 1500 החללים שנספו בגיטו. מאז ועד לבואם של הרוסים נשאר בית הכנסת הגדול פתוח, ובו נערכו חתונות, טקסים לברית מילה, לבר-מצווה וכו', וכן התפללו בו מניינים, הן בימי חול והן בשבתות ובחגים.
הגנה עצמית עוד בשנת 1942, נודע על פעולות קבוצת פארטיזנים בסביבת העיירה. מפקדה, נ. מאלינסקי התקשר באמצעותו של פקיד אוקראיני טולסטוי, עם אחדים מחברי הועד, שהושיטו עזרה חומרית לאנשי הקבוצה. בינואר 1943 גילו השלטונות בז'מרינקה ארגון חשאי ורשימות של אחדים ממנהיגי הפרטיזנים בשארגורוד . נ. מאלינסקי דלעיל, פדיא שטפאנוב וד"ר דריישפיץ נאסרו והועמדו לדין בפני בית הדין הצבאי בטירספול. כל אחד מהם נידון לעשר שנות מאסר. נ. מאלינסקי נפטר בבית הסוהר וחלק מהנדונים הצליחו להימלט ולמצוא מקלט בגיטו שארגורוד . לאחר מכן הועברו לפרטיזנים שבאזור.
כאשר בינואר 1944 דרש השירות החשאי של המשטרה הרומנית מן הועד היהודי בשארגורוד לשלוח שני שוטרים יהודים לכפר איוואשקאוץ לאסוף ידיעות על גרעיני הפרטיזנים, נשלחו בעצם יחד עם יו"ר הועד שני פרטיזנים. הם הגיעו למפקדת הפרטיזנים משם ומפקד דיוויזיה של הצבא האדום, גנרל רוסי, שהוצנח באזור קיבל את פניהם. הוא הודה ליהודים על התמיכה והבטיח להם עזרה מלאה במקרה הצורך.
ב-16 במרץ 1944 עם התקדמות הרוסים, נטשו השלטונות הרומניים את המקום. יחידות צבא בודדות של גרמנים עוד עברו דרך העיירה ועוררו בהלה. היהודים הסתתרו בבורות שנחפרו עוד בימי הרדיפות ובמרתפים. תוך חששות שמא גורלם יהיה דומה לזה שבעיר דרפצ'ין, שבה רצחו הדוברוולצים 11 יהודים. לפי הנתונים של ועדת העזרה מבוקרשט נמצאו במרץ 1943 בשארגורוד 3500 יהודים מגורשים ו-1800 מקומיים. בספטמבר של אותה שנה מנתה הסטטיסטיקה של הז'נדרמריה 2731 מגורשים מבוקובינה ו-240 מבסראביה. מלבדם היו בזמן ההוא גם 345 יוצאי מחוז דורוהוי.
הודות לעזרה הדדית כתוצאה מהתארגנות פנימית ומפעולות מתנדבים ניצלו כ-70% מן המגורשים שהובאו למקום. לאנשי סוצ'בה התווספו גם מספר נשים מקומיות שנישאו לגברים מסוצ'בה כמו ר. סרברובניך עם ז. בוגן, פ. מצקינה עם ש. גולדשמיד, וגם ד"ר א. ויידנפלד, וו. גיטר, ס. גרוסמן. לאחר מכן השלטונות הרומניים איימו עליהן שיחזירו אותן לברית המועצות. היו כמה שנשארו בברית המועצות כמו ה. הולינגר, ש. לנדאו, ד. ווגנר, ג. מרגוליס ואחרים שנעלמו שם כמו ג. שולץ, וו. רול וס. טוטובר. מספר אנשים שברחו ב-1940 מרומניה לברית המועצות, חזרו בסוף המלחמה ביניהם ג. גרוניך, ה.ל. פוקס, י. נוסבראוך ואחרים.
שלבי השחרור בסוף דצמבר 1943 הוחזרו 649 יהודי דורוהוי למקומותיהם. ב-19 במרץ 1944 הגיע לעיירה סמל רומני בלווית שני חיילים. ואחד מהם הזהיר את היהודים מפני הסכנה הנשקפת להם כשתגיע יחידתו שאנשיה נהגו להרוג את כל היהודים שבהם נתקלו. הועד היהודי הודיע על כך לפרטיזנים ולמפקדה הסובייטית. עוד באותו לילה נכנסו לשארגורוד פרטיזנים מזוינים ולמחרת הגיע יחידת פרשים סובייטית. אחר הצהריים הגיע גנרל דיוויזיה יחד עם פולקובניק (קולונל) יהודי שטרן. הוא הזהיר את היהודים, לא לפרוטוקול, שלא להישאר במקום תחת השלטון הסובייטי. באותו ערב חתם יו"ר הועד יחד עם מפקדי הפרטיזנים על מסמך למסירת העיירה לידי הצבא האדום. עם בוא אנשי הבולשת הסובייטית החלו גם הלשנות.
