[הדפסת דף זה]
Click on the Print button


סיפורי משפחת שאומן



סיפורה של שרה פרויד (מדי שאומן)

אני הבת של חיים יוסף ז"ל (בן ישראל ושפרה שאומן ז"ל) ושל רבקה (רבצ'ה) בת צבי הרש הכהן וחיה שרה פאליק לבית לקר ז"ל, ואחות של ישראל שאומן ז"ל.
אבי נולד בשנת 1896 בויז'ניץ והתייתם בגיל צעיר מאוד. הוא עבר לסוצ'בה והתחנך בבית של אלימלך זינגר שהיה דודו. בהתבגרותו הכיר את אמי, רבקה פאליק, הם התחתנו והקימו בית בסוצ'בה. אבי ז"ל היה חסיד של הרבי מוויז'ניץ. אני זוכרת בתור ילדה את החצר של הרבי חיים הגר זצ"ל שהורי וסבי הרש פאליק היו מתפללים שם, את הגינה הגדולה עם עצי הפרי ובמיוחד אני זוכרת את בית הכנסת בחגים של ראש השנה ויום כיפור.















חיים יוסף ורבקה שאומן

סבתי חיה שרה נפטרה בגיל צעיר מאוד, וסבי הרש פאליק עבר לגור אצלנו. הסבא היה איש חביב מאוד ואהבנו אותו מאוד. אותי הוא פינק במיוחד היות והייתי הנכדה הכי קטנה. אבי עסק במסחר ואמי היתה עקרת בית. אמי היתה אישה צדיקה ששלטה בשפה העברית וידעה פרקי תנ"ך בעל פה וכן כתבה וקראה גרמנית גוטית. שפת האם בבית היתה גרמנית ויידיש.
כילדה קטנה אני זוכרת שבכל יום שישי אימא ז"ל היתה מכינה סל עם חלות ועוגות ודברים נוספים עבור משפחה נצרכת. אני בשמחה חיכיתי לרגע שיבואו לקחת את הדברים. רצתי לקראתם ועזרתי לאימא להגיש את הסל. הבית שלנו היה בית דתי ציוני ותמיד מלא אורחים. אני זוכרת את שולחן השבת בליל שישי ושבת בבוקר. לאחר התפילה הצטרף אלינו הדוד יוסף פאליק, אח אמי, לקידוש והצלילים של זמירות השבת בנוסח ויז'ניץ של המשפחה מצלצלות עדיין באוזני.

אחי ישראל ז"ל בהיותו נער צעיר הושפע מאוד מהתנועה הציונית בני עקיבא. אני זוכרת שבשבת אחר הצהריים היו מתאספים בביתנו בנות ובנים ומנהלים שם פעולות ציוניות. במוצאי שבת אחת, בדיוק כשישבו סביב השולחן במלווה מלכה, הגיעו שוטרים רומנים, כנראה בעקבות הלשנה, אסרו את כל החבר'ה, החזיקו אותם במעצר והכו אותם מכות רצח עד שהצליחו לשחרר אותם תמורת הרבה שוחד.
כשהייתי בבית הספר בכיתה א' ולמדנו יחד ילדים יהודים ונוצרים, ביום בהיר נכנסה לכיתה מנהלת בית הספר וביקשה מכל הילדים היהודים לקום, להסתדר בזוגות ולעזוב את בית הספר, היות והתקבלה הודעה ממשרד החינוך בבוקרשט שכל הילדים היהודים צריכים לעזוב את בית הספר. כולנו פרצנו בבכי, הלכנו לאורך הרחוב הראשי ובכינו כל הדרך עד שהגענו הביתה. אז כבר הרגשנו מזה להיות יהודים.
לקראת הגירוש לטרנסניסטריה, אני זוכרת שזה היה ביום רביעי אחר הצהריים, הייתי אצל חברה ואימא באה לקחת אותי הביתה. כשנכנסתי לבית מצאתי את אבי וסבי אומרים תהלים. בבית היה עצוב מאוד. אימא הסבירה לי שלמחרת אנחנו צריכים לעזוב את הבית - היות ומגרשים אותנו משום שאנחנו יהודים.

