סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורו של אריה (בן ברוך) קוסטינר

את קהילת יהודי שוץ אפשר להגדיר כקהילה מסורתית. היו בה שומרי תורה ומצוות שהקפידו על קלה כחמורה, והיו בה שהקלו על עצמם עול מצוות מי מעט ומי הרבה. זכורני שעד לגירוש מרבית החנויות היהודיות היו נעולות בשבת.











אריה קוסטינר

בעירנו היה גן ילדים ציוני שבו למדו אחי ואחיותי, אני, ורבים מילדי שוץ. עד היום אני זוכר שיר בעברית שלמדנו באותו גן: "גילו המכבים גיבורי החיל, שישו ושמחו יומם וליל". לא היה בית ספר יהודי בעיר: אנו למדנו בבית ספר כללי שבו התלמידים היהודים היו מיעוט קטן. רבים מילדי העיירה ואני בהם היינו לומדים כל יום אחרי הצהרים משעה 19:00-16:00 ב"תלמוד תורה". בבית הספר התקיימו הלימודים בשבת כרגיל, ולנו היו בעיות, כי בשבת אנחנו לא כתבנו, היו מורים מתוך נטייה אנטישמית שקבעו בכוונה בחינות בשבת כדי להכשיל אותנו.

זכורני שבמשך שנים אבי, ז"ל, ארגן מניין לתלמידים שלמדו בגימנסיה ובבית הספר למסחר בשבת בבוקר בשעה 6:30 בבית הכנסת סדיגורה שטיבל, ואחר כך הלכו התלמידים לגימנסיה. בשנת הלימודים 1941-1940 גורשו התלמידים היהודים מבית הספר. אני למדתי באותה שנה בבית ספר תיכון מסחרי. המנהל שלנו היה ליברל ולא גירש את התלמידים היהודים מבית הספר, ואכן התחלנו את שנת הלימודים הזו בבית הספר. כעבור מספר ימים התלמידים הגויים, בהסתת חלק מהמורים התארגנו ובבוקר אחד כשבאנו לבית הספר גירשו אותנו במקלות ובאבנים. לי היתה חוויה אישית בלתי נעימה באותו יום. היה לי חבר לא יהודי, בנו של כומר ארמני, שיחד עשינו שעורי בית והוא ביקר פעמים רבות בביתנו. באותו יום הוא היה מהראשונים בכיתה שיזם את גירושי מהכיתה ומבית הספר.
גם את התלמוד תורה סגרו, ואנו הצעירים הלכנו בטלים מכל לימודים. השלטונות תפסו כמה עשרות יהודים מראשי הציבור כבני ערובה, כדי למנוע פגיעה בצבא הגרמני והרומני. בין העצורים רבנים, ראשי קהילה, רופאים, עו"ד. את כולם עצרו בבית הכנסת הגדול בעיר, ושוטרים שמרו עליהם במשך כל שעות היממה. אני ועוד כמה צעירים היינו מתגנבים למקום שעצרו את בני הערובה, והיינו מסתכלים במשחקים שחלק מהעצורים שיחקו, כגון שח, קלפים, וכיוצא בזה.

