סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורה של גיזלה שפירא (לופוביץ')

על השמדת יהודי בורדוז'ני במלחמת העולם 2

בסתיו 1941 ממשלת רומניה עשתה הסכם עם גרמניה הנאצית, והוחלט לגרש את כל היהודים מבוקובינה ובסרביה לטרנסניסטריה. קיבלנו פקודה מהמשטרה המקומית, שבתוך ארבע שעות כל היהודים, גברים, נשים, טף, זקנים וחולים יתייצבו לרכבת עם בגדים חורפיים ומזון לשלושה ימים. הכניסו אותנו בקרונות לבהמות ושלחו אותנו לנהר דנייסטר. הגענו בלילה, בחושך. העבירו אותנו בסירות קטנות בחושך. היה לילה ראשון של אימה ופחד. הילדים בכו, ונשים צעקו. ילדים וחפצים נפלו למים. לפני שעלינו לסירות עמדו שני ז'נדרמים רומנים עם שקים גדולים ודרשו לזרוק להם את כל הכסף, תכשיטים וניירות שהיו עלינו ותעודות זהות. בלילה שעברנו את הדנייסטר בסירות הקטנות, הז'נדרמים הרומנים הכו בנו עם מקלות שנלך מהר יותר. אחרי שעברנו את הדנייסטר, אספו אותנו הז'נדרמים. היינו בערך כ 1600, כולל חולים, ילדים קטנים וזקנים. שמו אותנו בקונבוי והכריחו אותנו כל הזמן ללכת מהר. מי שנשאר מאחור קיבל מכות רצח מהז'נדרמים. כל הדרך שעשינו בערך 35 ק"מ, ראינו בצד הדרך גוויות אנשים שעברו לפנינו ונספו בדרך. ביום ראשון בלילה אחרי הליכה ארוכה ומייגעת נתנו לנו לנוח ולישון, בכפר וינדיצ'ן בבניין שהיה פעם בית חרושת לסוכר. את המשפחה שלנו הכניסו לרפת והילדים ישנו באבוס. כשהתעוררנו בבוקר, ראינו שישנו על גוויות. כשהגענו לסוף הדרך בכפר לוצינצ'יק, שמו אותנו בבניין של בית ספר שהיו בו 12-10 חדרים. בלילה ישנו על הרצפה, צפוף מאוד כמו סרדינים. אם אחד רצה להסתובב על הצד השני, כולם בשורה היו צריכים להסתובב. עכשיו התחילו הרעב והקור. באוקראינה החורף מגיע ל 40 מעלות מינוס, ואנחנו כמעט עירומים בלי בגדים. למי שהיה עוד איזה בגד טוב, היה צריך לתת לכפריים עבור חתיכת לחם. כשהגיעו שמועות שתהיה מלחמה, אבא דאג והזמין אצל הסנדלר נעליים מיוחדות עם בטנה של עור שיהיה לנו חם ברגליים. כשהגענו לשם הלכו הנעליים תמורת לחם. ואנחנו נשארנו יחפים. שרה אחותי איבדה בדרך נעל אחת והלכה בכפר לחפש מישהו שצריך נעל אחת ומצאה בחורה שהנעל התאימה לה ובאה מאושרת הביתה עם כיכר לחם. בכפר שאליו הגענו, האנשים היו עניים מאוד. להם בעצמם לא היה מה לאכול. אנשים התחילו למות והיה בלתי אפשרי לקבור אותם, מפני שהאדמה היתה קפואה והיה בלתי אפשרי לחפור באדמה. החדרים התחילו להתמלא בגוויות. בחורף הראשון מתו 80-70 אחוזים מהאנשים שבאו, מרעב מחלות וקור. העובדה שנשארנו בחיים היא הודות לאבא שלנו, שדאג לנו והיה אדם אמיץ וחזק. מהכפר הזה ברחנו, למרות שהיה אסור לברוח.

