סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפוריו של יהודה טננהאוס

נולדתי בשנת 1928 למשפחה ותיקה בסוצ'בה. שרה (הסבתא של אבי) נולדה בסוצ'בה בשנת 1825, נישאה למרדכי (מגליציה) והם גרו בסוצ'בה בבית מספר 311.
מרדכי ניהל חנות בסוצ'בה ואף בנה את בית הכנסת ויז'ניץ (ויז'ניצר קלויז) שהחזיק מעמד עד שנת 1956 כאשר נהרס על ידי השלטונות הקומוניסטיים יחד עם בתי כנסת אחרים. הוא נפטר בסוצ'בה ונטמן בבית העלמין הישן. שרה עלתה לארץ ישראל, נפטרה בשנת 1901 ונטמנה בהר הזיתים. היא היתה מתכתבת עם בנה (סבי) בלשון הקודש.
סבי יידל טננהאוס נולד בסוצ'בה בשנת 1857 ולאחר פטירת אביו המשיך בניהול החנות לכלי בית מזכוכית, חרסינה, אמייל, סכו"ם, שמשות ומנורות (שנוסדה בשנת 1872). יש בידי פרסומת של החנות בצורת מאפרה מתחילת המאה ה 20.















יידל (יהודה) טננהויז.

לסבי יידל ולסבתי רבקה (לבית הלר) היו שישה ילדים שבגרו. לאחר מות סבי עברה בעלות החנות לסבתי, לאבי ולשתי אחיותיו מינה אוברווגר וסוזי נויברגר שבעליהן השתתפו בפועל בניהול החנות. החנות היתה ממוקמת בבית שסבי בנה ברחוב הראשי (פינת "רג'לה פרדיננד" - "ארמשולוי") והיו בו שלוש חנויות ובקומה השנייה שתי דירות שבהן גרו סבתי ודודותי עם משפחותיהן.










יהודה טננהאוס

אבי אברהם נולד בשנת 1889 כילד רביעי ונישא לאמי רוזיה (לבית שטיינהורן) מגורה הומורה בשנת 1926.
סבי נחשב לאדם אמיד, תלמיד חכם מובהק, בעל הסמכה לרב, בעל שכל חריף ומהיר תגובה. הוא כיהן תקופה מסוימת כחבר מועצת העיר והקהילה והיה מעורה בחיי העיר והקהילה. יצוין שחתונת בתו מינה נקבעה בכפר בתאריך 24 בדצמבר (שנת 1900) כדי להבטיח שהמוזמנים הלא יהודים לא יגיעו (בידי צילום ההזמנה).