ד"ר טייך נתבע למסור לשלטונות הסובייטים את כל הסחורות, את המזון, את מחסני הבגדים, את התרופות וכן את קופת הגטו שהכילה סכום ניכר. הפצרותיו שלא להשאיר את האוכלוסיה היהודית ללא כל עזרה לא הועילו. הוא נעצר והוחזק בבית כלא במשך ארבעה ימים, ובסופו של דבר נאלץ למסור הכל, לרבות ספרי החשבונות והארכיון. תזכיר ששלח לסטאלין ובו תאור מצב המגורשים ובקשה לשוב למקומותינו נשאר ללא מענה.
השלטונות הסובייטים גייסו עוד כמה עשרות יהודים לעבודה. בשבועות הראשונים עזב חלק מן המגורשים את שארגורוד כדי להגיע למקומות מוצאם. אלה שנשארו זמן מה ויצאו לאחר מכן הגיעו לעיירת בריצ'ני ובלץ בבסראביה. אולם שם נתקעו מאחר שהשלטונות הסובייטים מנעו מהם להמשיך בדרכם ורק באפריל 1945 הותר להם לחזור אל מקומותיהם. עקב סגירת הגבול בין צפון לדרום בוקובינה נאלצו מהנדס ד. ראכמוט ואחותו ט. ראכמוט מסוצ'בה לחכות בפרברי העיר צ'רנוביץ. שם נורו למוות ע"י כנופיות הגנרל בנדרוב הבוגד שעבר לצד הגרמנים ולחם נגד הצבא האדום.
ד"ר מ. טייך נעצר שוב בעיקבות הלשנה והוחזק לשם חקירה בבית כלא שבווניצה עד לנובמבר 1944 (יותר מששה חודשים), ואז שוחרר לאחר שזוכה מכל אשמה. משחזר לשארגורוד באביב 1945 מצא עדיין 24 משפחות שיצאו את המקום סמוך לאותו זמן והגיעו לבריצ'ן ושם הצטרפו אל האחרים. מ-150,000 המגורשים לטרנסניסטריה מתו או נהרגו כ-90,000 ביניהם כ-1500 יהודים מסוצ'בה.
(ע"י מאיר קוסטינר) עיירה במחוז מוגילב שבאוקראינה כ-50 ק"מ צפון מזרח לעיר המחוז, וכ-12 ק"מ מעיירת שארגורוד מרכז האיזור. העיירה שכנה על גדות נחל ששמו כשם העיירה, אורכו 162 ק"מ יובל של הנהר דנייסטר. לעיירה היה עבר הסטורי בגין הקהילה היהודית שבה. מחקר של אוניברסיטת פטרסבורג חשף מצבות על קברים עם כיתוב באותיות עבריות מהמאה ה-17 (1638). ב-1926 חיו בעיירה 1421 יהודים.
בפרוץ מלה"ע השניה גויסו לצבא האדום הגברים היהודים הצעירים מהעיירה ובסתיו 1941, כאשר הגיעו למורפה יהודי דרום בוקובינה ודורוהוי, היו במורפה כ-800 יהודים מקומיים. יהודים אלה דיברו יידיש יפה, כתוצאה מכך שעד 1938 היה בעיירה בית ספר ששפת ההוראה בו היתה יידיש.
המגורשים מגיעים למורפה החל מסתיו 1941 הגיעו לעיירה כ-3,500 יהודים מסוצ'בה, קימפולונג, ראדאוץ ודורוהוי. הסטטיסטיקה של ועדת העזרה בבוקרשט ממרס 1943 קובעת כי במורפה נמצאו באותו זמן 4,500 יהודים מהם 3,700 מגורשים ו-800 מקומיים. חלק מהאנשים האלה הגיעו למורפה בהסעות עם משאיות גרמניות שהושגו בשוחד של הרבה מאד כסף. לא לכולם התמזל המזל (בתנאים ההם אפשר לקרוא לזה מזל גדול) וחלקם הגיעו למורפה אחרי שעברו את התלאות הנוראיות בשיירות שנקראו "קונבוי".
הקונבוי היו אלה שיירות של אנשים שנאלצו במכות ובאיומי נשק של הז'נדרמים הרומנים לצעוד ברגל, בגשם ובשלג עם מעט המטלטלים שהצליחו להציל על גבם. השיירות האלה כוונו ממוגילב לכיוון צפון מערב לעבר לוצ'ינץ, קופיגורוד ובַר על כביש שהיה כולו ביצה אחת גדולה. במחקר* שנערך מתואר אירוע שמשקף את הטרגדיה של הקונבוי: בהצטלבות של הדרך בה צעדו אנשי הקונבוי לבין הכביש הראשי מוגילב – אוזרינץ, שקעו 28 אנשים בבוץ. מאמציהם לחלץ את רגליהם מהבוץ גרמו לזה ששקעו יותר ויותר ואיש לא בא לעזרתם. כאשר העו"ד ד"ר אברהם שפירר ניגש וניסה לעזור, הז'נדרמים ירו בו למוות. השיירה המשיכה בדרכה ואיש לא יכול היה לעשות יותר מאשר להביט באומללים שחיכו למותם. כל ה-28 ניספו ולא יודע אם היו אנשי שוץ או הסביבה בין ה-28, אבל האירוע מתאר אסון הקונבוי. מוטי ווסרמן מספר שהלך בקונבוי עד בַר, שהיתה תחת שלטון הגרמנים ודוברוולצ'ס (מתנדבים אוקראינים). הם לנו בדיר בין חזירים ומשם ברחו והגיעו לשארגורוד . ד"ר טייך סירב לקבלם ואח"כ הגיעו למורפה ושם מצאו מקלט.