נשלחנו לטרנסניסטריה ואחרי ייסורים רבים בדרך הגענו למורפה. במורפה סבי צבי הרש פאליק חלה ונפטר בט"ו מנחם אב תש"ב. כעבור שנה אמי חלתה בטיפוס ונפטרה בכ' טבת תש"ג ובדיוק לשלושים של אימא נפטר גם אבא מטיפוס בכ"ג שבט תש"ג. אני נשארתי, ילדה קטנה בת תשע ללא הורים, רק עם אחי ישראל ז"ל שהיה לי כאב ואם והודות לו נשארתי בחיים.
בהיותנו במורפה היתה אפשרות להוציא את הילדים היתומים מטרנסניסטריה לרומניה ומשם להעלות אותם לארץ ישראל. היות והייתי יתומה נכללתי בקבוצה זו. אחי שהיה גדול ממני ב 11 שנים הצטרף אלינו לקבוצה למרות שלא היה זכאי לכך וכמוהו עשו עוד אחרים בני גילו. כשהגענו למוגילב עשו חיפוש ברכבת וכל אלה שלא היו זכאים לנסוע עם היתומים לרומניה הורדו מהרכבת, רוכזו בתוך בניין ושם הכו אותם נמרצות. כששמעתי את צעקותיהם, קפצתי מהרכבת ורצתי לאחי. אחי התחנן אלי שאחזור לרכבת. כשרציתי לעלות חזרה לרכבת קראו את שמי, בחורה מבוגרת יותר ממני ענתה בשמי ועלתה לרכבת. אני נשארתי מחוץ לרכבת. למזלי בן דודי יניו פאליק שגר במוגילב הגיע אלי ולקח אותי לביתו. כששחררו את אחי חזרנו למורפה.

בבוקרשט בן דודי קהת פאליק היה אחראי על העברת הילדים היתומים מטרנסניסטריה לישראל. כשראה את שמי ברשימת הילדים, שיבץ אותי למעבר ארצה באונייה הראשונה שיוצאת. לדאבוני האונייה הזו טבעה. בדיעבד הסתבר שתפיסתו של אחי, חוסר רצוני להיפרד ממנו ואי יכולתי לעלות לרכבת הצילו את חיי.
אני ואחי חזרנו מטרנסניסטריה דרך דורוהוי לסוצ'בה, יחד עם אחות אמי - דודה רחל ובעלה פייבל מאייר, הבת בלה והבן יצחק (זיידל) מאיצקני. בסוצ'בה הגיעה אלינו מצ'רנוביץ אחות אחרת של אמי - דודה מלי מרדינגר, עם בנה איזיו וגרנו יחד. אני המשכתי ללמוד בבית הספר. אחי עסק במסחר והתחיל להיות פעיל בבני עקיבא. הוא היה בין מקימי הסניף בסוצ'בה וכן הקים סניפים נוספים של בני עקיבא ברחבי רומניה. כמו כן היה גם חבר ב"החלוץ" בבוקרשט.
בשנת 1946 אחי התחתן עם עדינה הכטלינגר מקימפולנג ועלה ארצה אחרי שהות בקפריסין. בקפריסין נולדה בתו הבכורה רבקה (שנושאת את שם אמי). כשהגיע ארצה עם עדינה ובתו הקטנה רבקה התיישב ביפו, וניהל חנות מכולת יחד עם הורי עדינה - אפרים וציפורה הכטלינגר ז"ל.

ב 21.11.1952 נולד לאחי וגיסתי בן - חיים יוסף (ספי) שנושא את שם אבי ז"ל. ספי התגייס לצבא, הגיע לדרגת סגן אלוף ונפל במלחמת שלום הגליל בי"ט סיוון תשמ"ב. ספי השאיר אחריו שני ילדים, איילת ואופיר, כיום שניהם נשואים. לאיילת שני בנים - אביה חי שנושא את שמו של ספי וגלעד אחיקם.
רבקה היום דוקטור נשואה לטדי ודמני ויש להם שלושה ילדים נשואים - אמיר, יפעת ואחי יוסף. ליפעת ארבעה ילדים - אליה, תמר, יששכר דב דביר וישראל יאיר שנושא את שם אחי ישראל ז"ל.
ואילו אנוכי, נסעתי עם עליית הנוער להולנד, משם עליתי ארצה ב 18.10.1948 והגעתי לכפר הנוער הדתי שבכפר חסידים. אחרי שהות של שנתיים שם, הגעתי לבית של אחי וגיסתי עדינה שביפו, ואצלם מצאתי בית חם. המשכתי בלימודים והתחלתי לעבוד בסוכנות היהודית, שם עבדתי קרוב ל 40 שנה.
ב 1954 התחתנתי עם פייבל פרויד מוויז'ניץ, בוגר ישיבת ויז'ניץ ברומניה. נולדו לנו שני ילדים - רבקה שנושאת את שם אמי ויוסף חיים (יוסי) שנושא את שם אבי ואת שם אב בעלי. הבת רבקה נשואה למוטי הוברמן ויש לנו ארבע נכדות: אורטל, ציפורה (שנושאת את שם אמה של גיסתי עדינה), ענבר חן, מעין ורד וליטל.
אחי ישראל ז"ל היה איש חסד ותרם רבות למוסדות ויז'ניץ בחיפה ולגופים שונים, והִרבה גם לתת מתן בסתר. הוא נפטר בי"ח אב תשס"ב (ראו הכתבה הבאה).



