אלה שהיו עמנו ואינם עוד
צבי אורני ז"ל

על צבי אוֹרְנִי ז"ל (כתב יואב אוֹרְנִי, בנם של צבי ובת-שבע אוֹרְנִי)

צבי אורני נולד בתחילת חודש סיון תרס"ב (1902) כאהרון הרש קוסטינר, בנם של אברהם אלתר ושׂושׂי קוסטינר מהכפר פרהאוץ שליד סוצ'בה. את השם צבי אימץ כשעלה ארצה. הוא הגיע לגיל מאה וכשנשאל, "אמור לנו אילו מעשים טובים עשית שזכית לאריכות ימים?" ענה, "אולי בזכות זה שעליתי לארץ ישראל כשהייתי צעיר לימים."
כשרצה צבי לעלות ארצה התנגדו הוריו והתנו את עלייתו בהסכמת הרבי. הלך צבי אל הרבי וביקש את ברכתו לעלייה ארצה. אמר לו הרבי, "וואס איַילסט דו זיך, מה אתה נחפז. כשיבוא המשיח נעלה כולנו יחד לארץ הקודש." אמר לו צבי, "ארץ ישראל חרבה ושוממה, מטבע הדברים, ראוי שקודם יעלו הצעירים ויבנו את הארץ. ואז, כשהרבי יגיע יחד עם כולם תהיה הארץ מוכנה לבואם." להפתעת כולם הרבי השתכנע, נתן את הסכמתו ובירך את צבי בשלושה דברים: "השם יצלח דרכך, היה יהודי והיה נושא חן." כל ימיו חש צבי שהברכה של "נשיאת חן" ליוותה אותו באשר הלך.
בדרכו ארצה התעכב צבי בקושטא יחד עם מאות עולים אחרים שהמתינו לאונייה לארץ ישראל. היתה בהם קבוצת הסופרים היהודים, ובראשם ביאליק, שהורשו לעזוב את ברית המועצות בזכות פנייה של ביאליק אל לנין. באותו יום, כ' תמוז, יום פטירתו של הרצל, התכנסו כל העולים באולם גדול בקושטא וביאליק נאם בפניהם נאום ציוני מלהיב. צבי הזכיר את האירוע הזה פעמים רבות בהתרגשות גדולה.
ארצה הגיע צבי בכ"ה תמוז תרפ"א, 31.7.1921. תחנתו הראשונה היתה פתח תקווה. הוא הצליח למצוא עבודה אצל אחד האיכרים כי גדל בכפר וידע לנהוג בסוסים. משם עבר לתל אביב וגר באוהל שהקים על מגרש ריק ברחוב גרוזנברג (ליד מגדל שלום של היום). הוא מצא עבודה כעוזר למודד ומדד את האדמות שעליהן הוקמה אחר כך רמת גן. מכיוון שלמעבידו לא היה כסף לשלם את שכרו, הוא הציע לצבי מגרש בצומת עלית דהיום. אמר לו צבי, "אני צריך לחם לאכול ובגד ללבוש. מה אעשה במגרש?" וסירב. לאחר מכן קיבל צבי עבודה במדידות ב"הכשרת היישוב", שהוקמה על ידי ההסתדרות הציונית כדי לרכוש אדמות וליישב עליהן יהודים. הוא עבר לחיפה וגר בדירה במקום נידח, שלימים נהיה מרכז הכרמל. במסגרת עבודתו מדד צבי את אדמות העמק שנגאלו באותה עת, ביניהן את אדמת משמר העמק.
בשנת תרפ"ה (1925) התקיים בהר הצופים טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, וחלוצים מכל רחבי הארץ נהרו לירושלים. צבי הצליח לתפוש טרמפ על משאית שנסעה כל הלילה מחיפה דרך שכם לירושלים. הזמנה לטקס לא היתה לו ולכן הקדים לעלות להר הצופים בבוקר כדי למצוא מקום לצפות באירוע. סיפר צבי, "ראיתי בחורים מובילים קרשים ומכינים מושבים לטקס. הצטרפתי אליהם והובלתי גם אני קרשים. איש לא שאל אותי מי אני, וכך כשהגיעה שעת הטקס הייתי כבר במקום." צבי טיפס על עץ ליד הבמה ומשם ראה את הנציב העליון הרברט סמואל, את חיים ויצמן נשיא ההסתדרות הציונית, את הרב קוק ואת כל שאר הנכבדים. "כשכולם כבר ישבו במקומותיהם," סיפר צבי, "השתררה לפתע דממה. במורד השביל נראו שלוש דמויות - אחד העם הקשיש פוסע באטיות כשהוא נתמך משני צדדיו על ידי ביאליק ורבניצקי. הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות שנמשכו עד שהשלושה תפסו את מקומותיהם." שבעים ושלוש שנים לאחר מכן השתתף צבי בטקס הענקת תואר מוסמך לנכדתו הִלה, שהתקיים באותו מקום בהר הצופים. הדיקן שניהל את הטקס סיפר לקהל על החלוץ הצעיר שראה את טקס הנחת אבן הפינה מן העץ, "והיום, בגיל תשעים ושש, הוא יושב איתנו כאן כשבכיסו הזמנה רשמית." צבי קם ממקומו והקהל קיבל אותו בתשואות.


















