סוצ'בה (שוץ) וסביבתה והיהודים לדורותיהם

מבוא

(ע"י שמחה וייסבוך)

העיר סוצ’בה בדרום בוקובינה, חבל ארץ במדינת רומניה, חולשת על עמק שבו מתפתל נהר עם אותו שם. זאת עיר עתיקת יומין, והמסמך הראשון שבו נזכר שמה, מקורו משנת 1388 תחת שלטונו של פטרו מושט (Petru Muşat), שמשל במולדובה (1391-1375). מולדובה כישות עצמאית קיימת מהמאה ה-14, והעיר סוצ’בה היתה בירתה עד שנת 1564. לאחר מכן הבירה הועברה לעיר יאסי.

תולדות חבל בוקובינה

בפעם הראשונה מופיע השם בוקובינה בשנת 1392. לשם מקור סלאבי (בוק = עץ האשור) כלומר ארץ האשורים. באוסטריה קראו לה גם בוכנלאנד.
בשנת 1241 אחרי פלישת הטטרים חבל ארץ זה נפל תחת שלטונם, עד שהמלך ההונגרי לואי הראשון (Louis I 1382-1342) הביס את הטטרים ודרום בוקובינה סופחה להונגריה. מיסד מדינת מולדובה – בוגדאן הראשון (Bogdan I 1365-1359) כבש את בוקובינה מהונגריה ועד 1774 היא היתה שייכת למולדובה ושותפה לגורלה. מ- 1387 ועד 1497 הכירה מולדובה במרותה של פולין ומ- 1514 הטורקים השתלטו עליה, ומולדובה נשארה תחת השלטון העותומני עד שנת 1774. אחרי מלחמת רוסיה-טורקיה (1774-1768), עקב הסכם קונסטנטינופול, סיפחה אוסטריה את בוקובינה ששמשה גשר בין המחוזות גליציה וטרנסילבניה. השלטון האוסטרי-הבסבורגי בבוקובינה נמשך 144 שנה (1918-1774).
במחצית הראשונה של תקופת השלטון האוסטרי בבוקובינה (1848-1774), מצב היהודים היה חמור למדי מבחינה כלכלית וגם המיזוג עם גליציה ב- 1787 לא שיפר מצבם של יהודי בוקובינה. רק עם מהפכת 1848 נהנו היהודים מעידן האמנציפציה והתחיל "תור הזהב" שאיפין את שלטונו של הקיסר פרנץ-יוזף (1916-1848). הקיסר התייחס באהדה וכבוד למיעוט היהודי, שזכה לזכויות רבות שעד אז נשללו ממנו. כאשר אוסטריה הכריזה מלחמה על סרביה ורוסיה באוגוסט 1914, הרבה צעירים יהודים התנדבו להילחם למען הקיסר ובין חללי המלחמה היו גם יהודים. האחים לייב וזוסיה וייטמן מסוצ’בה היו בין הלוחמים ואף נפצעו במלחמה.
בין 1848 ל- 1890 יהודים רבים רכשו השכלה כללית גרמנית. רוב היהודים למדו בבתי-ספר ממלכתיים גרמנים חילוניים, ורק מיעוט הוסיף ללמוד ב"חיידרים". עם פתיחת האוניברסיטה בצ'רנוביץ בשנת 1875, למדו בה הרבה צעירים יהודים. בשנת 1890 למדו בה 65 סטודנטים יהודים שהיוו 24% מכלל הסטודנטים, ואילו בשנת 1910 מספרם הגיע ל- 264 כלומר 41%.
העיתונות בשפה הגרמנית היתה ברובה בבעלות יהודית ו\או נערכה ע"י יהודים. כך הופיעו העתונים: Morgenblatt , Allgemeine Zeitung, Ostjüdische Zeitung, Bukowiner Volkszeitung, וכמו כן, בשנים 1938-1919, השבועון הציוני Neue Jüdische Rundschau, העתון Vorwärts של הסוציאל דמוקראטים מבוקובינה, ובשפה יידיש "די נייע צייטונג" וה- "ארבייטער צייטונג". ברשויות המונוציפליות ובפרלמנט המחוזי היו יהודים, בדומה לפרלמנט בוינה.
בסוף שנת 1918, אחרי מלה"ע הראשונה ולאחר 144 שנות שלטון אוסטרו-הונגרי, בוקובינה שבה להיות חלק מ"רומניה הגדולה". בוועידת ורסאי שהתקיימה ב- 1919 נאלצה רומניה להתחייב להעניק זכויות אזרחיות שוות לכל תושבי המדינה, כתנאי להכרת המעצמות בסיפוח בוקובינה , בסראביה וטרנסילבניה. למרות זאת, המשיכה ממשלת רומניה להתחמק מהתחייבויותיה להעניק זכויות שוות ליהודים, וזאת אפילו אחרי שעיקרון שוויון הזכויות ליהודים נרשם בחוקה החדשה של רומניה, שאושרה ב- 28 במרס 1923.

חיים יהודיים בסוצ’בה

(ע"י שמחה וייסבוך)

תחילת הישוב היהודי בסוצ’בה

בתחילת המאה ה- 15, הזמין Alexandru cel Bun (1432-1400) יהודים מגליציה והונגריה כדי לעזור ולתרום להתפתחות וקידום הכלכלה והמסחר. שליט אחר, Ştefan cel Mare (1504-1457) טופל ע"י הרופא היהודי שמיל, והיה אוהד ליהודים. השליט Aron Vodă (1595-1591) היה ממוצא יהודי. Ştefan Răzvan (1595) שמשל בסוצ’בה פנה גם הוא ליהודים סוחרים לפתח המסחר והכלכלה.
בתחילת המאה ה- 17 היהודים ברחו מרוסיה אחרי שהצורר חמלניצקי ופורעיו החריבו מאות קהילות והשמידו רבבות מתוך היהודים. חלק מהם הגיע גם לסוצ’בה והביאו איתם את החסידות והשפה יידיש. קהילה מאורגנת התקיימה כבר בתחילת המאה ה- 18, בראשה עמד רבי שהיה ממונה על עניני משפט, כספים ומעמד האזרח. Antioh Cantemir (1707-1705) שליט מולדובה העניק ליהודים הזכות לגור בסוצ’בה. סחורות שהגיעו מגליציה או הונגריה עברו דרך סוצ’בה לנמלי הדנובה והים השחור.
בזמן כיבוש בוקובינה ע"י אוסטריה ב- 1774 חיו בסוצ’בה 50 משפחות (203 נפשות, 108 גברים ו- 95 נשים). בשנת 1771 בית תפילה יהודי עלה באש ורק ב- 1781 התקבל האישור לבנות בית תפילה חדש. ב- 1782 הורה הגנרל Enzenberg לגרש את כל היהודים ש"התגנבו" לבוקובינה החל מ- 1769 ולא שילמו 4 גולדן תרומה שנתית. וכך הוגלו 31 משפחות בנות 90 נפשות.
מספירת הנדל"ן של העיר סוצ’בה עולה שחלק גדול של הבתים במרכז, היה שייך ליהודים. אחד הרחובות הראשיים נקרא רחוב היהודי (Judengasse) והשם נשמר באופן בלתי רשמי עד לגירוש היהודים באוקטובר 1941.
נציגי הקהילה מסוצ’בה לייזר יואל, דוד שמשון ואפרים משה השתתפו באופן פעיל בכנסים עם נציגים מכל 13 המחוזות שבמדינה. הכנסים התקיימו בעיר צ'רנוביץ ונשלחה עצומה בשם כל האוכלוסייה היהודית לאפשר השגת אוכל כשר, ולאשר חכירת קרקעות ופתיחת עסקים. ועד של 3 אנשים עמד בראש הקהילה ונבחר כל 3 שנים ע"י חברי הקהילה בנוכחות נציג השלטון. בשנת 1786 נעשה נסיון לאלץ יהודים להתעסק בחקלאות והתבקשו לשם זה 5 "מתנדבים". המשפחות שכללו 12 גברים, 7 נשים, 10 בנים ו- 9 בנות קיבלו מלבד קרקע, 5 דירות, 5 רפתות ומחסנים, 5 מערכות כלים, 10 סוסים, 10 שוורים ו- 13 פרות.
בשנת 1790 הוקם בית ספר יהודי-גרמני חילוני, והמורה היה אנוך גולדנטל שלפי דו"ח הקהילה מ- 17 ביוני 1791, גידף את הדת היהודית והיה בלתי אהוד. ב- 1792 הועסק מורה בשם באלי (Bally) במקביל היו גם בתי לימוד יהודיים פרטיים (חיידרים) מוחזקים ע"י הקהילה. בשנת 1808 חיו בסוצ’בה 73 משפחות יהודיות, מספר מספיק גדול להתארגן בקהילה, לבחור במנהיגות שהיתה אמורה לקבל ברכת הרשויות המקומיות.
העיסוק העיקרי של יהודי סוצ’בה היה יצור ושווק של יי"ש, בירה וכהל. המפעל ליצור בירה היה שייך לאברהם שעכטר, ארון ברבר ובאוער, וזה פגע במפעלים דומים של הנוצרים בצ'רנוביץ וסוצ’בה. אי לכך הם התלוננו ויחד עם הממשל המחוזי והארגון של יצרני בירה טענו שלבעלי המפעל היהודי אין התעודה הנדרשת של חניכות, וכך ב- 1802 המפעל ליצור בירה נסגר. כן הוחלט שלפי החוק מותר ליהודים להחזיק רק מזנון בסוצ’בה וכמו על כל היהודים במדינה הוטלו עליהם מסים כבדים. בשנת 1817 היו בסוצ’בה ובקהילות הסביבה 272 משפחות יהודיות ובגלל גובה המסים הם פיגרו יותר ויותר בתשלום.
בתחילת המאה ה- 19 בראש הקהילה היהודית בסוצ’בה היו חברי הועד הנבחרים: הרש ברבר, פייביש האטנר, סולומון רורליך, יודה קראמר ויוסל באנדל. אף כי המורה לדת נתן גולדשטיין היה אמור להישאר רק עד סוף אוקטובר 1810, הוא היה עדיין בתפקיד ב- 1821. ב- 21 בספטמבר 1821 הוא השיג תעודה מטעם הממשל המחוזי שהסמיך אותו לרשום גירושין של זוגות יהודיים, כאשר אחד מבני הזוג ממיר את דתו לנוצרית. אוכלוסית היהודים בסוצ’בה הלכה וגדלה החל מ- 1841 ולקראת סוף שנת 1880 מתוך 10104 תושבי העיר, 3750 (37.1%) היו יהודים. מספר התלמידים היהודים גדל באותו יחס: במחוז סוצ’בה היו ב- 1871, 28 תלמידים יהודים (3.3%) ו- 39 תלמידות (12.5%), ב- 1875 34 תלמידים (3.5%) ו- 40 תלמידות (9.4%) וב- 1880, 75 תלמידים (7.2%) ו- 282 תלמידות (34.6%). לעומת זה בבתי ספר פרטיים היו ב-1871 רק 10 תלמידות וב- 1880- תלמיד אחד ותלמידה אחת. סוצ’בה היתה תמיד מרכז של אנשים משכילים ועד לסיפוח בוקובינה לרומניה, היו בה מספר גדול של סוחרים ורק בעלי מלאכה מעטים. האוכלוסיה היהודית היתה מאד פעילה והיה לה תפקיד חשוב בחיים הציבוריים.
עם תחילת המאה ה- 20, בשנת 1901 חיו בסוצ’בה 6787 יהודים ובמחוז סוצ’בה עוד 1500 נפשות. ב- 1914 היו כבר 8000 יהודים, אך מהם רק 900 היו חברים משלמי מס לקהילה היהודית. יושב ראש ועד הקהילה באותו זמן היה העו"ד ד"ר אדולף פינקלר וסגנו סמואל הלמן. חברים בועד היו קרל שרצר, העו"ד ד"ר ליאו בוגן, ד"ר יעקב קרמר, רופא העיר ובן-ציון פרנקל. ד"ר אברהם לוי כיהן כרב, ושולם מוסקוביץ כדיין. מזכיר הקהילה היה סלומון גוטסמן, המורה לדת ברנהרד פרנקל, החזן אברהם חיטמן ומורים בתלמוד תורה, א.מ. רוזנשטראוך וס.מ. קופפרברג. תקציב הקהילה היה אז 100,000 קרונן. ב-1930 היו בסוצ'בה 3,522 יהודים, שהם 20.7% מכלל האוכלוסיה.

