החיים בסוצ'בה אחרי השואה

אחרי שהצבא האדום שיחרר את טרנסניסטריה באביב 1944 והתקדם מערבה לעבר בסראביה ובוקובינה, התחילו היהודים ששרדו את תופת השואה לחזור הביתה.
הדרך לא היתה סוגה בשושנים. במקרים רבים החרימו חיילים רוסיים את הסוסים שהיו רתומים לעגלות עליהן היו זקנים, חולים וטף וגם מעט המיטלטלין שעדיין נשארו בידי היהודים. אלה שהזדרזו לחזור, הצליחו להגיע למקום מגוריהם, לעומת זה המתמהמהים עוכבו בבסראביה (בעיקר בעיר בריצ'ני) ובצ'רנוביץ שבבוקובינה, מכיוון שהרוסים שסיפחו את בסראביה ואת צפון בוקובינה עוד בשנת 1940, סגרו את הגבול לרומניה והרשו את חזרתם רק באפריל 1945.

היו גם מקרים בודדים של יהודים שהעדיפו להישאר בברה"מ (הולינגר, ס. לנדאו, ד. וגנר, ג. מרגוליס) ואחרים שנעלמו (שולץ, א. טוטירובר ורול). מספר יהודים שברחו ב-1940 מרומניה לברה"מ עקב הרדיפות, חזרו אחרי המלחמה לסוצ'בה (ל. גרוניך, ה. ל. פוקס, י. נוסבראוך ואחרים). מספר היהודים שהגיעו לסוצ'בה היה כ-6000 מאחר שבאו גם יהודים מצ'רנוביץ ומבוקובינה הצפונית, מבסראביה ומערים אחרות מרומניה. בהתחלה לא הצליחו החוזרים במקרים רבים להתיישב בבתיהם מאחר שעקב קירבת החזית ברחו תושבים רבים לסוצ'בה ופלשו לדירות הריקות של היהודים. באותה תקופה נורו למוות שני צעירים יהודים: י. זינגר ליד נהר הסוצ'בה ושכטר בדירת ארוסתו סלי גלבר.
היהודים התחילו להתארגן כדי לחדש את חייהם בעיר, והקימו קהילה שהיתה בשליטת הקומוניסטים, וכל ראשי הקהילה החל מא. שכטר היו חברי המפלגה הקומוניסטית. נפתח בית ספר תיכון יהודי שהוכר ע"י השלטונות, במטרה לאפשר לתלמידים שהפסידו לימודים בשנות הגירוש להשלמתם בקצב מזורז תחת הנהלתה של ד"ר רוזה לוי ואח"כ תחת הנהלתו של הפרופסור שולמן. הג'וינט הושיט עזרה לקהילה בכסף, מזון והלבשה, דאג לשיפוץ בית הכנסת הגדול, שרק קירותיו נשארו על תילם, ולאחזקת בית העלמין שבזמן הגירוש חולל והרבה מצבות נשברו.
כרב העיר כיהן הרב גולדנברג מפלטיצ'ני ולאחר עלייתו ארצה בא פעמיים בשבוע הרב טירנאור מרדאוץ ולפעמים גם הרב וסרמן מדורוהוי. אפרים וייסבוך התחיל ללמד בנוסף לתורה גם עברית לצעירים באמתלה שהעברית נחוצה להבנת הכתוב בספרי התפילה ובתנ"ך. שוחט הגיע פעמיים בשבוע ודאג לשחיטה כשרה.

