אלה שהיו עמנו ואינם עוד
פרופסור ליבי שרף ז"ל
על פרופסור ליבי שרף ז"ל (כתבה אלמנתו)
נתבקשתי
לכתוב על ליבי. כיצד אפשר לתמצת? אלה חיי אדם כה רב גונים, פעלתניים ומלאי
מעש וזה יקשה עלי מאוד, ובטוחני שאעשה עוול כלשהו. בכל זאת החלטתי לציין
אמנם ברפרוף, כמה ציוני דרך בחייו הפוריים.
ליבי היה בעיקר "מנטש": אדם
אוהב בריות, רופא, מדען, בעל נפש פיוטית וידען. בן יחיד להוריו קלרה ז"ל
וד"ר זאב שרף ז"ל. כישרונותיו התגלו בגיל צעיר מאוד. בן 6 כבר עלה לבמה
ובגיל 9 שיריו פורסמו בעיתון "Dimineaţa Copiilor" בתפוצה ארצית.
פרופסור ליבי שרף
לימודיו
בבית הספר התיכון הופסקו עם ההגליה לטרנסניסטריה. בשארגורוד למרות התנאים
שאין צורך לתארם כי כבר תוארו על ידי אחרים, המשיך לבי לכתוב, אמנם בבטן
מקרקרת מרעב, שירים וגם מחזות, שהוצגו בבית היתומים בלאגר (חלקם מופיעים
בספר זה). לדאבוני לא נשמרו כתביו ורק חלק זעום אספנו מידידים במשך השנים.
בשובו
מהמחנה, עם השלמת לימודיו התיכוניים, התקבל ליבי לפקולטה לרפואה ביאסי. בו
בזמן פעל רבות במסגרת תנועת בית"ר. כשסוף סוף הגיע תורו לעלייה, התברר
שהוריו לא קיבלו מקום באונייה, ומחוסר ברירה ולאחר התלבטויות לא קלות, עלה
על סיפון אוניית "פאן קרסצ'נט" בגפו, כשבאחריותו ובהשגחתו היתה קבוצת
ילדים. אך האונייה הזאת וגם "אחותה" "פאן יורק" הגיעו לקפריסין בליווי הצי
המלכותי הבריטי, ורק כעבור ארבעה חודשים, כשהצליח "לסדר" תעודה מתאימה
בתור נער צעיר, חלומו הגדול התגשם סוף סוף והוא עלה ארצה, כמובן יחד עם
קבוצת הנערים שבהשגחתו.
בהתגייסותו לצה"ל ראה ליבי חובה קדושה כי בכל
מעודו היה ציוני, תורה שספג מאביו שהעניק לו בהיוולדו את השם ליבי, הלקוח
משירו של יהודה הלוי: "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב". אף על פי שבזמן
שירותו הצבאי היה בודד בארץ ללא משפחה תומכת וללא חברים, גאוותו וסיפוקו
היו שהשתתף במלחמת העצמאות בחטיבת אלכסנדרוני וסיים את שירותו במילואים
בדרגת סרן.
בשנת 1949 נודע לליבי כי תיפתח הפקולטה לרפואה לתלמידי המשך
בירושלים והוא נרשם אליה. עדיין לא ניתן לפתוח את השנים הראשונות של
הפקולטה מחוסר מעבדות, משום שהקמפוס על הר הצופים לא היה נגיש. הפקולטה
היתה פזורה בבניינים אחדים ובתנאים לגמרי לא אידיאליים, בלשון המעטה. אבל
המחזור הזה זכה למורים ופרופסורים מדרגה הראשונה כגון פרופ' צונדק ז"ל,
פרופ' רחמילביץ האב ז"ל וכדומה להם.
ליבי שלט בשש שפות אך ידיעתו
בשפתנו היתה מצומצמת. למרות זאת, התמנה ליו"ר ארגון הסטודנטים לרפואה,
תודות לחוש הצדק והיושר, והיות והקולגים שלו ראו בו מנהיג הדואג לכול.
בסיום
לימודיו עבר ליבי מירושלים לתל השומר, שם עשה את הסטאז' בבית חולים
שבהנהלתו של פרופ' חיים שיבר/שיבא ז"ל, שם גם עלה בסולם האקדמי עד דרגת
דוצנט. פרופ' שיבא זיהה את הפוטנציאל הטמון בליבי, השיג מילגה ושלח את
שנינו להשתלמות בארצות הברית בבית חולים Henry Ford שבדטרויט, מישיגן. שם
מצאנו לא רק מנהל ומדען מהדרגה הראשונה אלא גם בן אדם וחבר, שעמו ועם
משפחתו אני בקשר עד עצם היום הזה.