גם אריה בן שלמה קוסטינר מספר על תלאות הקונבוי. הוא זוכר שבלכתם בקונבוי ברכו בשבת את החודש מר חשון והגיעו ללוצ'ינץ. שם אוכסנו ברפת ולמחרת עם התפילין על הראש נפטר לייביש הלר. אמו של אריה – מרים קוסטינר הצליחה לשכנע את הז'נדרמים ואלה הסכימו לקבורת לייביש הלר בבית הקברות בלוצ'ינץ. הם המשיכו עד סגורי ומשם הוצאו על ידי משפחתם למורפה.
השלטונות והמשטר מורפה היתה כפופה לשלטונות הנפה בשארגורוד . השלטון הצבאי של העיירה היה בידי יחידה של ז'נדרמים בפיקודו של רס"ר פסטרמה שהשוחד פתח את הדרך של המגורשים אליו. פקודיו היו פוקדים את העיירה בליווי כלבים ומשסים אותם ביהודים. בראש העיירה עמד גם "סטרוסטה" (ראש עיירה אוקראיני) בשם ניקיטה ותחנת מיליציה אוקראינית.
בראש הקהילה היהודית נבחר ועד אשר התחלף אחרי כשנה. אלה השתדלו לארגן את החיים בגטו בתחומים של סדר ציבורי, עזרה סוציאלית, עזרה רפואית, ייצוג לפני שלטונות הצבאיים הרומנים והאוקראינים ואספקת אנשים לעבודות כפייה לפי דרישת שלטונות אלה. הגיוס של אנשים אלה נעשה על ידי משטרה יהודית.
ועד הקהילה היהודית הקים מספר מוסדות סעד כמו בית תמחוי שסיפק ארוחות יומיות לכ-1400 נצרכים, מתקן לחיטוי, בית מרקחת. יש לציין שועד זה עזר לקליטת 1000 יהודים אוקראינים שנמלטו מאימת הגרמנים שמעבר לנהר בוג.
עבודות כפייה היהודים נאלצו לעבוד בתנאים קשים ביותר להרחקת השלג בקור של כ-30 מעלות מתחת לאפס, שלג שלפעמים הגיע לגובה של 2 מטר. הוקצתה לכל אחד נורמה למרות הכלים הפגומים שסופקו לעבודה זו. עבודה זו גם גבתה קורבנות ולהרבה אנשים קפאו הידיים והרגליים. כשעבודת השלג הסתיימה בחודש מארס 1942 גויסו האנשים לסלילת הכביש מורפה – ירושנקה (זמרינקה). עבודה זו נוהלה על ידי קניג, מהנדס כבישים ממגורשי שוץ.
לצורך סלילת הכביש חצבו האנשים אבנים במחצבה שנמצאה במרחק כמה ק"מ מהעיירה. העבודה במחצבה נמשכה משש בבוקר עד לשעה שש בערב בהפסקה של שעה אחת בצהריים. כל עובד קיבל בצהרים מרק אפונה ו-125 גר' לחם. באותו זמן רעבו ללחם בני המשפחה של העובדים שנשארו בביתם. חלק מהיהודים במורפה עבדו בחודשים ספטמבר-אוקטובר באיסוף טבק.
הרבה יותר גרוע מכל עבודות המקומיות היו הטרנספורטים לעבודות כפייה למקומות שביצעו עבודות בניה בניהול הגרמנים. הועד היהודי נדרש לשלוח לעבודות אלה מכסה של כ-1000 אנשים. אתרי עבודה אלה היו ב- Trihati וב- Varvarovka. בשני האתרים האלה בנו גשרים על נהר הבוג.