הגענו לכפר גדול יותר בשם לוצ'ינץ, שם מצאנו בתים ריקים. המקומיים ברחו עם הצבא הרוסי, שלא ייפלו בידי הנאצים. בלוצ'ינץ, נכנסנו כמה משפחות לבתים טובים יותר והיה לנו קצת יותר טוב. כולם חלו בטיפוס. רק אני נשארתי על הרגליים, אבל לצערי לא יכולתי לעזור להם בכלום. בסך הכול הייתי בת 15. לא היה לי מים להרטיב להם את השפתיים. שם נפטרה סבתא שלי. עבר החורף והגיע האביב. משם ברחנו למוגילב, 30 ק"מ מלוצ'ינץ.
את רוב הדרך עשינו בלילה, בחושך. פחדנו מהז'נדרמים הרומנים. ביום התחבאנו בערמות קש שהיו בשדה. בקושי רב הגענו למוגילב לבית עזוב בלי דלתות וחלונות. אבל לפחות היה כבר קיץ. אבא היה אופה ואינני יודעת איך הגיע לתנור לאפות לחם, ולמכור. ככה נשאר גם לנו חתיכת לחם. המצב הזה נגמר מהר מאוד. מפני שהעירייה החליטה שצפוף מדי ופחדו ממגפות ומחלות והחליטו לגרש אותנו משם. שלחו אותנו למחנה סקאזינץ. שם סגרו אותנו עם גדר ושמרו עלינו חיילים שלא נצא משם. ראינו שזה יהיה הסוף שלנו, מפני שאוכל לא נתנו לנו וגם לצאת לעבודה לא יכולנו. ראינו אנשים שאכלו דשא כמו בהמות. כולם היו נפוחים מרעב. הכניסו אותנו בבניין שהיה פעם מאפייה ואנחנו גרנו עם עוד משפחה על העלייה מעל התנור. משפחת איידינגר מסוצ'בה היתה שכנה שלנו. אנחנו הילדים, אם הצלחנו להתגנב החוצה, הלכנו לבקש אוכל מהמקומיים. לפעמים נתנו לנו קליפות של תפוחי אדמה שהם בישלו וזה היה דליקטס בשבילנו. בסקאזינץ אני תפרתי לעצמי שמלה ביד, מהשמלה שנשארה מסבתא והייתי מאושרת איתה. איך שגמרתי אותה, אמי מכרה אותה עבור כיכר לחם. רק אחר כך עם השנים הבנתי מה שעבר על אימא שלקחה לי את השמלה. אחרי כמה חודשים הצלחנו לברוח מסקאזינץ.

היה שם מדריך יהודי שידע דרכים לעבור את הגדר ולעקוף את החיילים ששמרו עלינו, אבל תמורת זה הוא ביקש כסף. אבא שילם לו את הסכום, אך באמצע הדרך שבה יצאנו מהגדר הוא התחיל לספור אותנו וראה שיש אחד יותר ממה שסיכמו. אבא שילם לו בשביל ארבעה אנשים ואנחנו היינו חמישה, אז הוא דרש מאבא שאחד מאיתנו יחזור. אבא שאל אותו את מי לשלוח חזרה. הרי זה בלתי אפשרי. אז הוא שם לב שלאבא יש נעלי עור במצב טוב. הוא לקח לו את הנעליים ואבא המשיך את הדרך יחף. אנחנו הגענו למוגילב ואבא מצא עבודה בז'נדרמריה הרומנית לטפל בסוסים באורווה. במוגילב היה בית יתומים ובו החזיקו את הילדים עירומים למרות הקור העז כדי שלא יצאו לקבץ נדבות. יש לציין שאחרי שאנחנו ברחנו מסקאזינץ, כל אלה שנשארו נשלחו למחנה פצ'יורה על הנהר בוג ומשם אף אחד לא חזר. את כולם הרגו, בירייה.
עבור העבודה של אבא בסוסים הוא קיבל כיכר לחם ליום. ומזה חיינו כולנו. ב 1944 הצבא הרוסי התקרב, הגרמנים ברחו ואנחנו השתחררנו. אבא החליט שהוא הולך עם הצבא הרוסי בתור מתנדב ללחום בנאצים, לנקום בהם, ועזב אותנו אישה ושלושה ילדים. אחרי שנתיים חזר הביתה. ואנחנו אימא ושלושה ילדים חזרנו הביתה ברגל מאות קילומטרים מאוקראינה לרומניה.

עלינו ארצה ב 1965, אחרי שאחותי שרה עלתה ב 1948 בעליית הנוער והיא בת 14. התמקמנו בפתח תקווה. יש לי משפחה. בן שהוא רופא שיניים ידוע ושלושה נכדים, שהם מהווים את נקמתי בגזלנים הפשיסטים עבור הסבל הרב שגרמו לנו.