אני רעיה בוגן (סרברניק), ילידת ברית המועצות לשעבר, לא נולדתי בסוצ'בה, אבל היה לי קשר חזק עם יהודיה, במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה. לאחר המלחמה חייתי בסוצ'בה שלוש שנים וחצי. אחלק את הסיפור שלי לשלושה חלקים: במהלך המלחמה - בטרנסניסטריה, לאחר המלחמה - בסוצ'בה ולאחר קום המדינה - בישראל.
רעיה וזיגי בוגן בשמחה משפחתית. מימין: יושבים - מלך וסרמן, אֶרה וסרמן, סילביה גליקמן (בוגן), קרל גליקמן, ?. עומדים - זיגי בוגן, רעיה בוגן, ד"ר אדולף וייטמן, ז'קי שפיגל
אתחיל אולי ואומר שגם ממלחמה נוראה יכול לצאת משהו טוב. זה מה שקרה לי, ואסביר: כמעט כל היהודים מסוצ'בה נשלחו לטרנסניסטריה ורבים הגיעו לגטו שארגורוד באוקראינה בשנת 1941. גם אני הגעתי לשארגורוד מקייב, שבה למדתי באוניברסיטה. אמי ואחותי מניאה גרו בשארגורוד ואני הצטרפתי אליהן. כעבור זמן קצר הגיעו יהודי בוקובינה לשארגורוד והיהודים המקומיים קיבלו אותם יפה.
גם אנחנו חילקנו את דירתנו. נשארנו בחדר אחד ושני חדרים נתנו לטינה ויוסי לנדמן, הדודים של מושקו ולוצי פישלר, שהיתה נשואה אז לפרופסור זיגי רורליך. היו להם הרבה חברים שאותם הם הביאו אלינו והכירו לי, כמו רפי וסוניה ארונוביץ', קלרה ובוצ'יו גולדשמידט, רגינה וייטמן והחבר שלה, מטה ברוקר ועוד. יום אחד זיגי רורליך הכיר לי את חברו הטוב שגם הוא למד פילולוגיה והיה פרופסור ללטינית, יוונית וגרמנית. גם אני למדתי מקצוע זה כך שהיתה לנו שפה משותפת. שמו היה ברל (ברנרד) בוגן. יותר מאוחר הכיר לי ברל את אחיו הבכור פרידל (פרידריך) ואת אחיו התאום זיגי (זיגמונד), שלו נישאתי ב 1945. שלושת האחים נולדו ולמדו בסוצ'בה. הם היו חברים בתנועת בית"ר. הם סיפרו לי על כך שהם ואביהם אליאס היו בבית הסוהר, בגלל דגל אדום שמצאו בעליית הגג שברחוב "ארמשוּלוי". הם גרו באותה חצר אבל ברחוב הללור (Halelor). עובדה זו עזרה להם לצאת לחופשי אחרי שלושה חודשים, שבועיים לפני ששלחו אותם לטרנסניסטריה.
אמם, סלי (לבית וגנר), נפטרה בשארגורוד בפברואר 1942 ואביהם אליאס נפטר ממחלת הטיפוס במרס באותה שנה. הוא קבור בקבר אחים בשארגורוד יחד עם שמחה רוזנר ועוד 135 יהודים.
גם לאחותי מניאה היו ידידים רבים מסוצ'בה כמו גדעון טייך, גדעון נויברגר, ליבי שרף, לייה ברנדס ואחרון אחרון חביב, החבר שלה פרדי רוט (כיום אריאל שני). כדי להתקיים אמי הוציאה מן הבית את שעון הקיר, את הגיטרה שלי וגם בגדים שונים. את אלה היא החליפה בקמח שממנו אפתה לחם למכירה. אני לשתי את הבצק בין השיעורים לרוסית שנתתי לבעלי מקצוע כמו רופאים ומהנדסים, ד"ר פרידל, בן ציון פישלר ואחרים. מסוצ'בה למדו אצלי ד"ר הרט ואשתו, ד"ר מרגוליס, מהנדס דודל רחמוט, ד"ר לוי, מנהלת בית היתומים בשארגורוד, פולדי רורליך ומרים יהודית בתו של הרב יענק'לה מוסקוביץ'.
אמי אפתה מהסובין פיתות ומסלק לבן עשתה ממתיק. זה היה כמו תה חם שאותו חילקה בין היתומים שבאו כל יום לבית שלנו, מס' 105, לקבל את המנה שלהם. לא אכתוב על הזוועה והפחד שהיו בגטו. רבים כבר כתבו על זה ובוודאי יכתבו על כך גם בספר זה.
בשנים 1945-1944 למדתי באוניברסיטה בצ'רנוביץ וגרתי עם הדודים של זיגי, אלטר וטוני (לבית וגנר) לסנר אצל אחותה של טוני, פרידה גולדשליגר (לבית וגנר). ב 1945 כולנו יחד נסענו לסוצ'בה, ונישאתי לזיגי בוגן. הרב יענק'לה מוסקוביץ חיתן אותנו. בעלי עבד בסוצ'בה כחשמלאי בתחנת הכוח. גם האחים של בעלי גרו בסוצ'בה. פרידל היה נשוי לקוקה (דורה) רכמוט, וברל היה נשוי לאוטיליה רימר שהיתה פרופסור למתמטיקה ופיזיקה. הבת שלהם, אליסר, גרה בהרצליה.
בסוצ'בה קיבלו אותי בזרועות פתוחות ובאהבה רבה. טיילתי עם בעלי בשלוסברג, בזמקה ובשיפוצל. הלכנו בפורים וחנוכה לנשפים שארגנו הארגונים הציוניים. לחגיגה אחת כזו הגיע בחור מישראל שהיה חייל בבריגדה ושמו משה בקל, האח של ויקו (דוד) בקל. בואו עורר שמחה רבה והיינו גאים בו מאוד.