ארגונים ציוניים, תרבות וספורט

(ע"י שמחה וייסבוך)

התנועה הציונית בסוצ’בה, שנוסדה בסוף המאה ה- 19, השפיעה עד מאד על החיים היהודיים בעיר. היא ששגרה את מקס אלנבוגן ואת ישעיהו לנגר כנציגים לכנס הציוני הראשון בבזל ב- 1897 ובשנת 1906 התקיימה בסוצ’בה ועידת כל הארגונים הציוניים שבבוקובינה. ב- 1906 נוסדה התנועה "פועלי ציון", שאחד ממנהיגיה היה ד"ר מאיר טייך. נוסף לארגונים כמו "חובבי ציון" ו "תיאודור הרצל", היו פעילים במוסדות האקדמאים "תקווה" וה"מדע". כמו כן היו סניפים פעילים של קרן קיימת לישראל וקרן היסוד.
בין מיסדי ה"תקווה" היו ד"ר יוסף אלנבוגן (נפטר בלונדון ב- 1905), ד"ר סימון הולדנגרבר, ד"ר אדולף גבור (נפטר בשארגורוד ב- 1941), ד"ר מאיר טייך, ד"ר אריך לופול, ד"ר וילהלם לופול, אלפונס קרמר, ד"ר אדולף וגנר, מהנדס היינריך גרינזאיד, ד"ר פבוס טוטנאואר, חיים גודולד, ד"ר מקס שוורץ, ד"ר היינריך מרקוביץ, שעיה בקר, ד"ר יוסף הלפרן, פרופ' יאנקו גבור, פרופ' נתן דלפן, ד"ר פרץ שטרומינגר, ד"ר סלומון וגנר וד"ר מ. ברגר. חברים אחרים בה היו פריץ גרינזאיד, פרופ' פיליפ רורליך, פרופ' בראונר, פרופ' איזידור קליגר, ד"ר שאול קליגר, ד"ר קלמן טרטר, עו"ד ש. מנקס, שלמה ברי, פרופ' ולדמן, לוצ'יאן שאלאמוביץ, עו"ד אריך לסנר, ז'אן האמר, עו"ד לאיב, ד"ר ולטר הורוביץ-רורליך, סגן ראש העיריה בדימוס, ד"ר יוסף רורליך, עו"ד נתן שטרומינגר, רופא שיניים ד"ר פורר, רופא שיניים ד"ר צווילינג, השופט ד"ר גולדשלאג, יעקב כ"ץ, עו"ד מארק הבר, רופא שיניים ד"ר לאון איציק, עו"ד ד"ר ב. וגנר, עו"ד אוסולד וובר, ארווין וובר, ד"ר היינריך מרקוביץ, ד"ר מ. ברגר, ד"ר קרנר, ד"ר וולף שרף.
המוסד האקדמאי "המדע" נוסד ע"י ברונו הרט, האחים שילר, המהנדס נתן גבור, נ. קופפרברג ועוד. כמו כן היה בסוצ’בה ארגון אקדמי של בית הספר התיכון "ציוניה" שנוסד ע"י עו"ד נתן שטרומינגר, ריכארד לודוואג, עו"ד זיגפריד ברבר, יעקב גולדברג, רב ד"ר מ. נוסבאום, שלמה וייסברוד, אריך לסנר, גוסטב שכטר, פולדי שכטר ועו"ד לוצ'יאן שאלאמוביץ.
עוד משנת 1903 היתה פעילה תנועה ציונית של נשים "רות". כמו כן היו הארגונים "ויצו" (Wizo) תחת הנהגת הנשים ד"ר טייך, סבינה גוטסמן, יעטי פוקס (לימים קרנר), בלאנקה איזוליס, וגם הארגון "אוזה" (OSE) שדאג לטפול רפואי לילדים עניים בתמיכת הקהילה, ו"הדסה" תחת הנהגתה של ארנסטינה אלברכט. כולם פעלו על בסיס התנדבותי.
בארגון הסוציאליסטי בונד (Bund), שנוסד ברוסיה ב- 1897, היה גרעין מבין יהודי סוצ’בה. בקרב המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, רוב החברים היו יהודים. היושב-ראש היה העו"ד ברוך שאפר. בלטו בין היתר לייב רוטקופף, מרטין האס, איזיק רוטקופף, שמיל צנטנר, ז. הילזנראט, איזו טיין, ברל דנקר, סנדר קרן, שלוימה פרייר, בלאושטיין, קליין, ברנהרד קרן. ה"בונד" שיתף פעולה עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. הוא הקים את ארגון הפועלים היהודים הראשון, ואירגן הרצאות וקורסים. וכך היו קורסים ביידיש, מרקסיסם ותנועת הפועלים. בין החברים הבולטים של הבונד היו שמיל צנטנר, ברל דנקר, ב. וולדמן, מ. פופיק וגימפל שטרומינגר שנפטרו בטרנסניסטריה.
בין הארגונים הציוניים היה כאמור "פועלי ציון" ובין מיסדיה ד"ר מאיר טייך, יוסף באינר, צווילינג, משה ומקס גרינזאיד, פישל טולפן, לייזר גוטליב, הרש פוגל ובנימין טננהאוס. המחלקה הדרמטית של "פועלי ציון" ביצעה הצגות תיאטרליות לפני הקהל היהודי. השחקנים היו לאון אלטקופף המוכשר, הגב' מרים טננהאוס, דורה פוקס, שוורץ-פורר, שפיגלשולץ, פרנקל-ברקוביץ, אלטר בקר ועוד. הוצגו מחזות של שלום עליכם, י.ל. פרץ, אנסקי ועוד. "צעירי ציון" נוסדה ע"י הרש קון, ז'אנט רודיך, דוד דיקמן, נורברט דויטש, זוניו קמפר ויעטי קניג-דויטש והיו להם להקת תאטרון וספריה ע"ש גורדון. ב-"השומר הצעיר" היו"ר היה המהנדס מ. שפירא שבא אחרי לייזר גרוסמן. שאר החברים היו מהנדס נוימן, ד"ר דוד לעבל, מוליו רייף, היינריך צווילינג, יוסף קון, ד"ר פעבוס קון, גב' סלי אוברווגר-אאורבך, גב' זיבנר פיסטינר, גב' שפיגל-שפירא, מהנדס וילהלם שטורפר, מהנדס מקיטרה, לויס קאן. כ"כ היה "מזרחי" עם י. טרטר, ה.ל. רוזנבלאט, פ ווגנר, שוורץ והציונים הכלליים עם ד"ר א. גבור, ד"ר פורר וד"ר ח. קופפרברג.
בתחום התרבות יש לציין את האופרה ביידיש ביוזמתו של ד"ר וולף שרף, ועם החברים ד"ר ליבי שרף (לימים פרופ' קרדיולוג ידוע בארץ לפני פטירתו), קוקה טננבאום-גולדשטיין, ריקה ברבר-וויז'ניצר, ריקה שלעפר-הרמן ועוד. בין המוזיקאים שהופיעו בקונצרטים היו ד"ר יוסף הלפרן, המנהל לשעבר של גימנסיה היהודית בסוצ’בה, לאו ריינר, הגב' שפירא-סובה ואיזידור קאן (שהיה ידוע גם בבוקרשט). יצוינו גם המורים למוסיקה שפילמן, צווילינג, גלאזר ומקס גליקמן. כ"כ הופיעו על במות העיר אמנים כמו דינה קניג, סידי טל, סבילה פאסטור, אלכסנדר מויסי והלהקה מווילנה עם פאול בארטוב, והוצגו מחזות כגון: הדיבוק, טוביה החולב וקוניה-למל.
תנועת הרוויזיוניסטים -בית"ר (ע"י שמחה וייסבוך עפ"י ד”ר אדולף וייטמן ז"ל)
אחת ההשלכות למדיניות הנוקשה של הכח המנדטורי הבריטי אחרי ועידת סן-רמו מ- 1920 שהגבילה מאד את העליה, היתה התחזקות והתעצמות של תנועת הרוויזיוניסטים, שחרטו על דגלם מאבק בלתי מתפשר נגד המדיניות הנלוזה הזאת. זה בא לביטוי בעליית מספר צעירים בדרך לא דרך עוד בשנת 1932 רובם מבית"ר כחוד החנית.
בעצם בשנת 1928 התקיימה הועידה הראשונה של התנועה הציונית הרווזיוניסטית מרומניה בעיר צ'רנוביץ. למרות שעדיין לא היו בארץ ארגונים מגובשים, היו פה ושם בקהילות בוקובינה גרעינים של חסידי התנועה הזאת שתמכו בדעות של זאב ז'בוטינסקי. הנציגה מסוצ'בה לועידה היתה ריקה ברבר-ויז'ניצר וכיו"ר ארצי נבחר אברהם פלר שהכיר את ז'בוטינסקי בקונגרס שהתקיים בוינה באוגוסט 1925.
בשנת 1930 נוסד הבית"ר מסוצ'בה בעזרת נציג ארגון הסטודנטים חברוניה מצ'רנוביץ, צינו וייסברוד ושני נציגים מטעם בית"ר מראדאוץ. הגרעין כלל את ישראל דרוקמן-אבוש, דוב בוגן, פרידל בוגן, חיים פישלר, יעקב פישלר ועוד. באותה שנה הצטרפו בומה בליי, אדולף וייטמן ואחרים. בומה בליי הפך להיות מפקד הקן הראשון של בית"ר סוצ'בה. הקן התחיל בדירות פרטיות ועבר לאחר מכן לבית הקהילה היהודית.
מאות בנים ובנות היו חברים בבית"ר במשך השנים, הם נחלקו ל"צרורות". כך למשל צרור בחורות נקרא שרה צ'יזיק, ושל בנים תל-חי. וכך היתה גם ברכת שלום של התנועה לזכר המקום שבו נפל טרומפלדור בי"א באדר התר"פ (1 במרץ 1920). פעילויות ענפות בכל צרור כללו לימוד השפה העברית, תולדות העם, אידיאולוגיה ציונית וידיעת הארץ. הצה"ר ובית"ר גם ארגנו בסוצ'בה אסיפות ומשפטים ציבוריים. בין אנשים מבוגרים חסידי תורת הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי יש לציין את היו"ר ד"ר נ. ויז'ניפולסיקי, ש. גולדברג, ועו"ד ז. ברבר ואשתו ריקה ברבר-ויז'ניצר ששניהם טבעו באסון האניה "סטרומה". ד"ר ויז'ניפולסקי הוחזר ברגע האחרון לפני העליה לאוניה וכך ניצלו חייו.
בוינה הופיע בשנות ה- 30 המוקדמות הספר Untergang des Judentums - "שקיעת היהדות" של אוטו הלר ובו המחבר מתייחס לרעיון שהמחוז האוטונומי היהודי בירוביג'אן שבמזרח סיביר על שפת הנהר אמור לפתור את בעיית היהודים. תנועת בית"ר מסוצ'בה אירגנה שני משפטים ציבוריים על אותו נושא בהם תומכי הרעיון הקומוניסטים (א ראכמוט ואחרים) התעמתו עם ציונים רוויזיוניסטים מצ'רנוביץ שתקפו ושללו על הסף את הרעיון שבספר (א. וייטמן, ד"ר ב. שטרנברג).
בעיר ביקרו פעילים מחו"ל ומן הארץ כמו וולפגאנג פאן וייזל ונעמי פאן וייזל, ד"ר בן-ציון שטרנברג שהיה גם מחותמי מגילת העצמאות, בהכרזה על הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח (14.5.1948), ד"ר סברין לאזרוביץ (שטבע בסטרומה) מוריץ גייגר, ואריה דיסנצ'יק ממיסדי תנועת בית"ר ועיתונאי. בשנת 1932 ביקר נתן ביסטריצקי לימים אגמון, מחזאי, עיתונאי וסופר. עסק בתעמולה ציונית וגם אסף כסף לקרן תל-חי. הכסף שנאסף הועבר לנציג הקרן יוסף טרטר.
אחרי שהמפקד הראשון של בית"ר עלה לארץ ישראל הצטרפו להנהלת התנועה בזה אחר זה פרידל בוגן, אדולף וייטמן, חיים פישלר, בנימין ויינר ואחרים. חיים פישלר שהגיע לצ'רנוביץ היה למפקד בית"ר אחרי כניסת הצבא האדום לעיר. הוא גורש ע"י הסובייטים לסיביר. להנהלת בית"ר במחוז בוקובינה מונה גם אדולף וייטמן כנציג סוצ'בה.
שלטון המפקדה העליונה של בית"ר אירגן הדרכת מספר חברים בבית ספר הימי מצ'יביטה וואכיא (Civita Vecchia). בשנת 1934 השתתף בו חבר בית"ר זיידל גרינברג. מספר חברים התכוננו כחלוצים במרכזי הכשרה לעליה, ביניהם א. אאוגנשטיין, א. שכטר ועוד. במושבת קיץ של בית"ר בשנת 1933 שהתקיימה בויזינקו ע"י ויזניצה היו גם שני בחורים מסוצ'בה.
ב- 1935 נפתחה ההכשרה באיצקני שקייא (Iţcani Scheia) תחת הנהגתו של שמואל גבור. ב- 1938 בית"ר ברומניה הקימה בית-ספר לאחיות שאחרי סיום הלימודים היו אמורות לעלות, שתיים מהן היו מסוצ'בה.
כאשר זאב ז'בוטינסקי עזב את הארגון הציוני העולמי והקים את הארגון הציוני החדש, בית"ר הופלה לרעה ולא קיבל סרטיפיקטים לעליה.