בתום ההשתלמות כשהודענו למנהל על
החלטתנו לחזור ארצה, שאל: "מה יש בישראל שאין בארצות הברית?" הסברנו לו:
"שם ארצנו." הוא התקשה להבין, לכן עשינו פשרה, נמשיך את עבודת המחקר עמו
גם מישראל על ידי שליחת חומר זה לזה. העבודה היתה על המיקרוסקופיה
האלקטרונית של מערכת ההובלה בלב, שטח שבו גם אני השתלמתי בדטרויט.
בארץ
ליבי היה שקוע בעבודה היום יומית בבית החולים וכמובן גם בפקולטה לרפואה
באוניברסיטת תל אביב. במסגרת החברה הקרדיולוגית ובמיוחד הקלינית, אירגן
ליבי קונגרס של קרדיולוגים בין לאומי, בהצלחה מרובה, ובעקבותיו עוד קונגרס
בינלאומי בארץ של האיגוד אסיו פסיפיק וכו'. פעולותיו הברוכות הביאו את
הקולגים שלו לבחור בליבי ליו"ר האיגוד הקרדיולוגי בישראל.
בד בבד לא הזניח ליבי את הכתיבה: אך הפעם היא הוקדשה לכתיבה מדעית ולא ספרותית. מאות מאמריו פורסמו בעיתונים המקצועיים:
American
Journal of Cardiology, Journal of American Medical Association,
American College of Cardiology. ובספר הידוע בעולם The Heart. כמו כן,
כתב ליבי גם ספר מחקר הנמצא בספריות בארץ ובארצות הברית על:
Pre-Excitation Syndrome: Facts and Theories.
באוניברסיטת תל אביב שם
פעל בוועדות שונות, לימד, ובחן סטודנטים לקבלת התואר וכו', קיבל תואר
פרופסור, לאחר שטיפס בסולם הדרגות האקדמיות כמקובל. השנים חלפו ושנת
השבתון הגיעה. שוב הוזמן ליבי לארצות הברית להמשך מחקריו בקרדיולוגיה
בסיסית באמצעות מיקרוסקופיה אלקטרונית. הפעם נמשך הפרויקט יותר מהמצופה
ונאלצנו לשהות בארצות הברית יותר מהמתוכנן. אך למרות תנאי המחקר הנהדרים,
המשכורות המכובדות והחברים הרבים שנקשרנו אליהם במשך השנים, ובמיוחד בחוג
"מימונידס" (רמב"ם) שארגנו עבור הרופאים היהודים של האוניברסיטה, כדי
שילמדו יחד, גברו געגועינו לארץ שעליה חלמנו, ואל ההורים המזדקנים,
והחלטנו לחזור ארצה. לא עזר כל שכנוע ופיתוי, ביניהם גם העובדה שליבי
התקבל כחבר מן המניין ל American Heart Association אשר פתוחה רק לאזרחי
ארצות הברית, והוא בין היחידים שהתקבל לאגודה זו מבלי להיות אזרח, ליבי
סירב בכל תוקף לקבל אזרחות אמריקאית. אותו עניין מעל לכול, הפציינטים -
לכל אדם שפנה אליו היתה לו אוזן קשבת ולב אוהב, ושום מאמץ לא הרתיע אותו
מלעזור לזולת.
כזה היה האיש וכך נשאר בזיכרונם של רבים גם אחרי לכתו.
וכי כיצד אפשר לשכוח את האדם והרופא שתמיד קיבל כל חולה בחיוך ובשפע של
סבלנות והבנה. הוא טען תמיד: רפואה זה לא מקצוע, זו אמנות. הידע חשוב, אך
לא פחות חשובה האנושיות. תמיד רדף צדק. כמו כן הוא מצא תמיד דרך להרגיע
ולעודד גם את החולים הקשים ואף לתת להם זיק של תקווה.
יש אומרים
שאלוקים ברא את ליבי ואחר כך שבר את התבנית. הוא היה אדם במלוא מובן
המילה, בעל תכונות מיוחדות, וליבי חסר לי מאוד וגם לרבים שדואבים את לכתו.
|