תקופה מסוימת מכרה רומניה לישראל בשר כשר ולשם כך הגיעו מישראל 5 - 6 שוחטים ששחטו בבורדוז'ני ואיפשרו על ידי כך לאוכלוסיה היהודית מהעיר שרצתה בכך להשיג בשר כשר. מצות ויין כשר לפסח הגיעו מישראל בעזרת הג'וינט.
רוב התלמידים שסיימו את בית הספר היהודי והשיגו תעודת בגרות היו חברים בתנועות הנוער הציוניות, וחלק ניכר מהם יצאו להכשרה כהכנה לעליה. מאידך היו גם כאלה שהעדיפו להמשיך את לימודיהם באוניברסיטאות (י. שפיגל, מ. קליגר, ל. שרף, ר. אוסטפלד, ר. וייטמן, י. היבנר, ש. וייסברג, ל. שולזון, האחים בסלר, מ. רוזנר ואחרים) וסיימו לימודיהם בהצלחה.
היהודים קיבלו בחזרה את הבניינים בהם התגוררו ואת עסקיהם, פתחו מחדש את חנויותיהם, ובעלי המקצועות החופשיים המשיכו במשלח ידם. הפעילות הציונית התחדשה ביתר שאת הן בתנועות הנוער והן אצל המבוגרים, וכן העלייה בכל הדרכים האפשריות בצורה לגלית ובעיקר בלתי לגלית (עליה ב' וג') ע"י מעבר הגבולות להונגריה ויוגוסלביה ומשם ארצה או לגרמניה, צרפת ואיטליה. כך ד"ר בוימוביץ' נסע עם רכבו כתייר ליוגוסלביה ומשם לעולם החופשי והשאיר דירה מסודרת וסכום גדול בבנק. גם משפחת מאירוביץ' ברחה בתור תיירים, וד"ר בוטנרו השאיר אחריו אישה וילד קטן אשר התאחדו בישראל רק אחרי שנים רבות.
בשנת 1946, שש שנים לפטירתו של ז'בוטינסקי נערכה עצרת רבת משתתפים. כמו כן בחג העצמאות הרומני ביום סיום המלחמה נערכו תהלוכות בחוצות העיר, כאשר תנועות הנוער הציוניות צעדו עם דגלים כחול לבן; כל זה עד שהשלטונות הוציאו את התנועות הציוניות מחוץ לחוק.

בסוצ'בה פעל האצ"ל בצורה בלתי חוקית והכין את הנוער הרביזיוניסטי למאבק מחתרתי נגד המעצמה המנדטורית. כך, הגיע יום אחד למרפאת ד"ר א. וייטמן הצעיר י. קאופמן עם פצע ביד, שנגרם מיריה בזמן האימונים וטופל על ידו.
יש לציין שבסוף שנת 1947 יצאו מרומניה כ-15,000 יהודים בדרכם ארצה דרך הנמל הבולגרי בורגס באוניות פאן יורק ופאן קרשצ'נט, וזאת בצורה חצי רשמית כאשר השלטונות אישרו את היציאה מבלי לספק דרכונים או תעודות משא כלשהן.
חלק קטן מיהודי סוצ'בה חשב שחברה עם עקרונות סוציאליסטיות מסוגלת לפתור את בעיות האנושות בכלל ושל היהודים בפרט. היהודים תפסו עמדות חשובות הן במפלגות הקומוניסטיות והסוציאל-דמוקרטית, והן משרות ממשלתיות עירוניות במיליציה ובסקוריטטה (ו.פופיק, ק. גבור, ד. בקל, י. מוסקוביץ', פ. גליקמן, א. מרדלר). בעירייה, סגן ראש העיר ומזכיר העיר (ל. רוטקופף, ב. שליט) בבית המשפט המחוזי, סגן נשיא א. הכט והשופטים ל. גולדברג, ק. זלוצ'יבר, מוסקוביץ'), בפרקליטות המדינה, התובע הכללי א. קרנר, בייצוג הדיפלומטי (י. אקס, מרטין רוקנשטיין-רוסו) ובאקדמיה הרומנית (א. רכמוט, כחבר שלא מן המניין).