תנועת "הנוער הציוני" בסוצ'בה

(ע"י יהודה טננהאוס)
לדברי פרדי שני (רוט) עוד בשנת 1939, כאשר למד בכיתה ג' של הגימנסיה, מורו הפרטי, פרידל בוגן סיפר לו על קיום תנועת נוער בשם "הנוער הציוני" המשתייכת לזרם הציונות הכללית, בה אין חובה אך גם אין זה מפריע להיות דתי, ואינה דוגלת ברעיונות תוקפניים כמו הרוויזיוניסטים. בוגן סיפר שנפגש עם חבר ההנהלה של "הנוער הציוני", ברל שיבר מדורנה, אשר הטיל עליו לגייס חברים לתנועה שתפעל במחתרת. פרידל בוגן אכן ביקש מפרדי להביא חברים לתנועה וזה דיבר עם שני חבריו הטובים פרדי (פצקו) איידינגר ובומי שטטנר, שהתלהבו מן הרעיון ושלושתם היוו הקבוצה הראשונה של התנועה בסוצ'בה. הכוונה היתה לפעול בקבוצות קטנות של 3-4 חברים ממודרות אחת מהשנייה, תוך נקיטת אמצעי זהירות מרביים. הפעילות הסתכמה בקריאת חומר ציוני שהובא ע"י פרידל בוגן לפגישות ולשיחות בנושא.
המצב ברומניה הלך והחמיר. חוקים אנטישמיים צצו כל יום, הילדים והנערים היהודיים גורשו מבתי הספר, הוטל עוצר שחייב יהודים לשבת בביתם משעה חמש אחר הצהריים ולשאת על בגדיהם מגן דוד צהוב. כמובן שלא היתה אפשרות להרחיב את התנועה ונשאר גרעין קטן של הנוער הציוני בסוצ'בה – בומי שטטנר, פרדי איידינגר, פרדי רוט ופרידל בוגן, וזאת עד לגירוש לטרנסניסטריה.
במשך שלושת שנות הגלות בטרנסניסטריה ביקר בשארגורוד חבר התנועה מפּי שרף, נפגש עם פרדי רוט וסיפר לו שבמקומות אחרים בטרנסניסטריה חברי הנוער הציוניים נפגשים ויש אפילו סיכוי לקבל עזרה כספית מבוקרשט, אולם לכך לא היה המשך וגם תמיכה כספית לא הגיעה. כאשר בשנת 1945, לפני החזרה לסוצ'בה נפגשו פרדי רוט ופרדי איידינגר במוגילב ותכננו איך להקים מחדש את התנועה, הפעם כבר לא במחתרת. מיד עם הגיעם לסוצ'בה נפגשו עם בומי, שהגיע הביתה שנה לפניהם, ועם פרידל בוגן שהתחיל כבר ב- 1944 בארגון מחדש של התנועה ומסר להם את הנהגת הקן, שפעל באולם בבית הקהילה. במאמציהם להרחיב ולהגדיל את התנועה מצאו בין תלמידי בית הספר היהודי, שהתקיים אף הוא בבית הקהילה, קבוצת חברים מגובשת שהצטרפו לתנועה. היו אלה עמנואל (מניו) מיכלוביץ, מאיר קוסטינר, שמחה וייסבוך, בן-ציון (בוצי) פוקס, מרטין רוזנר, יצחק (איזיו) בסלר,סנטה אלטמן, ישראל (בובי) היבנר, יעקב (יניו) פורר, יעקב (ז'קי) שטרומינגר, יהודה טננהאוס ואחרים. ביחד היוו עמוד התווך של תנועת הנוער הציוני החדשה בסוצ'בה וטיפלו בהרחבתה והגדלתה עד אשר הגיעה לכ-50 חברים, אחת התנועות החשובות והמכובדות בעיר. סוצ'בה היתה אז גם מוקד לימודי לכל בוקובינה, זאת הודות לבית הספר היהודי שהוקם - בבנין הקהילה - בעיר, במטרה לאפשר לתלמידים להשיג את הזמן שהפסידו בגירוש. הודות לכך ביקרו בקן גם חברים רבים מערים אחרות ששהו בעיר עקב לימודיהם. הפעילות בקן היתה מגוונת, לימוד תורת הציונות, לימוד השפה העברית, הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, שירים עבריים משכבר הימים וחדשים, ריקודים, צופיות וטיולים בסביבה.
האופייני לקן התנועה שלנו היה ההרכב האנושי: כמעט כל החברים היו נערים ונערות משכילים וכמעט ולא היו בהם כאלה שלא למדו. הפעילות היתה לפי קבוצות גיל וחלוקה בהתאם, קבוצת מקשיבים (עד גיל 12) בהדרכת רחל (ללה) גנזלר (לימים קוסטינר), קבוצת אבא ברדיצ'ב - קודם בהדרכת סנטה אלטמן ואחרי הליכתה להכשרה בהדרכת בן-ציון פוקס, קבוצת חבצלת בהדרכת מאיר קוסטינר ושמחה וייסבוך וקבוצת כרמל (מורכבת רק מבנים) בהדרכת מניו מיכלוביץ ויהודה טננהאוס.
הפעילות התקיימה פעמיים בשבוע בימי חול ובכל שבת אחה"צ משעה 14:00 ועד הערב. עונג השבת כלל הקראות בשפות יידיש ורומנית, שירים וריקודים. גם בחגים התקיימה פעילות, הרצאה על משמעות החג בנוסף לתכנית הבידורית. בחנוכה נהגו לערוך ערב חגיגי עבור החברים ובו אכלנו כיסונים מתפוחי אדמה, כשאחד מהם מולא בנוצות ושימש נושא היטולי לזה שבחלקו נפל. כמובן ערכנו טיולים למצודה, לזמקה וגם ליער בורדוז'ני. בחורף כאשר החשיך מוקדם היינו מלווים הביתה את המקשיבות שגרו רחוק.
לאחר תקופה מסוימת נאלצנו לעזוב את הקן שהיה כאמור בבית הקהילה וקיבלנו חדר בתלמוד תורה. שם הלימודים נסתיימו בשעה 18:00 ולאחר מכן עמדו לרשותנו חדרים נוספים. הקן היה מקושט בתמונות של הרצל וויצמן ובכרזות בעלות תוכן ציוני מעשה ידיו של חברנו מרטין רוזנר – ממש אומן גם בשטח זה. היו גם עיתוני קיר, כשלקבוצת כרמל היה עיתון קיר מפואר ומסגרתו מעשה ידי אומן וגם תוכנו היה מכובד.
בעת הבחירות להנהגה הציונית הארצית חברינו היו פעילים מאד למען רשימת התחייה (Renaşterea) והעובד הציוני. פעלנו גם למען הקרן הקיימת באמצעות מתרימים שנשלחו לחתונות שהתקיימו לצורך איסוף תרומות, וכן למען קרן היסוד, כאשר חברינו ביקרו בחנויות היהודיות ואספו כספים.
בקיץ נהגה התנועה הארצית לקיים מושבת קיץ בה התאספו חברים מכל הארץ. ארגון הנסיעה למושבה של קיץ 1946 "מושבת החושלים" שהתקיימה ב-"ואדול קרישולוי" ונקראה גם מושבת האלף, הוטלה על הקן שלנו. היה עלינו לדאוג לתחבורה עבור הקנים מבוקובינה, פלטיצ'ני ובוטושני. הנסיעה היתה בקרונות משא, מילאנו שני קרונות ודאגנו בתחנות הראשיות שיצרפו אותנו לרכבות מהירות יותר. גם כך הנסיעה ארכה מספר ימים. המושבה היתה בהרי טרנסילווניה על שפת נחל שנבע מתוך מערה שארכה כ-4 ק"מ והמים היו קרים כקרח ושימשו לנו לשתיה, לבישול ולקירור אבטיחים. האחסון היה באוהלים או בבית נטוש, ללא דלתות וחלונות, ששימש בעבר מלונית לציידים. אנו תפסנו חדר ומרפסת גדולה, החדר בשביל הבנות והמרפסת עבור הבנים. השתתפנו בטיולים ובכל מיני משחקי צופים כגון גניבת הדגל מהתורן ועוד.
פרשה בפני עצמה היתה הנסיעה הביתה, שארכה 6 ימים וכולנו מרוכזים בקרון אחד בלבד. המקשיבים והבנות היו בתוך הקרון והבנים נסעו על גגות קרונות המשא ועל מדרגות הקרונות, העיקר שהגענו הביתה בשלום ומלאי חוויות.
בשנת 1947 התקיימה מושבה ב-"דורנה קנדרני" ובאמצעה הכריזה ממשלת רומניה על פיחות והחלפת הכסף. קיבלנו בסוצ'בה כסף חדש מבוקרשט ע"י שליחה מטעם החלוץ (קוקה פלנבאום) ושכרנו משאיות אצל שלוים מסוצ'בה על מנת להחזיר את החברים לדורנה ומשם המשיכו ברכבת לבתיהם. התנועה קיימה גם סמינרים ופגישות ברדאוץ, בבוטושני ובקולנטינה ובהם השתתפו מספר חברים גם מהקן שלנו.
אחד המפעלים הגדולים בקן שלנו היה קיום הצגה בשם "איש האפר" באולם תיאטרון ובו השתתפו רבים מחברנו, בתפקיד הראשי שיחק בומי שטטנר ז"ל. ההצלחה היתה רבה והצגנו אותה גם בבורדוז'ני ובפלטיצ'ני.
הקשר עם ההנהגה הראשית מבוקרשט היה בצורת חוזרים, מכתבים וע"י ביקורי חברי ההנהגה. בקן ביקרו איציו הרציג (לימים ארצי) וברל שיבר ז"ל וטוטיו יבלונובר יבל"א, וכן השליח מהארץ יהודה שערי ז"ל ביקר בקן שלנו. ההנהגה הראשית שלחה שליחים לתקופה מסוימת להדריך ולפקח על הפעילות, מוצי ריבנזון, איקי שכטר, נתן קרויטורו ולינצי היו השליחים שהדריכו אותנו.
במשך הזמן נאלצנו לפנות גם את החדר בתלמוד תורה ואז שכרנו 3 חדרים ברח' פטרו ררש (Petru Rareş) לשם העברנו את הקן ובו קיימנו את הפעילות עד פירוק התנועה הציונית.
הקשר שלנו עם הציונים הכלליים – להם השתייכנו – היה באמצעות ד"ר פורר, ד"ר קופפרברג, אביגדור נוסבראוך ומוריץ ליקוורניק. ביום העצמאות הרומני וביום השחרור ע"י הרוסים היינו צועדים במסגרת המצעד הכללי, כמחלקה נפרדת, תחת דגל כחול לבן ולבושים בחולצות לבנות ומכנסיים כהים. מטרתנו היתה חינוך הילדים לערכי הציונות והגשמה בארץ והתנועה קיימה סניפי הכשרה למטרה זו, כתחנה לפני העלייה ארצה. כמו כן קיימה התנועה 2 בתי ילדים בהם חונכו הילדים בתנאי פנימייה ומשם הועלו ארצה.
גם הנהגת הקן (בומי שטטנר, פרדי איידינגר ופרדי רוט) שלנו יצאה להגשמה ובמקומה נבחרו מאיר קוסטינר, שמחה וייסבוך ויהודה טננהאוס להנהגת הקן. ההנהגה הקודמת לאחר תקופת הכשרה, נבחרה להנהגה הראשית וכמובן בביקוריהם בבית, ביקרו גם בקן. חברים רבים מהקן יצאו להכשרה ועלו ארצה.
לבסוף הגיע גם תורה של ההנהגה החדשה לצאת להכשרה, ואכן שמחה וייסבוך עבר להדריך בבית הילדים בדורנה, מאיר ויהודה יצאו להכשרה בסניף איוד ומשם יהודה להדרכה בבית הילדים ב-"גֶגי" ואח"כ לסניף ברשוב (לשם קליטת סניף איוד שחוסל), בן-ציון פוקס יצא להדרכה בבית הילדים שב-"גגי".ואח"כ לזה שבדורנה. הקן בסוצ'בה המשיך את פעילותו בהנהגת מניו מיכלוביץ ואחרים. תנועתנו היתה בעלת שם טוב ואחת המפוארות בעיר.
כל זה נסתיים בסוף 1948, כאשר ממשלת רומניה אסרה על קיום התנועה הציונית; פעילות מסוימת נמשכה במחתרת אך בסופו של דבר פורק כל המפעל הציוני היפה הזה והפעילים נצטוו למצוא לעצמם סידור עד לעלייתם ארצה..חלק אכן הצליח לעלות סמוך לכך, אך אחרים עוכבו זמן רב, התחילו הרדיפות, המנהיגים הועמדו למשפט ונדונו לתקופות מאסר ארוכות ורק מאוחר יותר שוחררו רובם והורשו לעלות.