על ישראל שאומן - האיש ופעלו (בידי בתו ד"ר רבקה ודמני)

ישראל שאומן בן רבקה לבית פאליק וחיים יוסף נולד בסוצ'בה בכ"ה מרחשוון תרפ"ג 15.11.1922. האב חיים יוסף נולד בשנת 1896 בוויז'ניץ ובגיל צעיר מאוד התייתם מאביו וגדל בבית משפחת זינגר אשר בסוצ'בה. האם רבקה (ריבצ'י) הבת הרביעית של צבי (הרש) פאליק ושרה לבית לקר, ואחות לאברהם נתן, רחל, מאיר, יוסף (יוסי) ומרים (מלי). לישראל - אחות, שרה - מדי הצעירה ממנו ב 11 שנים (ראו כתבתה לעיל).














ישראל שאומן ובתו רבקה

ישראל גדל בבית דתי והחל ללמוד ב"חדר" קריאה, חומש ותפילה מגיל שלוש. שמחת החיים והשובבות אפיינו את ישראל הילד, תכונות אשר בלטו גם בתקופות חייו השונות. כבר מגיל צעיר, ישראל אהב את משחקי הכדור ולמיניהם וכישרונו בלט בעיקר בכדורגל. גם כשהיה לאב ואחר כך לסב, הוא אהב לכדרר ולשחק עם בנו ועם נכדיו כשהוא בתפקיד השוער.
ישראל למד בבית ספר יסודי בסוצ'בה ובגיל 12 המשיך ללמוד בישיבה בוויז'ניץ. השפה המדוברת בבית היתה גרמנית (שפת האם) ויידיש (שפת האב). השפה המדוברת בבית הספר היסודי היתה רומנית ויחד עם זאת ישראל רכש את השפה העברית כבר בגן הילדים. לאחר לימודיו בישיבה בוויז'ניץ, למד ישראל בסוצ'בה במשך ארבע שנים בבית ספר למסחר.
באוקטובר 1941 גורשו היהודים ובכללם משפחת שאומן ממקום מגוריהם. ישראל יחד עם האם רבקה, האב חיים יוסף, האחות מדי (שרה) והסבא צבי (הרש) פאליק (אבי האם) שהיה כה אהוב על ישראל הוכנסו לקרונות להובלת בהמות, והגיעו בסוכות עם המשלוח השלישי לאטאקי שבגבול בין רומניה לאוקראינה. משם הועברה המשפחה לטרנסניסטריה שבין נהרות דנייסטר ובוג. לאחר נסיעה של שעתיים וחצי, הגיעה המשפחה חסרת כול לגטו שבעיירה מורפה והשתכנה בביתה של משפחה יהודית מקומית.