נשלחו אנשים גם ל- Nestewarka לעבודה במכרות פחם ולטולצ'ין, שם חפרו כבול (Torf) בתעלות בעומק 8 מטר עם מים עד לברכיים. ב- Varvarovka היו התנאים במחנה העבודה מהגרועים ביותר. נוסף לעבודה קשה בקור מקפיא איברים, סבלו מרעב ומתנאים סניטריים קטסטרופליים. האנשים שחזרו משם למורפה ידעו לספר על אירוע במיוחד טרגי שקרה ביום חורף אחד, כאשר באה למחנה משלחת ביקורת מהגרמנים ומה'דוברובולצס'. (מתנדבים אוקראינים). אותו יום נמצאו במחנה 10 בחורים שמטעמי בריאות לא יצאו לעבודה. כעונש הגרמנים ציוו לתלות את עשרת הבחורים. נאספו במחנה כל מיני חוטים ושרוכים ששימשו כחבלי תליה וכל העשרה נתלו. לאחד מהם נקרא החוט, ולמרות הכלל הבינלאומי שאם לנידון למוות נקרע חבל התליה, הוא זוכה לחנינה, הבחור נתלה פעם שניה. גם בנסטרווארקה נספו הרבה אנשים והנשארים חזרו למורפה בסתיו 1943 ומטריהטי חזרו בחורף 1944.
עוד סכנה שריחפה על היהודים במורפה היתה הגליה ל- Peciora. מפקד הז'נדרמים ממחוז מוגילב Maior Oro, נתן הוראה לשלוח מהמחוז 3300 יהודים ל- Peciora ומהם 1000 ממורפה. רק בעזרת שוחד של טבעת בעלת יהלום של ½ 1 קרט בוטלה הגזירה והיהודים ניצלו ממוות בטוח כי מ-Peciora לא נשאר איש חי. נשלחו לשם מהמחנות השונים מוגבלים, קשישים, נשים וילדים שלא היו מסוגלים לעבוד. האנשים נורו למוות או גוועו ברעב. הם זחלו על האדמה ואכלו את העשבים ואת קליפות העצים סביב בקתותיהם וכשאלה אזלו חיכו למוות. המצב היה כל כך טרגי שהיו אפילו מקרים של קניבליזם.
תנאי החיים רוב המגורשים שוכנו בעיירה בבתי היהודים המקומיים ורק מעטים מהם בכפר, בבתי האיכרים ובמבנים ציבוריים כמו בנין בית ספר לשעבר. בבניינים אלה היתה צפיפות גדולה, המצוקה היתה איומה וגרמה להרבה קורבנות בנפש. בכל המקומות הנ"ל האנשים ישנו על פריצ' - משטח מוגבה מקרשים ובמקום מזרונים ישנו על קש. בחורף כאשר הקור לפעמים הגיע ל-30 מעלות מתחת לאפס היו אנשים שחיו בבתים לא מוסקים. בערבים הארוכים של החורף האנשים "האירו" את הבתים בעזרת קנץ - בקבוקון או צנצנת קטנה עם נפט ובפנים פתיל מסמרטוטים שבקושי האיר קצת את החושך.
אספקת המים היתה מבארות בעיירה והאנשים שאבו את המים כל אחד עם הדלי שלו. זה גרם לתנאים סניטריים גרועים. בוקובינאים ארגנו שאיבה רק עם כלי אחד שממנו נשפכו המים לכלי המבקשים וזה תמורת תשלום של תפוח אדמה אחד – גם היגייני וגם פרנסה. גם ביוב כמובן לא היה קיים והזבל והשפכים היו נאספים בחדרי המגורים ונשפכים בבורות איסוף בגדות הנחל. ליד הנחל היו גם בורות ספיגה של בתי שימוש, ורבים שבחצרם לא היה בית שימוש התיישבו על שפתם לעשיית צרכיהם.
הצפיפות והתנאים הסניטריים הירודים גרמו בחורף 1942 להתפרצות מגפת טיפוס הבהרות שהפילה מאות קורבנות. הנפטרים הובלו בעגלות או מזחלות שלג ונקברו בבית הקברות בקברים נפרדים וגם בקברי אחים. הטיפול בחולים נעשה במסירות על ידי הרופאים המגורשים ביניהם ד"ר ויידנפלד, ד"ר קרמר וד"ר שכטר מיוצאי עירנו וגם בבית החולים המקומי שנוהל על ידי רופאה (פלצ'רית) אוקראינית. עם כל הטרגדיה ולמען הדיוק יש לציין שבמורפה המגיפה הפילה פחות חללים מאשר במקומות אחרים. כך, בטריבוליובקה נשארו רק 180 נפשות מתוך 2000 איש.
תנאי קיום תחילה מכרו המגורשים את חפציהם המעטים שהצליחו להציל וקיבלו תמורתם מהאיכרים קמח, תפוחי אדמה ועצים להסקה. לכל אלה שידם לא היתה משגת שימש מאפה מאפונה טחונה כתחליף ללחם, ואם גם זה לא היה בנמצא, ניזונו מקליפות תפוחי אדמה. חלק מהמגורשים מצאו את פרנסתם במסחר ובמלאכות שונות. האנשים סחרו בפירות, ירקות, סוכר, מלח, סיגריות, גפרורים וכו'.