המזרחי ותנועותיה בשוץ

(כתבו שאול ויידברג ומרדכי גרוס ועיבד מאיר קוסטינר)
ההתאגדות הראשונה בסוצ'בה באגודה ציונית בשם "המזרחי" היתה עוד בזמן כהונת הרב משה חיים לאו זצ"ל – הי"ד, שהיה תומך נלהב ברעיון הציוני. מאיר גרוס ז"ל סיפר למרדכי בנו, שחייל יהודי שנשאר בשוץ אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918) אסף צעירים בבית כנסת החיטים (שניידרשה שיל) וסיפר להם על הרעיון הציוני. תחת הסיסמה "ארץ ישראל לעם ישראל עפ"י תורת ישראל". בין המייסדים שהתאגדו לתנועה היו: ברל ליקוורניק, שמואל אוברווגר, אהרון והרש גוטליב, ברוך ודוד אלתר, אביגדור נוסבראוך, יוסף טרטר, מאיר וקופל צוויבל, חיים קרטן, שלמה, ברוך ונחמיה קוסטינר, מנדל קרצנר, הרש לייב רוזנבלט, חיים וישראל רייף,ברוך ומשה זינגר, ברו זלוצ'בר אלטר קוסטינר, מיכאל וסרמן, בן-ציון גפנר, מיכל היבנר, חיים מסינג, יוסף שפירא, שלמה שטרנליב ואחרים.
אחת הדמויות הבולטות במזרחי לפני ובזמן מלה"ע הראשונה היה ישראל שפירא, יליד העיר (1892). הוא עלה לא"י בשנת 1925 והמשיך גם כאן בפעילות ציבורית ומפלגתית. היה בין מיסדי קרית-מוצקין, מראשוני מתישביה והיו"ר הראשון שלה כרשות מקומית.
בין השנים 1928-1926 התארגנו צעירים לתנועת "תורה ועבודה" אחרי ששמואל חיים לנדאו יסד את התנועה בפולין. בין החברים היו: צבי בליי, יעקב ולצר, יונה קליגר, מכלוביץ, הדסה האס, דוד אייזנטל, אליעזר ריגלר, ברוך שנפ, זיינבל פוקס, יהודה, זיינבל ומשה צולינגר, ברוריה קוסטינר (קופל), יצחק גפנר, משה שוורץ, בנימין לייבנדמן (לבנון), שרגא וחיים וגנר, מיכאל האס, יהושע הרלינג, מכלוביץ מבלצ'אנה, יעקב ברגמן מאיצקני, זיסמן מקומנשטי ועוד. יותר מאוחר, בשנת 1930, התארגנו הצעירים בתנועת "תורה ועבודה – השומר הדתי" ביניהם בומה בליי, שאול ויעקב וחיים לייב ויידברג, מרדכי פיזם מבלצ'אנה, לייזר גפנר, שלמה שטקל, יעקב פורר, גדליה גרינברג הכהן, שלמה דודוביץ' (נפטר צעיר ב-1932), יהושע סלדינגר, ישעיהו ואהרון נוימן, אהרון, אורי ושרה קרטן, לייביש גרינברג, מוטל זילבר, שמחה מריאן, יהודה ולצר, חיה מכלוביץ, שולמית מרגלר, רחל ברל, חנה אוגנשטיין, דבורה וגוסטה וינדיש, מנדל, סלי ושלמה מאיר, איידל האס, שלמה קרמר, בובי טבק, פייבל ומנדל דוננפלד, ציפי דרוקמן, שרה שכטר, קהת פליק. מנהיג תנועה זו היה אלטר יהודה כהן.
בשנת 1930 ביוזמת החברים יעקב ויידברג, משה צולינגר, ישראל רוזנר ומנדל מאיר התחילו בארגון תנועת בני עקיבא. החברים היו קלמן אברהם, ישראל שאומן, האחים קרצנר, מנשה ואברהם האס, שמעון רודיך, קלמן וזלמן ושמואל שכטר, סיומה טרטר, לייב גפנר ואחרים. פעילות הנשים התקיימה במסגרת ארגון בשם 'רות' בניהולה של גב' רוקנשטיין.
הפעילות בסניפים השונים נתמכה על ידי שליחים מארץ ישראל שבאו מדי פעם לשוץ. הם עזרו בארגון, הסברה והפצת תרבות, שירים והווי ארץ ישראליים. מבין השליחים זוכרים את הרב יהודה לייב מימון זצ"ל שהרצה על ישוב ארץ ישראל, נתן ביסטריצקי, נחום נרדי, ש.ז. שרגאי. הרב משולם ראטה זצ"ל שכיהן כרב העיר היה בעצמו ציוני נלהב (מזרחי) ביקר בסניפי התנועה ועודד את הפעילים למבצעים למען ארץ ישראל. הרבי מויז'ניץ, רבי ברוך הגר זצ"ל – הי"ד ריכז את פעילות המזרחי בכל בוקובינה.
מרדכי גרוס מצא בארכיון אוניברסיטת בר אילן שבחודש טבת תרפ"ט (1929) התקיימה ועדית צעירי מזרחי בצ'רנוביץ בהשתתפות נציגים משוץ: ישראל רייף, קופל צוויבל, ברוריה קוסטינר.
בועידת מזרחי בצ'רנוביץ ב-1933, השתתפו כנציגים משוץ האחים ברוך ודוד אלתר, חיים ודבורה וגנר, יעקב ולצר, אליעזר פייבל מאיר, קופל צוויבל, ברוריה קוסטינר, ישראל רייף, אליעזר ריגלר, יוסף שפירא, ברוך שנפּ.
פעילות הארגונים התמקדה בהסברה וחינוך ציוני, איסוף כספים לקרן קיימת וקרן היסוד ובעיקר בהכשרת חלוצים והעלתם ארצה. היה קשה מאד לקבל סרטיפיקטים לעליה. האנגלים צמצמו את רישיונות העלייה ועל כל 100 חלוצים שרצו לעלות נתקבלו 10 רישיונות. חיי החלוצים היו מלאים תוכן בשאיפתם לעלות ארצה. בשנת תרפ"ח (1928) ידוע על קבוצת הכשרה בת 15 חברים שעבדו בחקלאות בשדות קומנשטי ובלצ'אנה ואילו בשוץ עברו קורסים לנגרות. ב-1932 היה קיבוץ הכשרה בטודורשטי ומשם עלו ארצה שרגא וחיים וגנר, יהושע ומשה צולינגר, מיכאל האס, מנדל וברוריה קופל (קוסטינר) ומרדכי פיזם מבלצ'אנה. בשנת 1933 עלו ארצה יעקב ויידברג ומשה שוורץ. בארץ בין מיסדי שדה יעקב היה דוד אייזנטל יוצא הכפר מרציי שבסביבת שוץ.
שאול ווידברג עצמו עשה הכשרה בשנת תרצ"ה. בקיץ עבדו בחקלאות אצל בעל אחוזה יהודי על יד צ'רנוביץ ובחורף היה הקיבוץ בשוץ. הוא עלה ארצה בשנת 1941 כחצי שנה לפני הגירוש לטרנסניסטריה באוניה 'דוריאן II'. שלושה חודשים שהו 900 העולים על הים, נתפסו על ידי האנגלים ונכלאו 6 חודשים במחנה מזרע ליד עכו ושנה במחנה עתלית.
הגירוש הטראגי לטרנסניסטריה שם קץ לפעילות היפה והעניפה של הציונות הדתית בשוץ, אך זו התחדשה אחרי החזרה מהגירוש.
(הערת המערכת: פרקים על פעילות תנועות הנוער - ביתר, הנוער הציוני ובני עקיבא - בשוץ אחרי הגירוש אפשר למצוא גם בכתבות של יוצאי התנועות שכתבו על זה מראות עיניהם/ן)