בראש מחלקת החינוך האזורית עמד ד. רימר, ובראש מחלקת המסחר העירונית עמד י. שטרומינגר, מנהל המחלקה הסניטרית האזורית היה ד"ר ב. מרדלר ובעירונית ד"ר י. שטטנר. בראש בית החולים עמד ד"ר א. וייטמן ובראש המרפאה הפוליקלינית ד"ר א. אנדרמן. מזכיר המועצה האזורית היה פיירשטיין ויו"ר התאחדות הקואופרציה א. סגל ושל בית החרושת לעורות ונעליים ט. הילזנרט.
יהודים רבים תפסו משרות חשובות במנגנון המפלגה הקומוניסטית. כמשקל נגד לשאיפת היהודים לעלות ארצה הוקם מטעם השלטונות הועד הדמוקרטי היהודי C.D.E במטרה לשכנע את היהודים להישאר ברומניה. בראש ועד זה עמד א. סגל, כמזכירה שימשה ק. בוגן וכעסקנים ארליך, כץ, וֵבר ואחרים. פעולת הועד היתה אנטי-ציונית ומניעת יהודים מלעלות ארצה. הועד הקים מועדון בשם י.ק.פ., (יידישר קולטור פריין) שלא זכה להצלחה בקרב האוכלוסייה היהודית. האחראי היה זליק והמזכירה הטכנית ק. וייטמן.
יש לציין שגם ה- CDE אירגן שתי עליות ארצה ועליות לגליות בהן יצאו כמה אלפים יהודים מרומניה. בפברואר 1948 התפזרה תנועת בית"ר בסוצ'בה וירדה למחתרת. שאר התנועות הציוניות פוזרו במארס 1949 ע"י שלטונות רומניה. השלטונות התחילו לאסור פעילים ציוניים ביניהם את א. אבוש-דרוקמן שנחקר ימים ולילות ולבסוף נידון לשנות מאסר רבות.

לאחר קום מדינת ישראל במאי 1948 נפתחו שערי רומניה ויהודי סוצ'בה הגישו בהמוניהם בקשות לעליה ואכן רבים מהם עלו. רק מעטים היו אלה שלא ביקשו היתר יציאה כמובן הקומוניסטים השרופים (סגל, ויגדר, פופיק, ברנשטיין). לקראת סוף שנת 1953 סולקו היהודים מהמיליציה, מהסקוריטטה וממקומות חשובים אחרים (מרדלר, מוסקוביץ'). אחרים שנרשמו לעליה סולקו ממקומות עבודתם ונשלחו לעבודות פשוטות עם משכורות רעב. סטודנטים יהודים סולקו מהאוניברסיטאות (ד. הרר, ש. האס, פישל, ש. וייסבוך) ואף לא נתקבלו סטודנטים חדשים. לרופאים לא ניתן לגשת לבחינות לדרגת מומחים והם הועסקו ברפואה כללית (ד"ר אנדרמן, ד"ר שטטנר, ד"ר וייטמן ואחרים).
בשנת 1956 חדל ה- C.D.E לפעול ונעלם כלא היה עקב אי הצלחת תעמולתו האנטי ציונית. ממשלת רומניה אסרה בצו החזקת מטבעות זהב ומטבע זר והיה צורך למסרם לשלטונות. רבים מיהודי העיר נכלאו ועונו ונתבקשו למסור את הזהב והמט"ז שברשותם, ואלה שלא עשו כן מרצונם ה"חופשי" נידונו לעבודות פרך בתעלת דנובה - הים השחור, שם נספו רבים (גרוס, חיימוביץ'), אחרים נידונו לשנות מאסר רבות (בלום ד"ר שפר ואשתו, מאירוביץ', קלופר, פולקמן ואחרים).

היו כאלה שמשפחותיהם מחו"ל שילמו דמי כופר בדולרים עבור אלה שרצו לעלות ולא קיבלו אישור, וגודל התשלום היה תלוי ב"ערכו" של האדם. יהודי אנגלי בשם יקובר העביר לשלטונות רומניה מטבע זר רב במזומנים (נמדד במיליונים) תמורת הדרכונים - (כך נפדו 4 נפשות ממשפחת קופלוביץ'). מספר יהודים אף שוחררו מבית הכלא הודות לפעילות ועד שהונהג ע"י רב מארה"ב, כמובן גם תמורת כסף (שמלצר, מרדלר, מאירוביץ').