הפחחים מבין הבוקובינאים יצרו מפחים ישנים תנורי בישול ואפיה ששימשו גם לחימום בחורף. אנשים בעלי יוזמה יצרו סבון מחלב של הבהמות שנשחטו וסודה קאוסטית שהוברחה בחירוף נפש מרומניה. בין היהודים המקומיים היו בעלי מקצוע נפחים, סנדלרים, חייטים, אופים, קצבים שעסקו במקצועם.
גם עלילת דם ימי אימה ובהלה עברו על יהודי המקום לאחר פורים תש"ג 1943. אחד היהודים הואשם שרצח את בתו של איכר כדי להשתמש בדמה לאפות מצות לפסח הקרוב. למזל היהודים חקירה נמרצת של הממונה על נפת שארגורוד , שקיבל סכום נכבד מהיהודים, גילתה שאותו איכר הסתיר את בתו כדי ליזום פרעות ביהודים. למרות היותו נורא, אפשר לראות את המקרה כתופעה יוצאת דופן כי היחס של האיכרים היה בדרך כלל סביר וחלק גם עזרו למגורשים.
יהדות, תרבות במורפה היה בית כנסת בו התפללו כל יום וכמובן גם בשבתות וחגים. נוסף לזה התארגנו גם מנינים בבתים פרטיים. היו מקרים שילדי המגורשים קיבלו שיעורים בקבוצות קטנות במקצועות שונים על ידי מורים שלימדו לפי זכרונם בע"פ כי ספרי לימוד כמובן לא היו. אצל היהודים המקומיים נמצאו מספר ספרים ביידיש שהלכו מיד ליד בין הצעירים והמבוגרים כאחד.
גילויי התנגדות והשחרור בקיץ 1943 הורגשה פעילות פרטיזנים, ביניהם היו גם יהודים. באחד הימים נלכדו במארב 12 ז'נדרמים ובראשם מפקד התחנה, הוא אשר שיסה את הכלבים ביהודים, וכל הז'נדרמים נהרגו. חילופי האנשים בתחנת הז'נדרמים כתוצאה מכך, הביאו להקלת מה במצבם של יהודי המקום.
במרס 1944 נסוגו הז'נדרמים הרומנים ויעצו ליהודים להסתתר מפני הגרמים שהתקרבו בנסיגתם למקום. לשמחת היהודים הגרמנים היו עייפים מדי והמשיכו בבריחתם בלי לפגוע באף אחד. חלק קטן מהם נכנס למחצבת האבן, שהיתה מול הדרך שבה הגיעו החיילים הרוסיים, הציבו תותחים קלים ומכונות ירייה וירו על החיילים הרוסיים שמהם נפלו קורבנות.
בתכנית התקדמות החיילים הרוסיים היה להישאר בדרבצ'ין (עיירה 10 ק"מ ממורפה) עד למחרת היום, אולם יהודי דרבצ'ין פנו אל המפקד הרוסי שהיה יהודי והסבירו לו שבמורפה יש הרבה יהודים והם בסכנת מוות, ולכן המפקד נתן הוראה להמשיך להתקדם וכך ניצלו היהודים שבמורפה.
רק ב-19 במרס 1944 נכנסו הפרטיזנים ודלקו אחרי הגרמנים. האוכלוסייה קיבלה אותם בהתלהבות רבה. למחרת היום נכנס הצבא הסובייטי לעיירה. בחודשים אפריל-מאי החלו המגורשים יוצאים בדרכם לבתיהם.
(סיכם מאיר קוסטינר מידע אישי ושל שמחה וייסבוך, יהודה טננהאוס, ישראל היבנר, יצחק בסלר, אריה בן שלמה קוסטינר, מרדכי ווסרמן, וכן מארכיון "יד ושם" וממחקר המופיע באתר: The Holocaust Revealed: Life and Death in Transnistria) עיירה במחוז מוגילב, 45 ק"מ מצפון-מזרח לעיר המחוז, ו- 25 ק"מ משארגורוד .ב- 1926 היו בדז'ורין 1470 יהודים שהיוו 24.3% מכלל האוכלוסיה. הצבא הגרמני-רומני כבש את העיירה ב- 22 ביולי 1941. המגורשים הראשונים הגיעו בספטמבר 1941 מהוטין שבבסראביה. לאחר נדודים ארוכים ממחנה למחנה ערומים, עייפים וחולים ושוכנו בביהכ"נ. בסוף אוקטובר של אותה שנה ועד לינואר 1942 זרמו לעיירה מאות מגורשם שגרו קודם לכן במוגילב. יחד הגיע מספר המגורשים ל-3500 נפשות ביניהם 300 מסוצ'בה.
היהודים המקומיים בבואם של המגורשים מצאו ישוב יהודי שלפני פרוץ מלה”ע השנייה מנה כ-2000 נפשות שגרו ברובע נפרד ורובם עבדו בבית החרושת המקומי לסוכר. ברשותם היו בית-כנסת, בית מדרש ובית עלמין קטן. מנהיגם הרוחני היה הרב הרשל קראלניק. עם פרוץ המלחמה גויסו הגברים לצבא האדום, ובעיירה נותרו רק קשישים חולים, נשים וטף כ-1000 נפשות. בית החרושת לסוכר הופצץ ונהרס בחלקו וכך נותרו היהודים ללא אמצעי פרנסה.