עליה לפלסטינה לפני המלחמה

(ע"י שמחה וייסבוך)
הפעילות הציונית החלוצית בסוצ'בה צברה תאוצה ומספר רב של צעירים עלו ארצה, חלק מהם אחרי שעברו הכשרה. ב-1932 עלו לפלסטינה חמישה חברי בית"ר ביניהם בובי ומוניו טננבאום מסוצ'בה וארליך (מאיליששטי), באופניים בדרך היבשה דרך טורקיה, סוריה ולבנון. כמו כן עלו קוקה טננבאום, א. אוגנשטיין, וו. הלר, בנימין ויינר, אלברט בק, בומה בליי, מלציא בליי, הנזי ודב בק, יעטי רוזנבלט, רוזנטל ואחרים. מטעם השומר הצעיר עלו המסגר גרוסמן והמהנדס דיקמן וממזרחי עלו ב. גפנר, גרינברג עם המשפחה, ו. פורר, ב. גולדשטיין, ריגלר ואחרים. כמו כן, עלה אריך קלופר שלמד חקלאות באוניברסיטה העברית תקופה מסוימת לפני שחזר לרומניה. יעקב פורר מסוצ'בה עלה כחלוץ ונפטר משחפת ונקבר בצפת ב-1942.
אף כי מספר הבקשות לעליה הלך וגדל, השליט המנדטורי העניק רק סרטיפיקטים (כפי שנקראו אז) מועטים לעלייה. עוד לפני שהיטלר עלה לשלטון רבים מאד רצו להימלט מרומניה ולעלות, ובמיוחד לפני גירושם לטרנסניסטריה. המדיניות הצבועה של "האלביון" בלמה מאד את עלייתם וכך, רבים מיהודי סוצ'בה לא הצליחו לעלות, ונשארו להתמודד עם גורלם המר שצפה להם בגירוש.
פעילות ספורט יהודית בסוצ’בה (ע"י שמחה וייסבוך)
ב- 1912 נוסד הארגון "הכח" ע"י ד"ר אדולף וגנר עם ענפים בכדורגל וכדוריד וב- 1928 חונך המועדון לספורט "הנצח", ובאותה שנה "מכבי" עם ענפים בכדורגל, התעמלות וכדוריד לנשים. ספורטאים מהרבה ערים השתתפו ב"מכביאדה" שאורגנה בסוצ’בה. החברים הבולטים והפעילים בארגון היו ר. שלעפר, י. רוזנברג, ב. וייטמן ואחרים. בטניס שולחן יש לציין את פרדי הורוביץ המעולה ושחקן מוכשר אחר, ז. בלאושטיין.
הספורט הנפוץ ביותר בין יהודי סוצ’בה היה ללא ספק משחק המלכים, השחמט. אלוף העיר היה ישראל היבנר שהשתתף פעמיים במשחקי חצי הגמר אליפות המדינה, בבוקרשט (1955) ויאסי (1956) עם תוצאות מצוינות ואף גבר פעם על האומן הבינלאומי דולפי דרימר, לימים רקטור אוניברסיטה בבוקרשט. שחמטאים מוכשרים אחרים היו ד"ר טרטר, זאב הלר, ז. גנזלר וקופלוביץ'.

יהודי סוצ'בה והמפלגות השונות

(ע"י שמחה וייסבוך)

המפלגה הקומוניסטית

אף כי מפלגה זאת נאסרה ברומניה החל משנת 1922, היה קיים בסוצ’בה גרעין קומוניסטי בין שתי המלחמות. כמעט 90% מחבריה היו יהודים שחשבו שהקומוניזם יפתור יחד עם בעיות העולם גם את זו של היהודים. בתחילת העשור הרביעי פוליטיקאי רומני בשם ארג'נטויאנו (C. Argentoianu) הצהיר: "לא כל היהודים קומוניסטים, אבל כל הקומוניסטים יהודים הם". אמירה זו לא היתה מוגזמת לגבי העיר סוצ’בה. מספר צעירים אידיאליסטיים כמו איזיו ראכמוט, א. נוסבראוך, וו. רול ועוד שהיו בין חבריה נידונו חלק למאסר (טוביה הילזנראט) ואחרים נכלאו במחנות (איזיו ראכמוט) או נשלחו למחנה הידוע לשמצה וופניארקה שבטרנסניסטריה, שם בין היתר חלו בשיתוק (ב. כ"ץ) עקב אכילת אפונה למאכל בהמות. היו גם כאלה שניספו בכלא דופתנה כאשר התמוטט בזמן רעידת האדמה בלילה בין 9-10 לנובמבר 1940 (ה. ויידנפלד, ליברמן).
צעירים קומוניסטים אחרים נסעו לספרד ללחום בשורת החזית העממית (זילברבוש, איזיו שפירא). בסביבות 1 במאי נערכו חיפושים בדירות וגם מעצרים והיו גם מעשי פרובוקציה כמו בבית ספר תיכון לבנות דואמנה מריה (Doamna Maria), כאשר קצין שירות הביטחון (Isar) שהיה מנצח המקהלה הכניס בכוונה קטעים מהאינטרנציונל ולאחר מכן האשים תלמידות יהודיות ששרו את המנגינה הזו. עקב כך הוגשה תביעה משפטית (ה. שלעפר, ז. שפירא ואחרות) שהסתיימה בסחיטת כספים. במקרה אחר, בחיפוש שנעשה בעלית גג של יהודי "נמצא" דגל אדום. בעל הבית ושלושת בניו הועמדו בפני בית דין צבאי (א. בוגן האב ובניו פ. בוגן, ב. בוגן וז. בוגן). כ"כ "נמצאו" רובים במחסנים של ש. קליגר וב. שפירא. הכל נגמר בתשלום שוחד כבד.

המפלגה הסוציאל דמוקרטית.

חלק מהיהודים היו פעילים במפלגה זו, והיה לה תפקיד חשוב בחיים החברתיים והתרבותיים של התושבים היהודים. יושב ראש המפלגה היה המשפטן ד"ר ברוך שאפר, וחברים בולטים היו לייב ואייזיק רוטקופף, עו"ד ז. שור, מארטין האס, שמיל צנטנר, ז' הילזנראט, איזיו טיין, ברל דנקר, סנדר וברנהארד קרן שהיה גם מנהל החשבונות, שלוימה פראיר, בלאושטיין וקליין.
ד"ר שאפר כיהן גם כראש העירייה לפני מלה"ע הראשונה. ביוזמתו נבנתה תחנת החשמל ב-1911 וגם בוצע תיעול העיר. רק מעטים היו חברים בשתי המפלגות ההיסטוריות – הלאומית-חקלאית והליברלית (ר' לעיל).

המפלגה "ליגה להגנת האומה הנוצרית"

למפלגה זו (של א.ק. קוזה) היתה כאמור (ר' לעיל) מדיניות אנטי-יהודית מובהקת. בראש המפלגה במחוז סוצ’בה היו שני פרופסורים של בית הספר התיכון שטפאן הגדול (Ştefan cel Mare). מתוך 5 חברי הפרלמנט שהמפלגה זכתה בסך הכל בבחירות, אחד היה מסוצ’בה, פרופ' ג. קרלן. לסוצ’בה היה גם סנטור קוזיסט, גם הוא פרופ' באותו תיכון – פולוקושרו (Polocuşeru). התלמידים היהודים סבלו רבות מהפרופסורים הללו שהיקשו עליהם לעבור את הבחינות ושמו להם כמטרה להכשיל אותם.

המפלגה היהודית

בבחירות לפרלמנט במאי 1926 נבחר ד"ר מאיר אבנר (Ebner) כציר וד"ר קליגר כסנטור (שניהם מצ'רנוביץ) מטעם המפלגות ההיסטוריות.
בחודש פברואר 1926 נוסדה בבוקרשט המפלגה היהודית שהתחילה לתפקד חלקית ב-1928. ב-1930 כתוצאה מהתפרצויות אנטישמיות שהסתיימו בסוצ’בה בשוד חנויות במיוחד ברחוב בוסנצ'י, הוקמה המועצה העליונה היהודית שהגישה תזכיר למלך קרול השני. וכך בבחירות לפרלמנט שב-1931 הרוב המכריע של יהודי סוצ’בה הצביעו בעד המפלגה היהודית אשר התחילה לתפקד בפועל ב-4 במאי 1931.
מרשימת המפלגה נכנסו לפרלמנט 5 צירים מתוכם 3 מבוקובינה. בסוצ’בה המפלגה קיבלה 1368 קולות בבחירות בשנת 1931 ו-1278 קולות ב-1932. המפלגה השיגה סיבסוד מטעם הממשלה למעונות הסטודנטים, הנחה של 75% לאגרת דרכון לעולים והקלות לארגון תנועות ציוניות לנוער.
בין הצעירים שלמדו בחו"ל היתה מגמה להישאר שם אחרי סיום הלימודים, נוכח הקשיים הצפויים למצוא מקום עבודה כפקידי מדינה בחזרתם הביתה. וכך נשארו פרופ' מרדינגר, ד"ר א. רוזנר, ד"ר שאפר, גלאזר, ארונוביץ ואחרים.