צבי ובת שבע אורני (1926)

בעבודתו במדידות למד צבי להכיר את הארץ ואהב מאוד לטייל בה. יום אחד ראה במטבח הפועלים בחיפה מודעה על טיול לגליל בהדרכת זאב וילנאי. צבי הצטרף למטיילים ובהגיעם למטולה חיפשו מקום לשבת לנוח ולשתות משהו. הם הגיעו אל משפחת גרודניאנסקי והתיישבו במרפסת שבחזית הבית. בחורה צעירה יצאה אליהם, הגישה להם שתייה, ומיד נעלמה בתוך הבית. לאחר המנוחה קמו והמשיכו בטיול אבל דמותה של אותה צעירה שבה ועלתה לנגד עיניו של צבי. הוא מצא את עצמו מהרהר בה שוב ושוב גם כשחזר לחיפה. הוא הרגיש שעליו לעשות מעשה וביקש מידידה שלו לנסוע למטולה ולברר מי הצעירה שהגישה שתייה למטיילים. הידידה נסעה וכשחזרה סיפרה שהבחורה היא הבת הבכורה במשפחת גרודניאנסקי, גֵרי צדק שעלו מרוסיה בתחילת המאה, אנשים ישרים וחקלאים למופת. האב היה השוחט והמוהל של המושבה אבל נפטר מקדחת בגיל שלושים והשאיר אחריו אישה וארבעה ילדים. אלמנתו תמרה ניהלה משק לתפארת והבת הבכורה, שהיתה בת שמונה כשהאב נפטר, סייעה לה בעבודה ובטיפול בילדים. צבי נסע למטולה וביקש את ידה של הצעירה. בתרפ"ז, 1927, נישאו במטולה החסיד מבוקובינה, חלוץ העליה השלישית אהרון הרש צבי קוסטינר, ובת שבע גרודניאנסקי, בתה של תמרה ונכדתו של יואב דוברובין מיסוד המעלה. הם עברו לגור בדירתו של צבי על הכרמל, שהיתה מוקפת עצי אורן, ובחרו לעצמם שם משפחה עברי - אוֹרְנִי.
בת שבע הוזכרה בשירו של לוין קיפניס "מתחת לסלע צומחת לפלא רקפת נחמדת מאוד" ובהמשך "יצאה עם הרוח בת שבע לשוח היה אז הבוקר בהיר...". השיר נכתב כאשר בת שבע בת השש עשרה הראתה ללוין קיפניס את מפל התנור בביקורו במטולה באביב תרפ"א, 1921.
בתרפ"ח, 1928, נולד ראובן, בנם הבכור של צבי ובת שבע. המשפחה החדשה חָבְרָה לקבוצת צעירים יוצאי בוקובינה ויחד הקימו בעמק יזרעאל קיבוץ בשם עתיד. תמרה, אם בת שבע, נתנה להם פרה והם עסקו בחקלאות. בגלל חוסר תקציב מן הסוכנות נעזב הקיבוץ לאחר שנים ספורות.
צבי קיבל תפקיד של מנהל עבודה בחברת הנפט הבריטית-עיראקית IPC, שהניחה את צינור הנפט מעיראק לחיפה. המהנדסים היו בריטים וצבי למד אנגלית כדי להבין את הוראותיהם. הפועלים, לעומת זאת, היו ערבים והוא למד את שפתם ודיבר ערבית שוטפת. הערבים כינו אותו חוואג'ה רזל, אדון צבי. בתוקף תפקידו עבד גם בעבר הירדן המזרחי. שם, במרחבי המדבר, למד לנהוג במכונית מן הנהג הערבי שלו.
בתרצ"ג, 1933, הצטרפה משפחת אורני הצעירה לראשוני המתיישבים בקריית חיים. כסף לבניית בית לא היה להם. הם הקימו אוהל על מגרש מספר 47 ברחוב ב' ובו גרו עם ראובן בן החמש. לאחר שעלתה הדסה אחות צבי עם משפחתה ארצה, היא נסעה עם בתה ורדה בת השלוש לבקר אצל משפחת אורני בקריית חיים. ורדה, שגדלה בווינה בבית דירות מכובד, הסתכלה באוהל בתמיהה ושאלה: "היכן גר כאן השוער?" בהדרגה בנו צבי ובת שבע את ביתם במו ידיהם.