בסתיו 1941 כשהרומנים כבשו את השלטון חויבו היהודים לענוד טלאי צהוב והגבילו את תנועתם ברחובות. היהודים המקומיים קיבלו את המגורשים בזרועות פתוחות. הצטופפו 8-10 נפשות בחדר אחד, וכך הצליחו לקלוט למעלה משני שליש, והיתר כ-1000 איש שוכנו ברפתות ובמחסנים.
תנאי החיים בגיטו נאסרה עזיבת הגיטו וכל שעבר על האיסור הזה היה צפוי לגזר דין מוות. בתחילה היה הגיטו כפוף למפקדת הז'נדרמים ולראשות נפת שארגורוד , אולם, במאי 1942 הוקמה תחנת ז'נדרמים בפיקודו של הרב"ט פלוריאנו .
כ-300 מגורשים מבין בעלי אמצעים רובם יוצאי סוצ'בה הצליחו להשיג מן השלטונות הרומנים רשות לגור מחוץ לגיטו. הם שכרו חדרים אצל האוקראינים תמורת כסף או מלבושים. כל משפחה קיבלה חדר נפרד. הם היו חופשים בתנועותיהם ויכלו לסחור עם האוכלוסיה האוקראינית ולהרוויח את לחמם. יהודי הגיטו התקיימו בדוחק רב, אחדים הצליחו לקבל עבודה אצל האוקראינים מהעיר או אצל איכרי הסביבה. אחרים עבדו כבעלי מלאכה. הרב ברוך הגר מסירט הצליח בעזרת תרומות לארגן בית תמחוי שבו אכלו 300 נצרכים.
הגיעו משלוחי כסף מטעם ועדת העזרה מבוקרשט, מן הועדים הבוקובינאי והבסראבי בבוקרשט, מן ההסתדרות הציונית ברומניה ומקרן שנאספה ע"י הרבנים הגר. כבלדרים שימשו קצינים רומנים שלקחו חלק מן הכסף שנשלח עמם.
עבודת כפייה גברים ונשים בני 16 ומעלה הועסקו בעבודות כפייה שונות ובשכרם קיבלו רק מעט מזון. 100 איש נשלחו ליער צ'יובוטארקה. 70 עבדו בחפירות תעלה מן המחסנים של אודסה עד לשפת הים. כ-300 יהודים עבדו בווארוורובקה ובטריהטי. קבוצה של מגורשים עבדה בהקמת גשר מעל הבוג, והם היו תחת פיקוחם של הגרמנים. היו גם משפחות עם אמצעים שלא יצאו לעבודה תמורת שוחד והתפרנסו לרוב מהחלפת ביגוד ותכשיטים תמורת מזון.
השלטון והמשטר היהודים בדז'ורין היו נתונים לרדיפותיהם של הז'נדרמים ובעיקר של פלוריאנו שהוציא מדי יום גזירות חדשות כדי לסחוט כסף. בין היתר אסר על היהודים לצאת מבתיהם, והתיר רק לגברים לצאת מ-7 - 9 בבוקר כדי להצטייד במזון. היהודים שהעזו לצאת מן הגיטו על מנת לפגוש את קרוביהם נורו ע"י פלוריאנו בבית הקברות הפולני שבשארגורוד.
בינואר 1942 פרצה מגפה של טיפוס הבהרות שהשתוללה במקום. בחודשים הראשונים היה אחוז התמותה גבוה אולם אחרי שהופעל בית החולים ירד מספר הנפגעים.
ההתארגנות העצמית באביב 1942 הוקם ועד יהודי בן 7 חברים ובראשם הרב ברוך הגר מסירט, הממונה על נפת שארגורוד , מינה ליו"ר את ד"ר מקס רוזנשטראוך מסוצ'בה. הוא היה אחראי למילוי ההוראות שנתקבלו מן השלטונות. ההנהגה המעשית של יהודי דז'ורין היתה בידי סגן יו"ר הועד – משה כ"ץ מראדאוץ. הועד הקים משטרה יהודית, בית-חולים, תמחוי, בית יתומים ובית דין יהודי. המשטרה היהודית, קבוצה של 20 איש עמדה לרשותו של הועד וסייעה בידו לשמור על הסדר בגיטו. כן נאלצו לעזור לז'נדרמים בבואם לקחת אנשים למחנות עבודה.