חיי הדת בסוצ'בה

(ע"י שמחה וייסבוך ויהודה טננהאוס)

בתי כנסת בעיר סוצ’בה

היו בסוצ’בה עשרה בתי כנסת ובהם מנינים של בוקר וערב. בית הכנסת הגדול, ה"טמפל", נבנה בתחילת המאה ה- 19 (אבן הפינה הונחה ע"י הרב חיים טירר מצ'רנוביץ). החזן הראשון היה מנשה מאס מרוסיה ואחריו כיהן כחזן י. ספקטור וכבעל תפילה שרול אבנר, תלמודאי נודע. האפוטרופוס של ה-"טמפל" היה מנדל אייזנברג וחברי ההנהלה היו הרמן ביינר (סרן פעיל בצבא האוסטרי), בעל מפעל לעור סולומון שטרנליב, סוחר ברזלים שאייע לנגר, מנדל בוגן, מאיר רוזנשטוק, מארקוס קאן, אייזיק גרינברג, אלטר גרינברג, ליפא פרנקל, פאבל הולדנגרבר והרש דוד. בית המדרש הגדול נוסד ב- 1860 ע"י הרש לאנגר ויעקב בער ויידנפלד.
בית הכנסת חברה ג"ח (גמילות חסידים) נוסד ב- 1870, חוּדש בשנת 1910 ושופץ שוב ושוב בשנים 1929, 1975 ו- 1983. את ארון הקודש פיסל בעל מלאכה מקומי והקירות קושטו ע"י האומן נוסיק במחזים תנכיי"ם. בין בעלי התפילה השונים בלטו במיוחד אשר רייכר, יוסף גליקמן, אפרים וייסבוך, ברל ליקוורניק ושמחה שטטנר. מתוך כל בתי הכנסת שהיו בסוצ’בה זה היחיד שנשאר עד היום, כל יתר בתי הכנסת נהרסו ע"י השלטונות הקומוניסטיים.
בית הכנסת "חברת תהילים" נוסד ע"י משה מריאן, ו-"בית כנסת החייטים" ע"י אייזיק רוטקופף. ה-"וויז'ניצר קלאוס" נוסד ע"י מרדכי טננהאוס וזה של חצר ה"סדגורה" ע"י מרדכי לייב שפראן, וולף סיגל ויונאס שמלבאך שתרמו את הקרקע. נוסף לאלו היו גם בית המדרש הגדול, בית כנסת הוותיקים וכן אלה של הרבנים הגר ומוסקוביץ. עד לגירוש היהודים באוקטובר 1941, כל בתי הכנסת שבעיר היו מלאים עד אפס מקום בחגים פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור וסוכות.
בחודש אלול נהרו המוני התושבים לבתי עלמין. בשבתות וחגים חלק חבשו שטריימל ולבשו קפטן וביום כפור קיטל. בימי שבת כל המסחר הופסק ורוב החנויות היו סגורות, וזאת אף כי לא היה קיים שום חוק עזר בנדון. הדתיים נהגו לקום ערב ימים הנוראים לפנות בוקר וללכת לבתי כנסת לסליחות, וביום הראשון של ראש השנה (כאשר חל ביום חול) הלכו לנחל ('גירלה' שלמרגלות המצודה) למינהג "תשליך" שבו הם ניערו את כיסי הבגדים כאקט סמלי לניעור העוונות שדבקו בשנה שחלפה ולבקש מחילה עליהם. ערב יום כיפור נאספו בבתי כנסת תרומות לעניים, ולקרן קיימת, קרן תל-חי ועוד. בתום תפילת נעילה הרבה משפחות מיהרו לתקוע יתד ראשונה לקראת חג הסוכות, לקיום הפסוק "ילכו מחיל לחיל". בחג הסוכות היה בדרך כלל בכל בית כנסת לפחות אתרוג אחד שהגיע מארץ ישראל, ובשמחת תורה בזמן ההקפות, הילדים הצטרפו לתהלוכת ההקפות כשהם נושאים דגלונים מיוחדים, והקהל יוצא בשירה ובריקודים עם ספרי תורה.
בסוצ’בה היתה קהילה עניפה עם ועד קהילה שדאג לצרכים הדתיים של היהודים, שמרביתם היו שומרי מסורת. הקהילה העסיקה ואת הדיין גרשון שטטנר. כמו כן היו שוחטים: שכטר, ארליך, גנוט, האטנר ונוסבאום. המשחטה לעופות שבמרכז העיר וזו של בהמות למרגלות מצודת "שטפאן צ'ל מרה", סיפקו בשר כשר לקהילה.
הקהילה החזיקה גן ילדים בניהולה של הגננת בלאנקה איזוליס ואטל קרפ-שפירא (שנפטרה בסיביר) ותלמוד תורה שהיה בבנין שנתרם לקהילה ע"י משפחת פוגל (איציק ורגינה). למדו שם חומש, גמרא ועברית. המורים היו גויכמן, וייסבוך, מילר וקרטן. היו בעיר מספר תלמודאים כמו וייסבוך, נוסבראוך, בקל, וייסברג, ראוכברגר מאיר 'דער פוילישר' ועוד והיו מורים שהחזיקו "חיידרים" כמו קאלכשטיין וכאלה שנתנו שעורים פרטיים כמו וייסבוך, גוטליב, פייביש מלמד, וייסברג ובלום.
בבנין סמוך לזה של הקהילה היהודית היה בשנות ה-20 בית ספר תיכון יהודי מוכר ע"י השלטונות. שפת הלימוד היתה רומנית על פי החוק משנת 1925 אך המורים היו ברובם יהודים: נ. דלפן, הלפרן, גב' ד"ר לוי, שטיינהאוזר, טראונר, וולדמן ועוד.
בית המרחץ היחיד במשך שנים רבות (שכלל מקווה) היה של הקהילה. היו בעיר שני בתי עלמין, הישן (שנסגר בסוף המאה ה- 19) והחדש, עבורו הוקצה בשנת 1892 לקהילה היהודית מגרש שנמצא מול בית הקברות הנוצרי. שם מצאו קבר אחים של יהודים שנרצחו על קדוש השם ב- 1940 בזאהארשטי (Zahareşti) ע"י חיילים תחת פיקודו של הסרן הפושע קארפ. בשנת 1941 תחת חסות הקהילה הוצאו עצמותיהם ונקברו בבית העלמין היהודי. סמוך לקבר הזה נטמנו גם סבונים שעשו בני בליעל היטלריסטים ימ"ש R.I.F. - Rein Jüdisches Fett)), מיהודים שנרצחו. בבית העלמין החדש נמצאים גם הקברים של רבנים שכיהנו בעיר.
לא רחוק מבית העלמין הישן, בגבעה בפאתי העיר נמצאו שרידי מצבות ועליהן אותיות עבריות. על אחת אפשר היה לקרוא את השם "חנה". כנראה שזה היה בית עלמין הותיק ביותר בעיר עם תחילת הישוב היהודי. יום אחד בסוף שנות ה- 60, תחת שלטון צ'אושסקו והמפלגה הקומוניסטית, נקרא מר אפרים וייסבוך כנציג הקהילה היהודית, למשכן המפלגה ונדרש להסכים לסלילת כביש שיעבור בתוך בית העלמין הישן. למרות הלחץ שהופעל, הוא דחה על הסף דרישה זו שמשמעותה חילול בית העלמין. עקב סרובו הנמרץ, פנו לשלטונות שבבירה וביקשו שפקיד בכיר יבוא משם כדי להכריע בנדון. ואכן כעבור מספר ימים הופיע בעיר נציג משרד הדתות ששמע את טענות שני הצדדים ופסק שאין חובה שהכביש המתוכנן יהיה ישר כסרגל שהרי יש במדינה אין ספור כבישים עוקפים.

התארגנות לעזרה הדדית

1) מוסד גמילות החסד
גם בזמנו קיבלו הבנקים פקדונות תמורת ריבית ונתנו הלוואות תוך גביית ריבית.ומותנות במתן בטחונות הולמים. המושג "משיכת יתר" לא היה מוכר.
כאשר סוחר נזקק לסכום כסף לתקופה קצרה, היה פונה לסוחר אחר מכר ומבקש גמילות חסד - הלוואת קצרת מועד וללא ריבית. לרוב היה נענה ומקבל את הסכום הדרוש כלו או מקצתו, בצורה דיסקרטית ולעתים אפילו ללא שטר או מסמך כתוב, אלא רק על סמך האמון ששרר בין הלווה למלווה. כמובן שזה היה מבוסס על הדדיות וזה משמש דוגמא טובה לאמון וסולידריות ששררו בין רוב היהודים בקהילה.
2) איסוף כסף לנצרך.
צורה אחרת של עזרה התקיימה כשמישהו היה זקוק לסכום רציני שמעבר ליכולתו, עקב מחלה או צרה אחרת. היה מתארגן איסוף אנונימי של הכסף ע"י שני חברי קהילה מכובדים, שהיו עוברים בין החנויות ומבקשים תרומה מבלי לפרט למי ועבור מה היא מיועדת. ככל שהמתרימים היו מכובדים יותר גם התרומות היו גדולות יותר, כשהמותרם שאל לפעמים מה הם מצפים ממנו ותרם בהתאם.
ב-1940 כשהגיעו לעיר היהודים שגורשו מכפרי האזור, יצאו אנשי הקהילה לגיוס תרומות עבורם. העיר חולקה לרחובות שבהם סיירו זוגות המתרימים והכסף שנאסף חולק בין המגורשים הנזקקים.

רבנים אנשי שם

העיר סוצ'בה התברכה ברבנים גאונים שנולדו או כיהנו בעיר והטביעו את חותמם לא רק על העיר, אלא על קהילות יהודיות רבות ברחבי העולם. לשנים מהם (הרבי יעקב מוסקוביץ' ורבי חיים הגר) היו בתי כנסת משלהם.