צבי היה מחלוצי התחבורה הציבורית בארץ. בתרצ"ד, 1934, יסד יחד עם גיסו אפרים חברת אוטובוסים בגליל. החברה שנקראה "שירות הגבול" הפעילה שני קווי אוטובוסים: מטולה-טבריה ומטולה-צפת, ושירתה את כל ישובי הגליל העליון. צבי, בת שבע וראובן עברו להתגורר במטולה. עם פרוץ המאורעות בתרצ"ו, 1936, התמעטו הנוסעים, וצבי נאלץ למכור את האוטובוסים לקיבוצי הגליל שקראו לחברה "שירות החולה". הוא חזר עם משפחתו לקריית חיים, רכש משאית והוביל בה אספקה לצרכנייה המקומית. בתש"ב (1942) הצטרף צבי לקואופרטיב שהפעיל אוטובוסים בקו 14 בין קריית חיים לחיפה. לימים התאחדו כל הקואופרטיבים באזור חיפה לגוף שנקרא "שחר", שהצטרף אחר כך ל"אגד".
אחרי הבן הבכור ראובן נולדו בקריית חיים יואב, עזרא, רחל ואברהם. עם כל ילד שנולד הגדילו צבי ובת שבע את ביתם. משפחה ובה חמישה ילדים היתה תופעה נדירה מאוד בקריית חיים באותה תקופה.
אהבת הארץ הביאה את צבי ללימוד מסודר של ידיעת הארץ. הוא סיים קורס מורי דרך מוסמכים והיה בין ראשוני מדריכי הטיולים באגד. כך שילב עבודה ליד ההגה כנהג, עם הדרכת טיולים. במשך שנים רבות היה מדריך מבוקש על ידי קבוצות שונות - בתי ספר, אגודות, ארגונים ומקומות עבודה שביקשו במפורש "שאורני יהיה המדריך". בטיול עם קבוצה של יקים ותיקים מקריית ביאליק השתמש צבי מדי פעם בגרמנית כי לא כולם שלטו בעברית. כשנשאל על ידם מאין הוא יודע גרמנית ענה, "זה מן היידיש שלי, הגרמנית מבוססת הרי על יידיש." דממה השתררה באוטובוס, עד שהבין מישהו מהם שזאת הלצה ופרץ בצחוק שסחף את כולם. מאז לא ויתרו עוד על המדריך דובר הגרמנית. גם כשעבר את גיל שמונים המשיך להיענות לפניות של קבוצות שאהבו אותו במיוחד ויצא איתן לטיולים. צבי השתתף כמתנדב במשלחות הארכיאולוגיות בראשות פרופסור יגאל ידין, לחיפוש מגילות במערות מדבר יהודה ולמצדה. בביתו היתה לצבי ספרייה נרחבת בנושאי תנ"ך, יהדות וידיעת הארץ, והוא הקדיש את כל זמנו ללימוד והעמקה בתחומים אלה. "יהודי אינו יושב בטל, יש לו רגע פנוי הוא נוטל ספר ומעיין בו," נהג צבי לומר.
כשגדלו ילדיהם והקימו משפחות משלהם, החליטו צבי ובת שבע ללכת להתיישבות חקלאית. בתשכ"ו (1966), לקראת צאתו של צבי לגמלאות, עברו למושב כפר אביב והקימו שם משק מטופח ובו טיפלו במסירות גם כשהיו כבר מעל גיל תשעים. הם ייסדו בכפר אביב חוג לתנ"ך והיו פעילים בחיי התרבות במושב. עד גיל תשעים שימש צבי כנהג מחליף ב"אוטובוס הצהוב" של המועצה האזורית ובו היה מסיע את ילדי הסביבה לבית הספר. הוא אהב את הילדים והם אהבו את "סבא צבי". בטרקטור שלו נהג צבי עד גיל תשעים ושבע.
בערוב ימיהם עברו צבי ובת שבע לגור בדיור מוגן בעשרת ליד כפר אביב, שם המשיכו בפעולות תרבות ובלימוד תנך ויהדות. ביתם שימש מרכז למשפחה ובו נערכו הכינוסים המשפחתיים. בתשנ"ז (1997) נפטרה בת שבע בגיל תשעים ושתיים. צבי היה צלול עד יום פטירתו בי"ז סיון תשס"ב (2002), בגיל מאה.