הרוסים נתנו אולטימטום לרומנים ב 1940 אחרי נפילת פולין, לפנות את אזור בסרביה וצפון בוקובינה, בתוך מספר ימים. הרומנים כמובן צייתו לרוסים ונסוגו מהאזורים האלה. בזמן הנסיגה הצבא הרומני רצח עשרות יהודים מהאזור שלנו. זכורני באחד הימים שאבא ז"ל התנדב עם עוד רבים לסייע לחברה קדישא בעירנו לקבור את הקדושים שנרצחו על ידי הרומנים.
בקיץ שנת תש"א (1940) גזרו השלטונות שאסור ליהודים להתאסף בקבוצה הגדולה משלושה יהודים. כמובן שהופסקו התפילות בבתי כנסת. בשנת תש"א הגעתי לגיל שלוש עשרה והתחלתי להניח תפילין. ה"חגיגה" התקיימה בביתנו בגלל הגזירה הנ"ל, נוכחו רק אבי, סבי ודודי. לקראת ראש השנה שנת תש"א שיחדו קצין משטרה שנתן רשות להתפלל בבית הכנסת הגדול. באמצע התפילה באו שוטרים וגירשו את המתפללים. ביום כיפור באותה שנה לא התקיימו בעיר תפילות בציבור פרט למקום פרטי אחד. ר' ישראל הכט ארגן מניין בביתו. הוא העז לעשות זאת כי ממרפסת ביתו אפשר היה לעבור למרפסת של השכן בקלות. הוא הזמין את אחי, יצחק, ואותי להשלים את המניין ובעת סכנה היינו נחשבים כבנים של בעל הבית. בדרך זו הבטיח את עצמו מפני פשיטה אפשרית של המשטרה.
זכורני על קיום סניף בני עקיבא בעירנו לפני המלחמה, אחי היה חבר בתנועה ואני הקטן הייתי מציץ לפעמים וזוכה לנזיפה מאחי.
לסבא וסבתא שלי אברהם וסוסיה קוסטינר ז"ל היו שמונה ילדים. ארבעה מהם, ובהם אבי ז"ל, חיו בסוצ'בה לא רחוק מסבא וסבתא. כל שבת היינו מבקרים אצלם. סבתא ע"ה נסעה לזמן מה מחוץ לעיר ואני ישנתי אצל סבא. פעם התעוררתי באמצע הלילה וראיתי את סבא יושב על הרצפה עם ספר ביד ואומר תפילות בבכי. למחרת שאלתי מה פשר הדבר ונאמר לי שסבא עסק ב"תיקון חצות" כל לילה, כלומר לא הלך לישון עד חצות ורק אחרי אמירת פרקי חצות, דהיינו תחינות על חורבן בית המקדש ותפילה לה' להשיב את שבותנו לציון, היה סבא הולך לישון.

היחסים עם הגויים עד פרוץ המלחמה היו די קורקטים, פה ושם אפשר היה לשמוע ביטויים אנטישמיים. היו עיתונים אנטישמיים, וכן מפלגות אנטישמיות אבל בחיי היום יום לא הרגשנו זאת כל כך. זכורני שבעיתון אנטישמי התפרסמה רשימה שבה האשים העיתונאי את יהודי שוץ שהם מבזים את העיר שנחשבת כעירו של אחד מגיבורי רומניה, על ידי כך שהם מקיפים את העיר בחוט. הכוונה ל"עירוב" שהתקינו יהודי העיר כדי שיוכלו לטלטל בשבת.
בסוף שנות השלושים עלתה לשלטון מפלגת "קוזה" שהיתה אנטי יהודית והתכוננה לגזור חוקים קשים כנגד היהודים. זכור לי שיום חמישי אחד הכריזו הרבנים והנהגת היהודים ברומניה על יום צום של כל היהודים, ובלילה שאחרי אותו היום המפלגה הזו ירדה מהשלטון.
הדגל הרומני מורכב משלושה צבעים - כחול, צהוב ואדום. זכור לי מקרה שקרה ליהודי אחד מעירנו. בטעות אשתו תפרה את הדגל הפוך מהמקובל, דהיינו אדום, צהוב, כחול. איש משטרה הרגיש בדבר וכתוצאה מכך אסרו את היהודי והאשימו אותו בקומוניזם, בטענה שבכוונה תלה את הדגל עם הצבע האדום למעלה.
10 לחודש מאי היה חג לאומי ברומניה ומדי שנה בתאריך זה היו בודקים אם כל היהודים תלו את הדגל כמתחייב בחוק. אם נמצא יהודי שלא תלה דגל הוא נחשד כעוין המדינה וטופל ביד קשה.