רוזיה ואברהם טננהאוס ז"ל
החנות היתה הגדולה מסוגה בעיר. המכירות היו בקמעונות ובעיקר בסיטונות. מלבד החנות היו גם מחסנים ברח' החייטים ועוד. רוב חנויות הזכוכית בעיר היו קונות אצלנו וכן סופקה סחורה לחנויות בבוקובינה הדרומית (איצ'קני, בורדוז'ני, גורה הומורה, קימפולונג, וומה, דורנה קנדרני, ווטרה דורני, רדאוץ, סרט ומיבילני). החנות היתה הסוכנת הבלעדית לבוקובינה הדרומית של בית החרושת לזכוכית "פישר" מפּוטנה. הסחורות נרכשו בבתי חרושת בארץ וגם בחו"ל (גרמניה, פולין וצ'כיה). אבי היה מבקר כל שנה ביריד של לייפציג עד עליית הנאצים לשלטון. אני זוכר שגם אחרי זה נתקבלו הזמנות לבקר ביריד שנשאו צלבי קרס. בעסק עבדו באופן קבוע שלושת השותפים, נשותיהם, ילדיהם וגם שני שכירים.
בשנת 1937 אבי חלה וטופל כחולה לב ורק הודות לד"ר טרטר, רופא מסוצ'בה שעבר לבוקרשט, נקבעה מחלתו - פעילות יתר של בלוטת התריס - וחייו ניצלו. אני ביקרתי בגן הילדים היהודי בהנהלת דודה איזוליס (למשך שנתיים), אחר כך בבית הספר הממלכתי (4 שנים) ושנה אחת בגימנסיה "שטפאן צ'ל מרה". ללימודי קודש ועברית היו לי מורים פרטיים (בבית) אצלם למדתי אלף בית אצל פייביש, חומש ורש"י אצל חיים קרטן ומשנה ותלמוד אצל צבי וויסברג. כיתה א' של בית הספר התיכון סיימתי כתלמיד מן החוץ עקב זה שחליתי בשָנית (סקרלטינה) מיד בתחילת השנה ונעדרתי מבית הספר חודשיים תמימים. האווירה האנטישמית ששררה אפילו בבית הספר התבטאה בקורות אותי בבחינה בעל פה בשפה הרומנית אצל המורה ברזניצקי, לאחר אין ספור שאלות בחומר המגוון שעל כולן עניתי נכון, נשאלתי שאלה בדקדוק עליה לא ידעתי להשיב. המורה אמר לכיתה: "התביישו לכם שאחד שאינו רומני מכיר את שפתכם יותר טוב מכם" וכמובן שהציון שקיבלתי היה 7 (מתוך 10).
לטרנסניסטריה גורשנו למזלנו רק ביום השלישי לגירוש (11.10.41) וכך למדנו מניסיונם של אחרים שגורשו לפנינו. באטקי חויבנו להחליף את הכסף הרומני לרובלים (כסף רוסי) בשער של 40 ליי לרובל כאשר מעבר לנהר (מקום שלשם נגורש) היה הליך חוקי לכסף כיבוש גרמני (Reichskredit Kassenschein) שהומר כנגד 40 רובל כלומר 1600 ליי, כאשר מחירו בשוק היה 5 ליי.
למשפחתנו המורחבת (גורשנו יחד) היה הרבה כסף, מטבע רומני וגם דולרים. מאחר שהייתי הצעיר ביותר הולבשתי מתחת לבגדים בחגורות מלאות שטרי כסף וכאשר משפחתי עברה את הבדיקה שנערכה ליד השוק, התערבבתי בין אנשי השוק ולאחר סיום הבדיקה הצטרפתי אליה וכך העברנו את מרבית הכסף - כמובן שחלק מסוים הומר כדי לא לעורר חשד בעיני הבודקים.
במוגילב הובלנו ל"קולנוע" בניין גדול על שפת הנהר ששימש מרכז תרבות, ספרייה וגם קולנוע. בקושי מצאנו מקום באולם הגדוש, ובעקבות שמועה שעומדים לגרש אותנו משם, עזבנו את המקום בלילה ועברנו לבית עזוב לא רחוק משם (זאת לאחר טבילתי בדנייסטר - ראו להלן) שם גם התחלתי להניח תפילין. בינתיים התארגנו אנשים במטרה לעזוב את מוגילב לא בדרך של קונבוי אלא בנסיעה. נשכרו משאיות צבא גרמניות ובאחת מאלה הועברנו למורפה על כל חפצינו, שם שכרנו שלושה חדרים בביתה של אישה אוקראינית (הנקה מורוסיוק). בנינו מיטה ארוכה מקרשים ישנים ועליה ישנו שבעה אנשים. בינתיים ירד שלג והיה קר מאוד. מצאנו פחח שעשה לנו תנור מפחים ישנים מבוטן בלבנים ששימש אותנו לבישול וחימום גם יחד. בית שימוש היה בחצר ומים היינו מביאים מבאר במרחק של כ 500 מטר. מאחר שהיו לנו בגדים וגם כסף החלפנו בגדים תמורת מצורכי מזון ותמורת עצים וגם קנינו בכסף. מצבנו היה טוב יחסית, לא סבלנו חרפת רעב וגם לא מקור.
במורפה היה גם מורה מצ'רנוביץ, מר בוכוורק, שהיה מלמד מתמטיקה, פיזיקה וגם מקצועות אחרים, ולקחתי אצלו שיעורים ביחד עם ילדים אחרים, כמובן תמורת תשלום. בנוסף היה לנו מכר עורך דין, ד"ר פרץ שטרומינגר ז"ל, שידע את כל הדקדוק הגרמני בעל פה והוא התנדב ללמד אותי גרמנית, כמובן ללא תמורה כלשהיא. הוא היה מורה קפדן מאוד והודות לו למדתי גרמנית, שפה שבה אני שולט עד היום. לצערי הוא נפטר במורפה ממחלת הטיפוס.
לאחר השחרור על ידי הצבא האדום במרס 1944 נשארנו במורפה עוד כמה חודשים וכאשר עזבנו למוגילב ומשם ברכבת צבאית לצ'רנוביץ, סגרו השלטונות הסובייטים את הגבול וסירבו להרשות לנו לנסוע לסוצ'בה. בצ'רנוביץ התגוררנו אצל דודי שרגא פייבל (אח אבי) עד אפריל 1945 כאשר נתאפשר לנו לחזור הביתה.
התקופה בצ'רנוביץ היתה עבורנו גרועה ביותר. אבי חלה אנושות עקב תרופה רוסית שלקח ושלמרות שמה הזהה לתרופה שוויצרית שבה השתמש כל השנים, הרכבה היה אחר לגמרי ורק הודות לרופא ד"ר זלצינגר, שהורה לו להפסיק עם התרופה, וטיפולו המסור, ניצלו חייו. בצ'רנוביץ היה אסור להתגורר ללא רישיון, כך ששהינו שם במחתרת. היינו נאלצים לשחד את האחראי על הבית שיעלים עין מנוכחותנו בדירת הדוד, וללא פרנסה היות והכסף אזל. נרשמתי לבית ספר ששפת ההוראה בו היתה יידיש וכך זכיתי לתעודת תלמיד. אחרי הצהריים עסקתי, ביחד עם חברי מרצל בקר ז"ל ובובי היבנר יבל"א בחטיבת עצים להסקה עבור אנשים אחרים - לשם פרנסה.
באפריל 1945 הורשינו לחזור לסוצ'בה, ומצאנו בביתנו את מרבית הרהיטים. אבי התחיל לסחור בכלי בית ובשמשות ואני התחלתי ללמוד בבית הספר היהודי ובמקביל לעסוק בציונות בתנועת הנוער הציוני וכן לעזור לאבי בניהול העסק, שנוהל בשותפות עם דודי, שמואל אוברווגר. לאחר עמידה בבחינות הבגרות בסוף שנת 1945 עבדתי בחנות של אבי ובפעילות בנוער הציוני (ראו להלן), שם הכרתי את ז'ני שפירא - אשתי לעתיד.
בשנת 1947 השתתפתי בארגון העלייה הגדולה מרומניה (באוניות פאן יורק ופאן קרשצנט) בעזרי לשליח מהארץ יונה יבין ז"ל ולחברי מנחם איידינגר יבל"א בארגון רכבת מיוחדת שיצאה מווטרה דורני ועצרה בקימפולונג, גורה הומורה, איצקני, בורדוז'ני, ודולהסקה, קלטה בכל מקום את העולים והמשיכה ישירות עד לגבול הבולגרי, שם הועברו העולים לרכבת בולגרית ואנו חזרנו לבוקרשט ומשם חזרתי לסוצ'בה.
לאחר כחודש יצאתי להכשרה באַיוד ולאחר מספר חודשים הועברתי להדריך בבית הילדים בגֶגיה, משם הועברתי לסניף ההכשרה בברשוב כדי לנהל את הסניף ולהכין את הקרקע לקליטת החלוצים מסניף איוד שחוסל. בין לבין התחיל ה C.D.E. שפעל בהשראת השלטונות להצר את צעדינו וזה הגיע עד כדי כך שנאלצנו לעזוב את הדירה שבה התגוררנו ולשהות במקום העבודה שלנו, בית ספר שהפך לבית חולים ושבו עבדנו כפועלי בניין. מנהל העבודה הראשי, יהודי בשם אורסקו, הסכים לאפשר לנו לגור בבניין שהיה בתהליך הפיכה לבית חולים. לאחר מספר חודשים פורק הסניף והחברים הועברו לסניף פּלוישטי. אני עברתי לסניף וומה שם עבדתי במנסרת עצים עד לפירוק התנועות הציוניות על ידי השלטונות הרומנים, ומשם חזרתי הביתה.











