אלה שהיו עמנו ואינם עוד
מרצל וגנר ז"ל
על מרצל וגנר ז"ל (כתבו ישראל היבנר ושמחה וייסבוך)
מרצל
וגנר נולד בסוצ'בה בשנת 1925. הוא לקה בגיל צעיר בשיתוק ילדים שהפך אותו
לנכה לכל ימי חייו. הוא למד בבית ספר התיכון למסחר והיה בעל השכלה כללית
נרחבת, שוחר מוזיקה קלסית, דיבר אנגלית.
לאביו מקס היתה קונדיטורייה
בשותפות עם זיגמונד הקר גיסו, בקומת המרתף של דירתם. הרבה אנשים פקדו אותה
ונוסף לעוגות ניתן היה גם לסעוד ארוחות. במיוחד יצא שמם הטוב של
ה"שמטנטורטה" והגלידה "אייס בומבה", לא רק בסוצ'בה אלא גם בכל האזור, כאשר
אנשים שביקרו וטעמו התפעלו מטעמם המעולה. מרצל היה יושב על כיסא, מקבל את
הכסף ותוך כדי כך משוחח כמעט עם כל לקוח. כך הוא הפך להיות דמות מוכרת
ואהודה על כולם. בזמן הגירוש עבר עם הוריו את כל תלאות ההגליה
בשארגורוד וחזר לסוצ'בה אחרי השחרור. פתח אביו מחדש את הקונדיטורייה, עד
שיום אחד השלטונות הקומוניסטיים סגרו את כל העסקים הפרטיים, וכך גם את
הקונדיטורייה. בכל זאת לדירתם היו באים קומץ אנשים שהמשיכו לאכול ארוחות
וגם מצאו כמה עוגות טעימות.
מדי פעם מרצל היה הולך לקולנוע שהיה ממוקם
מול דירתם, כאשר הוא נעזר באביו ובבחור, יאשו, שעבד אצלם. וכך הלך בחגים
לבית כנסת לאט לאט באותו ליווי, אף כי הדרך היתה די רחוקה והוא התקשה מאוד
בהליכה.
מספר שמחה: אבי ז"ל לימד אותו עברית. יום אחד ביקש מאבי שאני
אחליף אותו. בעצם הוא חיפש בר שיח צעיר, וכך התחלתי לבוא אליו. במהרה
לימוד השפה העברית הפך בעיניו משני, כאשר ישבנו ביחד שעות רבות שוחחנו על
נושאים שברומו של עולם, ושמענו במקלט שלו מוזיקה קלסית. יום אחד ביקש
ממני להזמין את חברי הטוב ישראל היבנר שהיה נודע כשחמטאי מוכשר. מאותו יום
שהגיע אליו, הוא הפך למבקר מתמיד. וכמעט שלא היה יום בלי שיעבור את פתח
ביתו. כך עברו שנים, אמו נפטרה ממחלת לב, ומרצל ואביו קיבלו בשנת 1966 את
האישור לעלות ארצה. שמחה שמר על הקשר בהתכתבות וישראל שעלה ארצה בשנת 1964
המשיך לבקר אצלו לעתים קרובות.
קרובי משפחתו כמו ד"ר לאה קניג
שטרומינגר ופרנצי ויינטראוב (לבית איציק) היו בקשר אתו ועזרו לו כמיטב
יכולתן. גם כמה חברים טובים דאגו למרצל, במיוחד אחרי שאביו נפטר בשנת
1979. כמעט כל יום שכנים או חברים הוציאו אותו החוצה על כיסא גלגלים והוא
היה יושב בימים עם מזג אוויר טוב בפינת הרחוב הסמוך לביתו. הוא הפך להיות
מוכר לכולם. כל מי שעבר נעצר להחליף כמה מילים אתו. בחלוף הזמן, הוא כבר
לא היה מסוגל ללכת אלא בקושי רב. יום אחד בקיץ שנת 1985 חלה והועבר לבית
החולים רמב"ם. אחרי מספר ימים נפטר שם מהתקף לב. קומץ קטן של אנשים ליוו
אותו בדרכו האחרונה. מדי שנה בשנה אנחנו פוקדים את קברו ומתייחדים עם זכרו.
|