ישראל האנרגטי והדינמי מצא דרך לצאת מהגטו במורפה לאחר שהתיידד עם קוליה שהיה בעל עגלה וסוסים. בחושו העסקי המולד והמפותח, פיתח עסקים ענפים מחוץ לגטו כאשר הסתכן כל לילה כשיצא למוגילב, עיר המרוחקת 64 ק"מ ממורפה, שם ערך קניות ובלילה שלמחרת חזר למורפה עם קוליה. לעתים השתלטו אוקראינים שארבו בדרך והחרימו לו את הסחורות שכללו סיגריות ונייר עיתון. באחת הפעמים כשישראל נסע למוגילב דרך העיירה צ'רנוסי, הוא ופרטיזנים רוסים שנלחמו נגד הרומנים והגרמנים, נעצרו על ידי הז'נדרמריה הרומנית. השוטרים רוקנו את כיסיהם מכל הכסף שהיה ברשותו ושפטו אותו ואת כל האנשים שנתפסו במשפט שדה. את 72 האנשים ששפטו לפניו הוציאו להורג ואילו את ישראל הצעיר שהיה היהודי ה 73 שחררו. העילה לשחרורו היתה שלמזלו סוסו בעט בו בחוזקה והוא נפצע ברגלו. ישראל סיפר לשופט כי עקב פציעתו הקשה עליו להגיע לרופא במהירות האפשרית. לאחר בדיקת רגלו השופט שחררו וכך ניצל!
בשנת 1942 כשהיה בן 20 החל אף לסחור בנפט. הדבר נודע למושל הרומני המקומי אשר ביקש להעמידו למשפט. ישראל התחבא במשך שלושה שבועות אצל משפחה במורפה כאשר איש לא ידע (כולל משפחתו) על מקום הימצאו. המושל היה מוכן להעניק פרס כספי בסך 20 אלף מרק לכל מי שיביאו חי!
ההורים רבקה וחיים יוסף נפטרו במורפה שבאוקראינה לאחר מחלת טיפוס קשה. האם נפטרה בסוף 1942, כ' טבת תש"ג, והאב מיד לאחר מכן, בתחילת שנת 1943, כ"ג שבט תש"ג. ישראל נותר עם אחותו הקטנה מדי (שרה) והיה לה כאב כל ימי חייו. הם המשיכו להתגורר במורפה גם אחרי השחרור, עד אחרי פסח 1944. משלא יכלו לשוב לעירם סוצ'בה בגלל המלחמה שבין הגרמנים והרוסים, הם עברו לעיירה דורוהוי. לאחר כניעת הרומנים ב 23.8.1944 וכיבוש רומניה על ידי הרוסים, חזרו ישראל ומדי הקטנה לסוצ'בה והמשיכו להתגורר בביתם יחד עם דודה רחל (אחות האם רבקה) והדוד פייבל מאייר (המאירי).

באותה עת הגיעו לרומניה נציגים מארץ ישראל מתנועת "בני עקיבא" ומתנועות אחרות. ישראל הצטרף לתנועת "בני עקיבא". ביתו הפך מרכז למפגשי הפעילים כאשר עיקר הפעילויות נסבו סביב תכנון וארגון שבתות ומחנות קיץ לנוער היהודי ברומניה. מהר מאוד התמנה ישראל לקומונר "בני עקיבא" ברומניה.
את עדינה לבית הכטלינגר הכיר ישראל בשנת 1943 במורפה. מהיכרות זו לא התפתחה ידידות משמעותית. במסגרת פעילותו הברוכה ב"בני עקיבא" נסע ישראל ברחבי רומניה וביקר בקהילות היהודיות במטרה להקים סניפים וכך הגיע אף לעיר קימפולונג שבחבל בוקובינה.
אפרים הכטלינגר, אביה של עדינה, היה סוחר והקדיש שעות רבות ביממה ללימוד התורה, הגמרא והרמב"ם. הוא היה בקיא בשפה העברית והנחיל אותה לתלמידים ואף שימש כחזן בבית הכנסת וקורא בתורה. אפרים הכטלינגר שימש כיושב ראש הפועל המזרחי ויושב ראש הארגון הציוני בעיר. אשתו פאני ציפורה (אמה של עדינה) היתה פעילה בוויצ"ו. עמנואל הבן (האח של עדינה) והוריו סייעו לישראל לגייס בני נוער לתנועת בני עקיבא בקימפולונג.
בשנת 1946, הגיעה עדינה לבקר את עמנואל אחיה במושבת הקיץ של "בני עקיבא" בדורנה. שם החל הרומן בין עדינה לישראל שהסתיים בנישואיהם בקימפולונג ב 3 בנובמבר 1946. הורי עדינה וישראל התגוררו בסוצ'בה עד ספטמבר 1947. באוקטובר 1947 עדינה וישראל יחד עם ההורים אפרים ופאני והאח עמנואל עלו באופן בלתי חוקי לארץ ישראל דרך בולגריה באונייה "גאולה" כשעל סיפונה 1388 מעפילים. בהגיעם למים הטריטוריאליים של פלשתינה במבואות חיפה, לכדו אותם הבריטים והעבירו אותם באוניית שבויים לקפריסין. בשמחת תורה 1947 הגיעו לקפריסין למחנה שבויים מס' 70 ושהו באוהלים שנקראו "קסולוטומבו". מחנה זה היה מבודד מכל שאר המחנות. ישראל היה אף בקפריסין פעיל מאוד במסגרת תנועת "בני עקיבא".