כיום רק מתי מספר של יהודים נשארו בסוצ'בה, רובם קשישים, חולים או כאלה שהגיעו ממקומות אחרים והתיישבו בה במשך השנים. מספר לא מבוטל הגיע לארצות המערב (גרמניה, צרפת, ארה"ב, קנדה וכו'). אך לרוב הגדול ששרדו את השואה התגשמה נבואת הנביא ירמיה "ושבו בנים לגבולם".

סיפורים כלליים של יהודי סוצ'בה

סוצ'בה היא שוץ ואולי…משוגע שוץ: עיר בראי עקום (שמחה וייסבוך)

מאז ומתמיד יהודי העיר קראו לה רק "שוץ", והשם הזה השתרש עד היום, כך שכל מי שמתיחס לעיר שבה נולד וחי, משתמש רק בשם שוץ. במשך הזמן נדבק לשם הזה תואר פחות מכובד, וכך העיר נהפכה ל…"משוגע שוץ".
יתכן שאנשים שהגיעו לעיר ממקומות אחרים ונתקלו בהם המציאו את הכינוי הזה. עובדה היא שהיה שם מספר לא מבוטל של טיפוסים מוזרים, לא שפויים ומפגרים. הם השתלבו בנוף החברתי של העיר שקיבלה אותם בהבנה.
מה גם שלפי אגדה, רווחה הדעה שכל מי שמגיע למגדל האדום (Turnul Roşu) מסובב אותו שלוש פעמים, ולאחר מכן ניגש לשתות מהמעין "שיפוט"(Şipot) , משתגע. איך שלא יהיה, השוצ'ר קיבלו את שם הגנאי בסלחנות ואפילו בשויון נפש, היו כאלה שטענו שהכל נובע מ…קנאה וחוסר פירגון. הלא השוצ'ר נחשבים כחכמים ונבונים, אנשי רוח, תלמידי חכמים, מדענים ואנשים משכמם ומעלה, ששמם הולך לפניהם יצאו משם, וזו הקהילה המפוארת והגדולה בדרום בוקובינה. ולכן, אמרו אלה, קל להבין שהכל תולדה של תיסכול הזרים. וכך, דרך אגב, כששאלו מישהו משוץ מאיפה הוא, ענה כדי להקדים תרופה למכה "אתה בעצמך משוגע".
להלן מספר מהטיפוסים הללו, נוכרים ויהודים, ש"תרמו" אולי לתואר "משוגע".
הוכזיבצינר (Hochsiebzehner), רפה שכל שבזמן מלה"ע הראשונה נקבר חי, ניצל ומאז נטרפה דעתו, דיבר לעצמו רק על הגדוד "17" שבו שרת. הוא היה אביון שטאטא רחובות וצעק בקול רם "הוכזיבצינר" כלומר יחי הגדוד 17, וכולם שלשלו לו מטבע.
"פפירקו" (Papiercu) מעורער בנפשו, שמספרים עליו כי חשב שפעם זכה בפרס הגדול בהגרלה, אך לצערו איבד הכרטיס, ומאז כל הזמן במשך שנים אסף כל פיסת ניר מהרחובות וגם מן הזבל. את כל זה איחסן בביתו העלוב בפרברי העיר, ויש אומרים שאסף טונות של ניר.
"הברון" (Baronul) - דמות עם תלבושת גנדרנית תמיד מגולח ראש ומגבעת בצבע חום עם תיתורת רחבה כמו שחבשו החיילים הקנדיים. הוא עסק בתווך של צעירות שבאו מן הכפרים לעבוד כשפחות אצל בעלי בתים, טען להיותו הבן הלא חוקי של הברון קאפרי, בעל מספר רב של יערות סביב הכפר אודשטי (Udeşti) שמחוץ לשוץ.
עד כאן הטיפוסים הלא יהודים שבעיר, אבל המקום התברך גם במספר לא קטן של משוגעים יהודים.
אראל'ה קאקוניה ששוטט ברחובות העיר ותקע במשפך בנסיון להשמיע קולות של חצוצרה. העובדים ושבים לעגו לו ובקשו ממנו לשיר ב"חצוצרה" אך הושיטו לו מטבע.