רבי חיים הגר זצ"ל

(ע"י אריה בן שלמה קוסטינר)
רבי חיים הגר היה בנו של רבי משה הגר שיסד את החצר בשוץ בשנת תרנ"ג (1892) שברחוב צ'יפריאן פורומבסקו. רבי משה היה נכדו של הרבי מנחם מנדל זצ"ל מוויז'ניץ הידוע בשם "צמח צדיק" על שם ספרו על התורה והמועדים.זקני חסידיו שקראו לו בחיבה ר' מוישלה זוכרים את תפילתו הנעימה ואת השמחה ששררה בשבתות ובחגים. בחצרו של רבי חיים ובבית המדרש המרווח התרכז חלק גדול של השמנה וסלתה של יהודי העיר. בחגים ובימים הנוראים, בקולו הערב בנוסך ויז'ניץ המקורי, היה רבי חיים , בעוברו לפני התי בה, מלהיב את חסידיו. ר' אשר רייכר בעל קורא ובעל תפילה מעולה הרעיד את חלונות בית הכנסת בהכרזתו "כתר" בתפילת מוסף של שבת וחגים. בברכת כוהנים תפסו את כל כותל המזרחי משפחות שטרנליב ופליק. בכל שלושת הרגלים ר' הרש וייסברוד, נעים זמירות, היה שר עם מקהלה את הפיוט "י-ה א-לי". את מסיבות נעילת החג, ה"טיש" של האדמו"ר היה מפאר בדברי תורה ר' יעקב שמשון שפירא, אביו של ר' מאיר שפירא, ידוע כבר בצעירותו כ "עילוי משוץ'', מיסד ישיבת חכמי לובלין. ההקפות בשמחת תורה היו מפורסמות בהקפם ובשמחתם. רבים מבני העיר מבתי כנסת אחרים באו לחזות ולהשתתף בשמחת החסידים.
השוחטים של העיר גם היו בין מתפללי בית המדרש: ר' נחמן שכטר שוחט ומוהל, ר' יוסל נוסבוים בעל תפילה נעים, ר' אברהם דוננפלד, ר' יהושוע גנוט סופר סת"מ. מבין בעלי הבתים זכורים לי: ליזר רוקנשטין ובנו ברוך, אלימלך זינגר עם בניו ברוך ומשה, זרח ארליך, אברהם אלתר ואחיו משה מיכאל קוסטינר ובניהם, יוסל וברוך אלתר שהחזיקו בעיסקם קופת גמ"ח ממנה הילוו כל יום רביעי הלוואות לסוחרים הזעירים, מנדל קרצנר ועוד.
זכורה לי שבת מיוחדת בהגיעו לשוץ האדמו"ר מנחם מנדל מווישוב בנו של הרה"צ ר' ישראל זצ"ל מוויז'ניץ.התאספו חסידים מקרוב ומרחוק. בית המדרש היה גדוש קהל, נאלצו לחבר אליו את עזרת הנשים, הטיש והניגונים הערבים נמשכו עד אור הבוקר. רבי חיים הוגלה עם משפחתו, הרבנית רוחלה משושלת מז'יבוש והבת מרים למורפה שבטרנסניסטריה שם נפטרה הרבנית והובאה למנוחות בבית הקברות בעיירה.
מהגרוש חזר רבי חיים לשוץ, התחתן שנית עם רחל פרוכטר והמשיך לנהל את חסידות שוץ-ויז'ניץ. החסידים התקבצו מידי יום לתפילות ולימוד תורה בבית הכנסת שב"חצר". בחצר היה גם בוסתן מפורסם להנאת צעירי המקום. בשנת 1950 עלה הרב ארצה יחד עם בני משפחתו, השתקע בחיפה ובבית הכנסת ברח' עומר אל מוכתר ואח'כ ברח' הרצל ריכז סביבו את חסידיו יוצאי שוץ. בשלב יותר מאוחר עזב הרב את חיפה ועבר לבני- ברק שם נפטר בשיבה טובה ב כ"ד טבת תשל"ז.

רבי משה חיים לאו מפיוטרקוב זצ"ל

(ע"י מאיר קוסטינר)

הגאון משה חיים לאו כיהן כרב העיר שוץ בשנים תר"פ- תרפ"ח (1920 – 1928). הוא היה בן לשושלת רבנים שנמשכה עשרות שנות דור שקצרה היריעה מלתאר אותה אבל נזכיר כמה אישים מדורות האחרונים. סבא רבה שלו, רבי ישעיהו הלוי סגל בעל הט"ז (על שם ספרו "טורי זהב"), היה רבה של פרוביז'נה. סבו, אבי אמו היה הגאון רבי שמואל יצחק שור, רבה של מונסטרישץ, שעל שמו נקרא ספרו (שו"ת) "מנחת ש"י" והיה מגדולי המשיבים בדורו. קיים גם קשר משפחתי לשוץ או יותר נכון לגאון יליד שוץ, רבי מאיר שפירא זצ"ל (ראה כתבה נפרדת בפרק זה). אמו, מרגלית נישאה לאביו רבי יעקב שמשון שפירא והיא נכדתו של ה "מנחת ש"י". אביה, דודו של רבי משה חיים לאו, הרב אברהם צבי שור היה ראש אב בית הדין בבד"ץ החסידים בירושלים.
רבי משה חיים לאו היה חתנו של רבי ישראל הגר מוויז'ניץ בעל "אהבת ישראל". הוא הוסמך בגיל 27 כרב וכהונתו הראשונה היתה בשוץ. כאן הוא יסד "תלמוד תורה" העביר שיעורים יומיים בגפ"ת ושיעורי ערב לבעלי בתים, אחרי יום עבודתם. דאג לקרב את הנוער לתורה וליהדות. פיתח יחסי ידידות מעבר ליחסים בין רב לצאן מרעיתו. אחד המקורבים אליו היה שלמה קוסטינר. הוא היה בקשר עם רבי משה חיים גם בימים האפלים של הגטו בפיוטרקוב.
משוץ המשיך לכהן כרב בערים פרשוב ופיוטרקוב, היה ממנהיגי יהדות פולין ומראשי הרבנים בפולין. רבי משה חיים זצ"ל – הי"ד נספה בשואה. בנו מזווג שני רבי ישראל מאיר לאו כיהן כרב ראשי לישראל וחתן פרס ישראל לשנת תשס"ה על מפעל חייו לקירוב לבבות, נבחר ב-2005 שנית לרב ראשי תל אביב יפו וספרו "אל תשלח ידך אל הנער" (הוצ' ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 2005) זחה לשבחים רבים וקהל קוראים רב ונרחב.

רבי יעקב (יענקל'ה) מוסקובי'ץ זצ"ל

(ע"י מרדכי גרוס)

נצר שושלת ר' מאיר מפרימשלן (1780 - 1850)
בתו של מאיר מפרימשלן, מרים חיה ע"ה, היתה נשואה לר' יואל זצ"ל שנפטר בשנת 1886. היא האריכה ימים יותר מבעלה והיתה ידועה כבעלת מופת בעזרת מקל שקיבלה בירושה מאביה וביקשה להניחו בקברה כדי שיגן על העיר. ואמנם במלה"ע הראשונה כל העיירות מסביב נשרפו פרט לסוצ'בה שנשארה שלמה.
הצדקת היתה נכנסת בערב לבית כנסת, פותחת את ארון הקודש ושופכת את ליבה לפני בורא העולם, ומבקשת שכל אלה שהגישו בקשות באותו יום יצליחו. היא הלכה לעולמה בכ"ה באדר תרס"ג (1903). על קברה הוקם אוהל בבית העלמין הישן בסוצ'בה שקיים עד היום ומוקף בחומה. לצדה נקברו בניה, ר' יעקב שלמה זצ"ל (מגורה הומור) ור' מאיר זצ"ל, אביו של ר' יענקל'ה. בשנת תשל"ה (1975) הובאו שלושת הגופות עם המצבות המקוריות ונקברו בהר הזיתים בחלקת כולל גליציה. המבצע הוצא לפועל ע"י הרב מ. פרנקל זצ"ל, לימים רבה של כרמל הצרפתי בחיפה, שהיה בעלה של מרים יהודית, הבת של הרבי יעקב (יענקל'ה) מוסקוביץ.
רבי יענקל'ה ניהל חצר שבמרכזה בית כנסת רחב ידיים עם קהל גדול של מתפללים ושל תלמידי חכמים ששקדו בו על לימודי קודש.
הרבי יענקל'ה הוגלה עם משפחתו לטרנסניסטריה והגיע לשארגורוד. הוא שרד את השואה וחזר משם לסוצ'בה, היה ידוע כבעל צדקה. בביתם עבדה טבחית שהכינה אוכל לכל דיכפין ואת הכסף שנכנס לביתו חילק לצדקה.
הוא זכה לעלות ארצה, השתקע בחיפה והקים בית כנסת ברח' הלל. לאחר פטירתו בנו יחידו זלמן לייב ז"ל סרב לנהל עדה אבל היה ידוע כבעל צדקה גדול. כיהן כמזכיר המועצה הדתית בחיפה והקים משפחה לתפארת. הבת מרים יהודית ע"ה השאירה משפחה ענפה בארץ.

הרב משולם ראטה זצ"ל

(ע"י מרדכי גרוס)

העילוי מהורודנקה
הרב נולד בשנת תרנ"ה (1875) בעיר הורודנקה (גליציה) וכבר בהגיעו למצוות יצא שמעו בעולם היהודי כ"עילוי מבורודנקה". הוא נבחר כעבור מספר שנים כרב עיר מולדתו ומכל קצווי תבל פנו אליו בשאלות סבוכות בענייני הלכה. הרב האמין בחשיבותה של מדינה יהודית והזדהה עם הציונות הדתית, תנועת המזרחי מטעמה נבחר כנציג לקונגרס הציוני ואף היה מועמד לסיים (הפרלמנט הפולני). הוא עבר לכהן כרב העיר חרוסטקוב אולם נאלץ לעזוב עקב היותו ציוני. משם עבר לכהן כרב העיר סוצ'בה (שוץ) בשנת תרפ"ט (1929). יצחק קוסטינר זוכר שהוא וכל ילדי הגן היהודי בהנהלתה של ה"דודה" איזוליס הקבילו את פני הרב עם דגלוני כחול לבן.
ר' ישראל לבנון בספרו "מצא חן במדבר" מספר שראה כיצד הרב מסוצ'בה לומד תורה: "בחצות הליל עמד הרב משולם ראטה ז"ל ליד שולחן עמוס ספרים, מעיין, מדפדף ודולה פנינים מן התלמוד.כך בכל לילה ולילה 'לא הוה פָסֵק פומֵיה מגירסא' ". הרב ראטה כיהן כרב העיר סוצ'בה במשך כ-16 שנה ועבר אח"כ לכהן כרב העיר צ'רנוביץ, עיר הבירה של בוקובינה, שם יסד בין היתר בית מדרש לרבנים אורטודוכסים. בשנת 1943 (תש"ג) הצליח לעבור לבוקרשט והביא איתו כתבי יד רבים. הוא פנה למר ישראל לבנון ז"ל בבקשה להציל את כתביו וזה אכן הצליח להעביר את כולם ארצה. בי"ד בסיוון תש"ד (1944) עלה הרב ארצה דרך ראש הנקרה.
עם הכרזת המדינה פסק הלכה שיש לאמר הלל שלם ביום העצמאות, פסיקה שנתקבלה בחוגים הדתיים הלאומיים. הרבנים הראשיים לישראל הגרא"ה הרצוג והגרב"צ עוזיאל כיבדו את גאוניותו של הרב ראטה ומינוהו כאב בית הדין הרבני הגדול בירושלים. לדברי הרב הרצוג "הכל מודים שאין בדורנו גדול בתורה מהרב משולם ראטה".
הוא חיבר ספרים רבים ובין היתר את הספר "קול מבשר". הרב ראטה החזיר את נשמתו הטהורה לבוראו בכ"ו בכסלו תשכ"ג (1963) בשנת ה-88 לחייו. עשר שנים לפטירתו הונחה אבן הפינה להקמת קריית קול מבשר (ע"ש ספרו) במבשרת ציון ליד ירושלים. יהי זכרו ברוך.