לא ידעתי רומנית ודיברתי מעט מאוד גרמנית ובכל זאת נקלטתי בחיים היהודיים באיקוף (אידישער קולטור פארבאנד). חברתי מארוסיה וייסברוד היתה מנהלת האיקוף. הפעולות שלנו כללו הרצאות אקטואליה, דיונים (משפטים) ספרותיים על נושאים שונים, והצגות בסוצ'בה, בבורדוז'ני ואפילו בגורה הומורולוי.
באותה תקופה היה לי קשר טוב מאוד עם השכנים שגרו בחצר שלנו יוסי וז'נה שכטר שהיו לי כהורים ופרידה ופרי שהיו כאחים. שכנה טובה מאוד היתה אני זלצר, שאת בנה קרלי (חיים) הלבשתי בתחפושת כצ'רלי צ'פלין בהופעה בערבי בידור. כעת חיים זלצר גר, נדמה לי, בהרצליה ואחיו משה רשף, מדען, גם הוא גר בארץ.
אנו עלינו לארץ באונייה הראשונה שיצאה מנמל קונסטנצה ברומניה אחרי קום המדינה, פאן קרסצ'נט. הגענו ארצה בזמן המלחמה עם ארצות ערב. כמעט שנה גרנו באוהל ואחר כך בפחון במחנה העולים בקריית אליהו בחיפה, שם גם נולדה בתי שרה, בחודש מרס 1949. אחרי שנה עברנו לגור בשיכון עירוני.
כבר במחנה העולים קיבלנו עזרה מאנשי סוצ'בה כמו אפרים (פריץ) ברנדס, שלקח מסלי קרטן חיתולים ובגדי תינוקות מהילדים שלה והביא אותם לבתי. בפחון שלנו גרו עוד שתי משפחות מסוצ'בה: מוצ'יקו (מרדכי) וקוקה זיסמן ומלי ומאיר צולינגר. כמובן שמחנו שהתינוקת היתה בבית תינוקות. קשה לתאר את הסידור הזה. אבל היינו צעירים ועברנו גם את זה. ביקרו אותנו בבית העולים זינה ומניו פישלר, ישראל רוזנר, בן דוד שלנו מרטין גדרון (גולדצוויג) ואשתו הלי, קרובים שלנו שגרו בחיפה יוסף חיים קליגר, ליאון קליגר, קוקה טיליס (לבית קליגר), יעקב גרוסמן, מינה אבוש ובעלה.
לאחר עלייתנו ארצה גויס בעלי לצבא לזמן קצר ואחר כך עבד בעבודות שונות. במשך שלושים שנה עבד כחשמלאי, אחראי משמרת במחלקת החשמל בבית החרושת לטקסטיל "אתא" בקריית אתא. כשיצא לגמלאות חגגו את יציאתו במסיבה נהדרת שבה הביעו הוקרה רבה לו ולעבודתו.
כשבתי היתה בת שלוש התחלתי ללמוד באולפן בחיפה. גמרתי שני אולפנים בהצטיינות ולמדתי גם באוניברסיטה לעם בחיפה, כדי להשלים מקצועות שלא למדתי באוניברסיטה בקייב ובצ'רנוביץ. בשנת 1954 הייתי מורה לעברית בחיפה, בבית ארדשטיין, ובמעון אקדמאים בקריית חיים. בין תלמידי היו עולים מארצות שונות. היו לי גם תלמידים שהיו עולים מסוצ'בה, כמו פאולה ולאון ברנטל, גברת הוך, אשתו של ד"ר הוך, וללה קוסטינר שהמשיכה ללמוד אצלי בקורס לתלמידים מתקדמים בחיפה, בבית ארדשטיין. באולפן זה למדו גם יניו שפירא וגרטי וסרמן, בתם של ארה ומלך וסרמן ז"ל.
הייתי ואני עדיין בקשר עם חברותי, הנשים מאוקראינה שהתחתנו עם גברים מסוצ'בה, כמו ז'ני ויידנפלד, אשתו של ד"ר יעקב ויידנפלד ז"ל, פירה ז"ל, אשתו של ישראל גולדשמידט ז"ל, צילה, אשתו של ישראל רוזנר ז"ל, קלרה (הפרטיזנית) אשתו של סמי גרוסמן ז"ל, חווה אשתו של איזיו זלצמן ז"ל ושיינדלה, אשתו של וילי גיטר ז"ל. קיימתי גם קשר קבוע עם אתי ז"ל ויניו שפירא, תיאה פרנקל, פרדי הורוביץ (בעלה של מטה ז"ל), טוצי הרר, מרים הלר וטיטי שפיגל אלמנתו של ז'קי שפיגל וכן עם קרובי משפחה של בעלי בירושלים, אוסיה ודוד קרמר שנפטר לא מזמן, ועם בוזיו (שלמה) וזיזי גוט ז"ל ועם השכנה שלנו מסוצ'בה פאולה שמלצר ז"ל.
עם בעלי זיגי חייתי 44 שנים מאושרות עד מותו ב 1989. יש לנו שני ילדים, הבת שרה שגרה בירושלים ועובדת בג'וינט, והבן, אילן, מהנדס, שגר בחיפה, נשוי לנילי ואב לטל. אני בת 82 בעת כתיבת שורות אלה ונהנית ככל האפשר מחיי ומהקשר הקבוע עם קרובים וחברים, רובם מסוצ'בה.