בית החולים – הופעל בחורף 1942/43. היו בו 56 מיטות, שני רופאים ושלוש אחיות. היה מחסור חמור במכשירים ובתרופות. במשך כל זמן הגירוש (1944-1941) נספו במגפות כ- 400 איש. החל בשנת 1943 פעל במקום גם בית-מרקחת שבו חולקו תרופות שנשלחו מועדת העזרה בבוקרשט. בית התמחוי – שיסד הרב הגר עבר בדצמבר 1942 להנהלתו של הועד. מספר הנצרכים הגיע ל- 800 - 1000 נפשות. הם קיבלו כל יום מרק תפוחי אדמה או שעועית ופרוסת לחם.
בית היתומים נוסד בסתיו 1943, ובו שוכנו 51 יתומים משני הוריהם. מלבדם נמצאו במרס 1943, 194 יתומים מאחד ההורים. המוסד פעל עד לאביב 1944 כשהוחזרו כל היתומים מטראנסניסטריה לרומניה. מייסדו ומנהלו המוכשר היה ד"ר ביגו הרט ז"ל עו"ד מרדאוץ, שניהל אותו במסירות רבה. בפתח המוסד היה שלט ועליו כתוב "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" (תהלים).
בית דין יהודי דן בסכסוכים שבין יהודים לבין עצמם. ההליכים היו דומים לאלה של בתי משפט רגילים. השלטונות הרומנים לא התערבו בפעולות של מוסד זה. הועד הטיל מסים על השירותים הדתיים: שחיטה, כשרות וקבורה. על כל הסוחרים ובעלי המלאכה היה לקבל רשיון מהועד תמורת תשלום אגרה. המגורשים שקיבלו עזרה כספית מקרוביהם שברומניה צריכים היו לותר על חלק מן הכסף לטובת הועד.
ב- 1943 הופצה שמועה שעומדים לגרש את כל היהודים המקומיים מנפת שארגורוד לאיזור הגרמני. כדי למנוע הגירוש דרש הממונה על הנפה דינדלגאן (Dindelegan) סכום של מליון מארקים מכל ישובי האיזור ואנשי דז'ורין בלבד היו צריכים לאסוף 100,000 מארקים. הם הצליחו לאסוף 60,000 מארקים שנמסרו בשארגורוד לממונה על הנפה וכך ניצלו מהגירוש. כמו כן בעזרת שוחד הצליחו לבטל את הגזירה על סגירת השוק השבועי והאיסור לצאת מן הבתים למעלה משעתיים ביום וכו'.
מן הראוי לציין כי סגן יו"ר משה כ"ץ מראדאוץ שיתף עצמו בסבלה של האוכלוסיה היהודית ולקח חלק פעיל בפעולות הצלה בסכנו את חייו לשם כך. הוא השיג תעודות זהות עבור יהודים בורחים שהגיעו ממקומות שונים והודות לו גם פעל בית התמחוי.
לציון מיוחד ראויה דמותו של מנהיג היהודים המקומיים, הרב הרשל קאראלניק. במצוותו נתקבלו המגורשים בבתי היהודים בביהכ"נ ובבתי המדרש. וכך בחורף הקשה ב- 1942/41 לא היה מקרה מוות אחד מקור. הוא ציווה להכין עצי הסקה מרהיטי ביהכ"נ לרבות ארון הקודש. האכיל מדי יום ביומו כ- 30 אביונים.
חיי הדת והתרבות היהודים התפללו בביהכ"נ העתיק ששופץ קודם, לאחר שהסובייטים הפכוהו למחסן תבואה. מספר רב של מתפללים היה בביתו של הרב ברוך הגר. בראש השנה הראשון חויבו היהודים בגיטו לסיים את התפילה עד לשעה 9 בבוקר.
בחודשים שבין מאי לספטמבר 1943 הוצא לאור עיתון מחתרתי בשם “Curier” ("השליח") ביוזמתם של ארבעת הסטודנטים שעזרו לרופאים בבית-החולים למחלות מדבקות: דב כ"ץ, ברל רוזנבלאט, בורשי בראון וברטל הארט. עתון זה נכתב ברומנית ובגרמנית ועליו אפילו הועד היהודי לא ידע דבר בתחילה. הוא הופיע פעם בשבוע במהדורה בת 6 עמודים. העמודים הכתובים בכתב יד הכילו מאמרים, תיאורים ואירועים מחיי הגיטו, בדיחות וציורים. בין הכותבים היו פולדי אונגריש (לימים גדעון נאור, ז"ל) וכן י. קונשטאט שפירסם בארץ מאמר על תולדות העיתון. "המערכת" היתה מצויה בחדר התורנות שבבית החולים שלתוכו מעולם לא העזו הז'נדררמים להיכנס מפחד מחלה מדבקת. ההפצה נעשתה בלילה. משנודע לועד היהודי על קיומו של העתון, הוא התרה בעורכים וציווה להפסיק להוציאו. מקום מושבה של המערכת הועבר אז לעליית הגג של בית הרוס והעלון הוסיף להופיע. לאחר שאחד הגליונות נפל בידי הז'נדרמים נאלץ העתון להפסיק את הופעתו.