רבי יהודה מאיר שפירא זצ"ל

(ע"י מרדכי גרוס)

בעיר סוצ'בה, עיר ואם בישראל, נולד בז' באדר תרמ"ז (1887) הילד יהודה מאיר להוריו ר' יעקב שמשון וזוגתו מרגלא. משפחתו מיוצאי קהילות שו"ם (שפייאר, ורמיזא, מגנצא) ועל כן נקראת המשפחה שפירא.
מחצבתו מצד אבא, ר' נתן נטע שפירא ור' פנחס מקוריץ, ומצד אמא הב"ח – והט"ז. רבבות נהרו אחריו ודבקו בו רבנים נאמנים. הוא המחולל של "הדף היומי" והחל מראש השנה תרפ"ד 1924 נפתח הלוח החדש של הדף היומי הנלמד בכל חמשת היבשות. בשנת תשס"ה סיימו היהודים בכל העולם מחזור ה-11 של הדף היומי.
בל"ג בעומר תרפ"ד הונחה אבן הפינה ל"ישיבת חכמי לובלין". ר' יהודה מאיר היה גאון בהלכה, אומן הפלפול והדרש, השירה והפיוט. הוא היה גם מנהיג מדיני וכיהן במשך 3 שנים בסיים הפולני והיה רב בלובלין.
פעם שאל אותו ציר הסיים הפולני מה במנהג אכילת ביצה קשה בפסח? השיב לו ר' יהודה מאיר "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ", כלומר ביצה המתבשלת יותר מתקשה והיהודים ככל שהם נרדפים יותר, הם מתחשלים יותר ויותר.
במסיבה בארה"ב שאל יהודי מה הוא יכול להרוויח אם ישקיע כסף בבנין ישיבה. הרב ענה שתמורת מאה אלף דולר הוא מוכר לו את חלקו בעולם הבא, למען הקמת ישיבת חכמי לובלין. כשהחליט להקים פנימייה ליד הישיבה פנה לגאון ר' משולם ראטה מרא דאתרא בסוצ'בה וביקש ממנו תוכנית לימודים.
בשנת תרצ"ג 1933 נעתר לכהן בקהילת לודז' בתנאי שיפרנסו את הישיבה הגדולה בלובלין. הוא נקטף בדמי ימיו בשנת 47 לחיו בו' במרחשוון תרצ"ד (1934). שכונת זיכרון מאיר בבני ברק נקראת על שמו.

היהודים ברומניה ובסוצ’בה בין שתי מלחמות העולם

(ע"י שמחה וייסבוך)

בתום מלה"ע הראשונה ולאחר חוזה וורסאי שכפה על רומניה משטר דמוקרטי ומתן שוויון זכויות לכל המיעוטים הלאומיים וליהודים בכלל, במיוחד באזורים שסופחו (בוקובינה, טרנסילבניה, בסראביה וחלק הדרומי של דוברג'יה) הממשלות הרומניות השונות כיבדו פחות או יותר את ההתחייבות, על אף המסורת האנטישמית של רומניה. יחד עם זאת ניסו השלטונות לסלק או להפחית את נוכחות היהודים בחיי הציבור בעיקר בקרב הסטודנטים; כך לדוגמא, ב- 10 בנובמבר 1926 נורה למוות הסטודנט היהודי דוד פליק ע"י סטודנט רומני ניקולאיה טוטו. בהוראת ממשלת אברסקו-גוגה, בית הדין של סוצ’בה לא טיפל במשפט, שהועבר בסופו של דבר לבית משפט שבקימפולונג, ושם זוכה הרוצח. חבריו ה"לגיונרים" הוליכוהו לבוקרשט בתהלוכת ניצחון ולימים עלה טוטו לגדולה כמנהיג "משמר הברזל".
בין שתי המלחמות פעלו ברומניה מפלגות אנטישמיות קיצוניות שהסיתו בעתוניהם נגד היהודים. מפלגת "משמר הברזל" (Garda de Fier) נוסדה ב-1927 ונודעה לאחר מכן גם בשם "הלגיונרים" או "הכל למען המולדת" והיתה בעלת אידיאולוגיה לאומנית קיצונית שפעולותיה כללו אלימות ואפילו רצח. המפלגה הזו הוקמה לצד "הליגה להגנה הלאומית נוצרית" (Liga Apărării Naţiunei Creştine), בשנת 1923 תחת מנהיגותו של פרופ' א.ק. קוזה (A.C. Cuza), אנטישמי ידוע, שבראש מעיניו הסתה אנטי יהודית בנוסח "דר שטירמר". תלמידו קורנל זיליה קודריאנו (Cornel Zelea Codreanu) הוא זה שעמד בראש הליגיונרים (ונורה ב-1938).
הם טענו שהיהודים מקלקלים ומזהמים כל דבר במדינה. וכך גם מפלגות השלטון, הליברלית (של משפחת בראטיאנו - Brătianu), הלאומית רומנית (Naţional Român) והלאומית חקלאית (Naţional Ţărănesc) של יוליו מניו (Iuliu Maniu) הביעו דעתן בפומבי שיש ברומניה יותר מדי יהודים ושיש לסלקם. ב-1935 הודיעה המפלגה הלאומית חקלאית שמצעה כולל דרישה להעביר כל מקומות העבודה וניהול המפעלים לידי רומנים.
עם עלית הנאצים חל שינוי קיצוני ביחסי יהודים-נוצרים. הכמורה הנוצרית אורתודוכסית גילתה אדישות למתרחש. גם בעיתונות הדמוקרטית שרבים מעיתונאיה היו יהודים ונקראה "העיתונות המתייהדת" חשו במהרה שינוי באווירה וב-1937 תחת שלטונו של או. גוגה (O. Goga) נאסרה הופעתה של עיתונות זו. לעומת זאת, הופיע העיתון "פורונקה וורמי" (Porunca Vremii) שהיה מבוסס על הסתה נגד יהודים וגם לעיתונים כמו "אוניברסול" (Universul) ו-"קורנטול" (Curentul) היו נטיות אנטי-שמיות.
השלטונות הטילו גזרות רבות וקשות על האוכלוסיה היהודית כחלק מהמדיניות לדכא, להשפיל ואף לרושש יהודים. כך נאסר על היהודים למכור טבק ויי"ש שהיה מונופול ממשלתי, גזרה שפורסמה ערב תשעה באב 1937 והיתה מיועדת לנשל אלפי יהודים מפרנסתם.
אמצעי דיכוי אחרים כללו בין היתר חובה להחזיק עסקים פתוחים ביום שבת (לפני כן היה מותר לסגור אותם בשבתות בתנאי שגם בימי ראשון יישארו סגורים), החובה לדבר בחנויות רק רומנית (‘vorbiţi numai româneşte’), איסור יציאה מן הבית בין השעות 18:00 ועד 6:00, החובה לענוד על בגד עליון טלאי צהוב בצורת מגן דוד וכדו'.
בהמשך נאסר על רופאים יהודים לטפל בחולים נוצרים, ועל השלט היה צריך להופיע מגן דוד עם הכתובת "רופא יהודי", מקלטי רדיו של יהודים הוחרמו וחלה חובה להתייצב לעבודת כפייה (muncă obştească obligatorie). ואולם, החוק האנטי-יהודי הכי חמור היה זה של עיון מחדש באזרחות היהודים. נוצר צורך להשיג כל מיני אישורים, חלק שלא ניתן היה לקבל כלל, והכל תחת מדיניות של השפלה וסחיטת כספים. כתוצאה מכך נשללה אזרחותם של עשרות משפחות יהודיות.
כנגד הגל ההולך וגובר של דיכוי והשפלה, יהודי סוצ’בה הגיבו בנשק היחיד שעמד לרשותם: חרם. וכך רבים הפסיקו לעשן, הרופאים לא כללו במרשמים תרופות מתוצרת גרמניה והרוקחים הפסיקו לקנות תרופות ממדינה זו. כמו כן, היהודים בעלי קולנוע הוציאו מתוכניתם סרטים גרמניים, וספרים וחוברות הורחקו מספריות. בראש המחרימים בכל התחומים עמדו: ד"ר קלמן טרטר, ד"ר אדולף גבור, ד"ר לייב שפירא, ד"ר א. הרמן, ד"ר וולף שרף, מרטין האס ואחרים.
באביב של 1940 היה המועד האחרון שהותר לתלמידים יהודים לגשת לבחינות בגרות והונהג "numerus nullus" שמשמעו איסור על היהודים ללמוד בבתי-הספר הרומנים.

המצב ערב פרוץ מלה"ע השניה

בכל מקום באירופה שגרורות המפלצת הנאצית התפשטו, מצב היהודים הורע באפן קיצוני. כאשר תחת הלחץ של גרמניה העביר המלך קרול השני ב-1937 את הנהגת המדינה לממשלה האנטישמית של גוגה – קוזה (Goga-Cuza), נוצר במדינה מצב של תוהו ובוהו ואחרי 44 ימים בשלטון, הממשלה נאלצה להתפטר. אחרי נפילתה של ממשלת גוגה-קוזה קמה ממשלת יון ג'יגורטו (Ion Gigurtu, 1937– 1940) שקיבלה את התכתיב של וינה הידוע מ - 30 באוגוסט 1940, שלפיו צפון טרנסילבניה סופחה להונגריה.
בספטמבר 1940 ממשלת החזית התחיה הלאומית (Frontul Renaşterii Naţionale) מינתה בראשה את הגנרל האנטישמי יון אנטונסקו (Ion Antonescu) שהנהיג את המדינה ביחד עם "משמר הברזל" של הוריא סימה (Horia Sima).
ב-28 ביוני 1940 בסראביה וצפון בוקובינה נכבשו ע"י הצבא האדום. בחוזה של העברת השטחים בין שתי המדינות צוין שלתקופה קצרה ניתן לעבור מצד לצד. הרבה צעירים יהודים ניצלו אפשרות זו ועברו לברית המועצות (א. טוטובר, ג. מרגוליס, ל. גרוניך, וו. רול, א. הולינגר, רות וייטמן, ג. שולץ, ה. ל. פוקס, א. נוסבראוך ואחרים). היהודים הואשמו שהם אחראים לפלישת הסובייטים, והאנטישמיות הגיעה לשיא האכזריות כאשר הרג יהודים ופוגרומים היו מנת חלקם של רבים. מספר רב נרצחו או נשארו נכים לכל חייהם ע"י זריקתם מרכבות תוך כדי נסיעה.
ביולי 1941 גורשו אלפי יהודים מן העיירות והכפרים שבמחוז: קאצ'יקה, סולקה, איליששטי, ארבורה, באלאצ'אנה, קומנשטי, הטנה, ועוד. (Cacica, Solca, Ilişeşti, Arbore, Bălăceana, Comăneşti, Hatna). וכך באו לסוצ'בה אלפי יהודים פליטים מחוסרי כל ומצאו מקלט בבתי יהודים ובבתי כנסת. הקהילה דאגה לרווחתם, אף כי גם בסוצ'בה הוטלו על התושבים היהודים השכם והערב גזרות אין סוף. כך, בין 30 ל-40 גברים הוחזקו כבני ערובה בבית הכנסת הגדול (הטמפל) ובבית המדרש, ביניהם האחים לייב וזוסיה וייטמן. הם היו אמורים להיות ערבים לשלומם של החיילים הגרמנים והרומנים. לאחר מכן הוחזקו גם נשים ובני הערובה הוחלפו עם אחרים כל שבועיים, להוציא האנטי-נאצים מרטין האס, לאון וויניש, ואגנר ואחרים.
יחידות של הצבא הגרמני השתקעו בעיר כהכנה למלחמה נגד ברית המועצות. בפרק "ארני" נבנה בית חולים צבאי ויהודים נאלצו לעבוד בכפייה בתוכנית הזאת. ואולם, השיא ברדיפת היהודים בצורות שונות ומשונות היה הצו לגירוש כל היהודים לטרנסניסטריה בין 9 ל-11 לאוקטובר 1941.