בקפריסין ב 13.12.1948 נולדה בתם הבכורה רבקה (על שם אמו של אבי). ב 1 בפברואר 1949 הגיעה המשפחה המורחבת מקפריסין לחיפה. הם הצטרפו להורי אמי שהגיעו ביולי 1948 לארץ ישראל יחד עם האח עמנואל והשתקעו ביפו. מדי אחותו שעלתה לארץ במסגרת עליית הנוער באוקטובר 1948 ולמדה בכפר הנוער הדתי בכפר חסידים, הצטרפה אף היא לבית המשפחה ביפו.
עם עלייתו לארץ ישראל הצטרף אבי לעסק המשפחתי, לחנות המכולת שפתח חותנו אפרים, והמשיך את פעילותו בתנועת הפועל המזרחי בסניף יפו. הוא התגייס לצבא הגנה לישראל ושירת כחייל מילואים בחיל רגלים בתפקיד קשר. בשנת 1956, במהלך "מלחמת סיני" חווה חוויות וניסיונות קשים אשר חיזקו מאוד את אמונתו.
ב 21.11.1952 נולד אחי ספי - חיים יוסף (על שם אביו של אבי). בקיץ 1954 עברה המשפחה להתגורר בתל אביב. ב 1956 הקים אבי בית חרושת לנרות שנקרא "מוצרים כימיים - נר ציון" בקריית גת ו"נרות ישראל" בחיפה. הוא פיתח בית חרושת משגשג וזכה באות יצואן מצטיין. במקביל הקים ופיתח אף מפעל למוצרים פטרוכימיים בקריית ביאליק על יד חיפה.
אחי ואני קיבלנו בבית חינוך דתי ציוני לאומי המושתת על מורשת ומסורת ישראל. התחנכנו בחינוך ממלכתי דתי והיינו חניכי תנועת הנוער "בני עקיבא". ביתם החם של משפחת שאומן היה פתוח ושימש כמוקד עלייה לרגל לכל בני המשפחה, לחברים הרבים ולכל אדם אשר היה זקוק לסיוע ולתמיכה הן כלכלית והן רוחנית. הנתינה ללא גבולות היא אחד המאפיינים העיקריים באישיותו המיוחדת כל כך של אבי. נתינה זו משמשת מודל לילדיו, לנכדיו ולכל בני המשפחה.
ב 9 ביוני 1982, י"ט סיוון תשמ"ב, אירע אסון כבד, עת אחי, סא"ל ספי (חיים יוסף), נפל במלחמת שלום הגליל כשהוביל את חניכיו כמפקד בית הספר לקציני שריון בקרב עין עטינה בלבנון. גם בעת משבר כה עמוק, אמונתו העזה של אבי בבורא עולם לא דעכה, אלא אף התחזקה והקרינה בעוצמה על כל הסובבים אותו.

מאז נפילתו של ספי בנו, הקדיש אבי את זמנו ומרצו להנצחת בנו היקר במקומות רבים ברחבי הארץ. הוא אף נרתם לשמש בהתנדבות כגזבר עמותת "בני אור" של חיל השריון אשר בבסיס "שיזפון". אבי שלמד כאמור בישיבת ויז'ניץ ונמנה על תלמידי "דמשק אליעזר" המשיך לפקוד את חצרו של הרבי מוויז'ניץ בחיפה (שהיה גם ידיד נפש), והיה בין התורמים החשובים והנכבדים של הישיבה. הוא היה פעיל מאוד גם בקהילה של בית הכנסת "גבורת מרדכי" שברחוב הרצוג בגבעתיים והיה מעמודי התווך שלה. הוא שימש כגבאי בית הכנסת שנים רבות.
בדצמבר 1999 אבי החליט לפרוש מעולם העסקים והקדיש את כל זמנו ללימוד תורה וגמרא, לעשיית חסד, לעזרה לזולת בכלל ולנתינה לנזקקים בפרט. בסוף שנת 1998 הוא חלה במחלה קשה ונאבק בה בגבורה עילאית בסיועה המסור והנאמן של אשתו האהובה, תוך המשך ניהול חיים שגרתיים ועיסוק בלתי פוסק בתורה, במצוות ובגמילות חסדים.
בערב שבת, י"ח אב תשס"ב 26.7.2002, לאחר תפילת ערבית, נדם לבו כשמשפחתו האהובה עליו כל כך מלווה אותו באהבה ובהערצה ברגעי חייו האחרונים.

אבי היה בעל לתפארת, אבא מעולה, סבא (אופּה) נערץ ומדהים וסבא רבא מאושר שהשרה סביבו תמיד אמונה, שמחה ואופטימיות, זכה לשמוח בחתונתם של נכדותיו יפעת בתי עם אריאל, ואיילת (הבת של ספי) עם ליאור. הוא אף זכה ליהנות משלושה נינים: אליה, תמר ואביה חי. יהי זכרו ברוך לעד!