מנחם ברנשטיין מרדאוץ שהיה במחנה דז'ורין יודע לספר שהיה קיים קן של הנוער הציוני שפעל במחתרת. היו מתאספים בבית אחד החברים, שומעים הרצאות, שרים שירי ארץ-ישראל ומשתתפים גם בכתיבת העתון “Curier” . חוץ ממנו השתתפו קרל שנארך ז"ל, ריטה פופלניקר, פויו רינצלר, ברטל הרט ז"ל, בורשי שויירמן, אלזה שנרך ואליעזר ומשה הגר, בניו של הרב ברוך הגר. ב-22 במאי נערך בבית מספר 929 "מופע אמנותי גדול" שכלל פרקי קריאה ומערכונים בביצועו של השחקן נ. ברקוביץ מן ה"ווילנר טרופּה".
לפי דו"חות של ועדת העזרה בבוקרשט נמצאו בדז'ורין בינואר-מרס 1943, 3500 יהודים, מהם 3053 מגורשים ו-447 מקומיים. ברשימות מפקדת הז'נדררמים מספטמבר של אותה שנה מופיעים 2871 מגורשים מהם 2440 בוקובינאים 381 יוצאי בסראביה וכמה עשרות ממחוז דורוהוי.
שלבי השחרור בדצמבר 1943 הוחזרו מדז'ורין לרומניה אלה מיהודי דורוהוי שנותרו בחיים. ב- 19 במרס 1944, נמצאו בו כ- 2700 מגורשים. למחרת היום ניספו 32 יהודים בהפצצה גרמנית. הרוסים גייסו מיד את היהודים המקומיים שהיו כשרים לשרות צבאי ואת אלה מבין המגורשים שהתנדבו. האחרים כ- 2,500 החלו לעזוב את המקום. מיהודי העיירה – מקומייים ומגורשים – ניספו במהלך תקופת המלחמה כ-500 איש וזהו אחוז התמותה הנמוך ביותר בטרנסניסטריה.
שלושה שירי עם שחוברו בטרנסניסטריה ושרו אותם במחנות לפי מנגינות ישנות
מתוך: אליהו סלע-סלדינגר, מטרנסניסטריה לישראל – עיון ביצירות יעקב פרידמן מהשואה ואחריה, הוצאת ה. לייוויק 2003, נספח א', עמ' 379–381; 399-398. שירים להצגה ע"י ליבי שרףמנחם מענדל, 15 יאר אלט, די מאמע געשטארבן אין שארגורוד, געבוירן איז ער אין דורוהוי. פארשריבן אין באקוי אין בית יתומים דעם 24.IX.1946. הערש סגל. מסחר שארגורודמעקלערס זענען מיר אטאדו זעכער דראי פיר הונדערט צולען מעגט איר זיי אליין בלוובט איר נישט פערווענדערט וואל וואס מיר טין האט איר געזען גאנצע טעג מיר לויפען אין דערנאכדעם ברענגט מען אויך די עגענע שיך צו פערקויפען ווייל דאס איז אונזער מסחר דער מסחר, דער מסחר דאס איז אונזער מסחר מסחר שארגורוד האנדלען יידן מיט ציטראנען, דארפן האבן היצן, אז ועד עולם גרויס או קליין זאל אביסל שוויצן. אויף צולהכעיס רעגנט שטארק, ס'איז א טאג נישט שיין, און די סוחרים פון ציטראן טרינקען אים אליין. נאר דאס איז אונדזער מסחר, דער מסחר שארגורוד . לויפט א ייד מיט בייגל ארום, וויל פארדינען א מארק. פלוצעם איז ביי יעדן (א) צינד איז דאך פלוצעם קארג. פרעגט אים איינער ענטפערט אים, פינטלט מיט אן אייגל: מיר אלע ליגן טיף אין דרערד און באקן דארטן בייגל. ווייל דאס איז אונדזער מסחר, דער מסחר שארגורוד . די בערזיאנער וויינען נאר און זיי עסן קרעפלעך. איז זיי סקוטשנע, שפילן זיי, שפילן מיט גאלדענע קנעפלעך. פריילעך לוסטיק זענען זיי, זייערע אויגן גלאנצן, אלע מאכן זיי מוזיק, און די וולוטן טאנצן. ווייל דאס איז אונדזער מסחר, דער מסחר שארגורוד . שארגורוד ער לעבעןדאס איז אונזער שארגורוד ער לעבען ווער וועט אונס דאס אלעס א מול גלייבען איך קען אייך שווערען עס אוז א ווינדער אז מיר לעבען נאך א צונדער גאטעניו מאך שוין אן עק. מען ליגט פערדעקט אוף פריצ'ען פאר וויטיג וויל מען קוויצען דער דאקטור זאגט אז ציקער איז פאר אונז דער עיקר און ציקער קענין מיר געזונט נישט זיין א בורשט צי א קומפוט א קאווע צי וואס מען האט א ראין א בעריק שמעקט עס שוין זער פיין.
|