"מוישה הונר" מסכן אחר וחלש שמספרים שנשלח פעם עם עופות לפני החגים למשחטה. אחרי שהתרנגול נשחט ולפני שנפח נפשו היה אומר: "עד כאן אני הביאך, מכאן ואילך תחזור הביתה בעצמך".
יאניו הלמן, לא נדבק לו שום כינוי, אך היה איש מאד מוזר, ואולי סבל מלהטוטנות. עבד כפועל במפעל לסודה של משפחת דיאמנט. בימים שלא עבד היה מתלבש בבגדים לבנים מכף רגל ועד ראש, וכך היה מטייל ברחוב הראשי של העיר ובגנים ציבוריים שאנשים שהו בהם.
אורציו-בורציו וצילי, היו זוג קבצנים שלבשו בגדים ישנים שקיבלו במתנה ועברו על פתחי חנויות ובתי היהודים לקבץ נדבות, רבו תמיד ביניהם ומי שהתחמק מלתת נדבה זכה במנה הגונה של קללות. מספרים שלאורציו קרתה פעם "תאונה" חמורה שכמעט עלתה לו בפרנסתו. כאשר נתפס, לא עלינו, אוכל טריפה ביום הכיפורים. כל העיר הזדעזעה.
כל הטיפוסים היהודים הללו נספו בשואה, אך זכרם נחרט אצל מבוגרי העיר שעדיין בחיים.
ואיך אפשר לסיים את גלרית הטיפוסים הללו בלי להזכיר את "המתופף" טראייאן בולוקן Traian Bolocan)). זה נמשך גם בשנים 1945/46, אחרי תום מלה"ע השניה. קשה להאמין בעידן שלנו שבימים ההם כלי התקשורת היחיד בעיר היה "תוף". כאשר הרשויות המקומיות רצו להעביר מסר או הודעה לציבור, טראיאן היה המוציא לפועל עם התוף שלו. וכך התבצעה הפעולה: הלזה ניצב ומתופף באמצע הרחוב הראשי (בזמן ההוא רכב היה מצרך נדיר, פרט לכמה כרכרות), הוציא פיסת ניר והתחיל להקריא ברומנית קלוקלת ותוך גמגום את ההודעה ותמיד הופעתו היתה מקור בידור. להלן כמה "פנינים" מן ההודעות של טראיאן.
יום אחד הוחלט על גיוס חיילים שנצטוו להתיצב בלשכות הגיוס. וכך הוא הכריז: אנחנו מודיעים בזה שכל אלה שנולדו בשנים 1938, 1940, 1942 ... וכאן הפסיק מפני שלא הבין מה כתוב על השנתון האחרון. מניו מיכלוביץ' שעמד מאחוריו לחש לו: וגם מי שנולד ב- 1848. בלי לחשוב פעמיים הוא חזר על מה שנאמר לו, דבר שגרם התפרצות של צחוק אדיר מצד הקהל. כמובן ברגע שהבין שהולך שולל כיבד את הלחשן בשפע קללות עסיסיות שהניר לא סובל.
פעם אחרת רצה להודיע שחזירו של ראש העיריה אבד. אבל בשפה הלא תקינה והמבולבלת שלו זה נשמע כאילו ראש העיר החזיר הלך לאיבוד. קל להבין שהצחוק נשמע עד…לעיריה. או כאשר איל אבד הודיע שמי שימצא אותו כאשר הוא בצבע לבן וקטן שחור (כתם שחור) עם קרניים מעטות (קצרות) מוזמן לבוא לעיריה קומה 32 חדר 2 (הפך את היוצרות) לקבל תגמול.
ועוד, כאשר נפטר הנשיא רוזוולט ב-1945, והוחלט על אבל, הוא הודיע: נפטר….רוזנפלד. איזה רוזנפלד זה שמוכר ביצים? כמובן שגם הפעם השואל זכה למנה הגונה של גידופים. וכל אלה דוגמאות על קצה המזלג.
ובכן, משוגעים או שפויים, היו בין יהודי העיר מכל קשת הבריות, מרפי שכל עד אנשים בעלי שעור קומה, אביונים ועשירים, קמצנים ונדבנים, עמי הארץ ותלמידי חכמים, כאין מיקרו-קוסמוס של יהדות הגולה.