הגירוש: את יהודי עירנו גירשו בחול המועד סוכות בתוך שלושה ימים. חילקו את העיר לשלושה חלקים. היהודים מכל חלק היו צריכים להגיע לתחנת הרכבת בורדוז'ני. משפחתנו הגיעה לבורדוז'ני ביום שישי. זכורני שהדוד שלנו, ר' משה מיכאל קוסטינר, הביא איתו יין ועשה קידוש בתחנת הרכבת לפני שעלינו לקרונות. לי היה אוסף בולים ומטבעות ישנים. לפני הגירוש החבאתי אותם במרתף פרימיטיבי שהיה לנו בחצר. את אחד מהאוספים מצאתי כשחזרנו מהגטו.
בגטו מורפה - לגטו זה גורשו הרבה יוצאי שוץ. זכורני שבשנה אחת לא היה מספיק קמח לאפיית מצות, ומחוסר ברירה אפו מצות בחול המועד פסח. היה זמן שהייתי "סוחר". מכרתי סיגריות וגפרורים. לפעמים הרווחתי הרבה מהשכרת עיתון. כדי להבין את העניין, יש לזכור שאנו היינו מנותקים לגמרי מהנעשה בעולם. לא היה עיתון ובוודאי לא רדיו. להמחשת המציאות בגטו נודע על נפילת הגרמנים בסטאלינגרד כשבועיים אחרי שזה קרה.
לעתים היו עוברים אנשי צבא רומני בגטו. זכורני שפעם אחת קניתי עיתון מחייל רומני, ועיתון זה העברתי מאיש לאיש לקריאה - לכל אחד לשעה אחת תמורת מרק גרמני אחד. באותה פעם, כיוון שזמן רב עבר מבלי שהגיע עיתון לגטו, ורבים רצו לדעת מה מתרחש בעולם, היה לי רווח גדול מאותו עיתון.

בשנת תש"ן (1946) אחי, יצחק, נסע לבוקרשט ל"קיבוץ הכשרה" של בני עקיבא כהכנה לעלייה לארץ ישראל. בתחילת חודש ניסן הגיעה הודעה מבוקרשט שיש סיכוי לעלייה ויש מקום לעוד צעירים לעלות לארץ ישראל. הורי הסכימו לשלוח אותי ואכן נסעתי יחד עם עוד צעירים לבוקרשט להמתין לאפשרות לעלייה.
לכבוד אחד במאי התקיימה חגיגה גדולה ועל במת הכבוד ישב מרשל ז'וקוב הרוסי וכן ראשי השלטון ברומניה. שליחי ארץ ישראל שהיו אחראים על תנועות הנוער הציוניות הסכימו שאנחנו נצעד יחד עם הנוער הקומוניסטי מתוך רצון לשחד את השלטונות המקומיים שיעזרו לנו לעלייה. כמדומני שזו היתה הפעם היחידה בהיסטוריה שחניכי בני עקיבא צעדו באחד במאי והצדיעו הצדעה קומוניסטית בזמן שעברו את בימת הכבוד.

כעבור מספר ימים יצאנו לארץ באוניית מעפילים "מקס נורדאו". יציאתנו היתה כביכול לגאלית - היו לנו דרכונים להונדורס.
כשהתקרבנו לארץ תפסו אותנו הבריטים והובילו אותנו לחיפה ומשם עצרו אותנו במחנה בעתלית. כעבור כמה שבועות שחררו את כולם, קודם את הצעירים, ואחר כך את כל היתר. אני הייתי רשום כצעיר ונשלחתי מטעם עליית הנוער תחילה לשדה יעקב ואחר כך לבית הספר החקלאי מקווה ישראל. במקום לימודי הצטרפתי ל"הגנה", ולמחרת פרצה מלחמת השחרור, דהיינו בשלושים בנובמבר 1947, גויסנו על ידי מפקד ההגנה במקום, כי מקווה ישראל היתה מוקפת משלושה צדדים על ידי ישובים ערביים, ובאמת בלילה השני הערבים ירו על בית הספר שלנו.