סיפור שחמט בשוץ (שמחה וייסבוך)

מקרה מעניין קרה פעם במשחק בין שני שחמטאים בולטים בעיר, העו"ד קינל (נוצרי נשוי ליהודיה), וקופלוביץ'. בדרך כלל כאשר נפגשו שני שחקנים בין הטובים בעיר, כל הנוכחים התיצבו ביראת כבוד מסביב, מתוך ציפיה לזכות ולראות איזה מהלך מבריק שיוכל להקסים את הצופים. המשחק התקרב לסיומו כאשר פתאום קינל הכריז שהוא עומד לזכות בתוך כמה מהלכים לפי השיטות החדישות של השחמט הסובייטי (כידוע מרבית אלופי העולם ושחמטאים המפורסמים היו בברית המועצות לשעבר). וכך המתח הגיע לשיאו, וכולם חיכו לראות איך קינל ינחית על יריבו את המכה המנצחת. ובעוד כולם מסתכלים בריכוז מתוך תקווה לפענח לעצמם את המהלך המבריק האחרון, השמיע פתאום קופלוביץ' בקול דממה דקה מלה אחת בת שתי אותיות הכי שנואה על כל שחמטאי – מט. כולם מוכי הלם מביטים בלי להאמין למראה עיניהם ואכן מט. ואוי למבוכה של קינל שרק לפני כמה דקות הכריז בריש גלי שהוא עומד על סף ניצחון מזהיר. כולו קפוא במקומו, מביט ולא מבין מאיפה באה המכה הזו. בראש מורכן לא העיז לזוז זמן מה. לאחר מכן קם לאט לאט וכאילו קפצה עליו הזיקנה, בלי להוציא הגה מפיו פנה ליציאה ועזב את האולם. היה זה משחקו האחרון, ומאז כף רגלו לא דרכה במועדון, והוא הפסיק לשחק. "כך חולפת תהילת עולם".

שבת הגדול בסוצ'בה (יהודה טננהאוס)

בכל בוקובינה וגליציה היה זה מן המפורסמות שבשבת הגדול נוסעים למצרים כל בעלי הקרחות או כאלה שכינויים היה פַּרֶך. אין ודאות לגבי מקור המנהג, יתכן שהוא נובע מדמיון המילה פַּרֶך לכך שהמצרים העבידו את בני ישראל בפרך.
סביב מנהג זה התפתחה תעשייה זעירה של הדפסת כרטיסי נסיעה מיוחדים שנשלחו באמצעות שליח לביתו של הקרח. כמו כן נשלחו מברקים בדואר עם זמני צאת הרכבות וכו'. בקיצור היו מטרידים את המסכנים בלי סוף ערב שבת הגדול ועם לא די בכך, למחרת, כאשר הגיעו לבית הכנסת לתפילת שחרית היו ניגשים אליהם ונותנים להם שלום עליכם גדול (א' ברייטן שלום עליכם) כאילו חזרו מדרך רחוקה, וכן היו מכבדים אותם בעלייה לתורה – במידת האפשר ובהצעה שיברכו ברכת הגומל.
היו פַּרֶך-ים שקיבלו את ההלצות ברוח טובה, אבל היו גם אחרים, שניסו להתחמק ע"י שנסעו לשבת הגדול לרבי, אך זה לא עזר להם הרבה. המברקים עם כרטיסי הנסיעה היו מגיעים אליהם גם לחצר הרבי.
והנה מקרה שקרה עוד לפני מלה"ע הראשונה: בסוצ'בה היה יהודי, בעל בית מרזח שקראו לו זלמן פַּרֶך. כל זה קרה עוד בזמן שבעיר לא היו מים זורמים ואת המים היו מביאים לבתים שואבי מים, בחבית על עגלה. פעם לפני שבת הגדול שכרו מספר לצים שואב מים אחד, קישטו את עגלתו בדגלוני שמחת תורה וצרפו לו מספר נגנים צוענים במטרה לעצור לפני ביתו ולנגן לו כאילו באו ללוותו לתחנת הרכבת.
ואכן בבוקרו של שבת הגדול הופיעה כל הכבודה לפני ביתו של זלמן, והתחילה לנגן. זלמן שהיה בעל מזג חם יצא החוצה לרחוב והפליק מספר סטירות לשואב המים ולנגנים. מובן שהעניין הגיע לערכאות וזלמן נמצא אשם. הקושי היה להסביר את כל העניין לשופט הלא יהודי שישב בדין שלא הבין כלל, למה רגשו ... יהודים.

בזכותו של סטאלין (שמחה וייסבוך)

1) זה קרה בשנת 1946 כאשר פולחן אישיותו של הרודן סטאלין חבק את כל המדינה, היות שרומניה היתה אז מעין גרורה של ברה"מ.
התנועה הציונית היתה עדיין חוקית, ורוב היהודים מבוגרים וצעירים היו פעילים באחת המפלגות הרבות.
בית הספר היהודי שבסוצ'בה היה חממה של פעילות ציונית וכמעט כל התלמידים השתייכו לאחת מתנועות הנוער. הייתי תלמיד בכתה ז' תיכון (דומה לכתה י"א בארץ) כאשר יום אחד נכנסה לכתה המורה לפיזיקה פרידה וויגדר, קומוניסטית אדוקה. כאשר שמה לב שעל אחד הקירות תלויות תמונותיהם של חוזה המדינה הרצל ולהבדיל של סטאלין רתחה מזעם והורתה לי להוריד מיד את תמונתו של הרצל בטענה שלא עושים פוליטיקה בביה"ס. כתלמיד ממושמע עליתי על כסא והתחלתי להוריד את תמונתו של... סטלין.
אז נשמעה זעקת שבר של המורה: "מה אתה עושה?" "אם לא עושים פוליטיקה אוריד שתי התמונות גם יחד". "אסור לך להוריד את תמונתו של סטאלין" צרחה המורה. "אז נשאיר את שתיהן" היתה תשובתי. בקול כעוס ביקשה ממני לחזור למקומי, וכך אכן עשיתי. ובכן בזכות תמונתו של סטאלין המשיכה גם זו של הרצל להתנוסס במקומה.

2) אבי ז"ל עבד תקופה מסוימת כמנהל חשבונות באחד המשרדים בחברה ממשלתית. כאדם דתי שומר מצוות פנה ליעקב שטרומינגר ז"ל (תלמידו בעבר) שהיה אז מנהל מחלקת המסחר בעיר, בבקשה שיפעיל את השפעתו על מנהל החברה כדי לאשר לו לעבוד בימי ראשון במקום שבתות, וימי החגים יקוזזו מהחופש השנתי, וכך נעשה.
יום אחד, ערב שבת, אבי קיבל טלפון בהול שעליו להתיצב למחרת יום שבת במשרד מכיוון שמבקר רם דרג מבוקרשט אמור להגיע, ועל כל העובדים חובה להיות נוכחים. בלית ברירה הלך אבי מוקדם בבוקר למשרד. אחרי שהצוות הוצג לפני המבקר ניגש אבי אליו וסיפר לו שהוא חזן בבית הכנסת ודווקא היום תוכננה תפילה מיוחדת לשלומו והצלחתו של סטאלין.
כשמוע דברי אבי ציווה עליו לעזוב תיכף המקום ולגשת לבית הכנסת. וכך הגיע אבי בזמן לתפילת יום השבת בזכותו ... של סטאלין.