בית הילדים גֶגיה של הנוער הציוני

בסוצ'בה לא יכולתי להשיג עבודה בנימוק שלאבי יש מספיק כסף לכלכל אותי, ומאחר שהיה מסוכן להסתובב ללא עבודה והיה סיכון שאשלח לעבודה כפויה, קיבלתי עבודה כחשב בחברת סוברומקונסטרוקציה בכפר ליד בוטושני וזאת הודות למהנדס יעקב שפירא שהיה מנהל מקום העבודה: בניית רפתות ענק באמצע השדה עבור ממשלת רומניה. גרנו בצריפים וחזרנו הביתה רק בסופי שבוע. בימי שני, לפני החזרה לעבודה, הייתי עורך קניות עבור מקום העבודה בחנות "מֵטַלול" ושם הכרתי את סגן מנהל העסק, מר בורשי קליין, שהציע לי לעבוד ב"מטלול". הוא אכן הצליח להעביר אותי לעבוד אצלו בהסכמתו של מנהל העסק מר מניאה (אבא של נורמן) ובעיקר בהסכמת לשכת העבודה שסירבה בזמנו לספק לי מקום עבודה בסוצ'בה. התניתי את העברתי בכך שיפטרו אותי לפי בקשתי מאחר שהגשתי בקשה לעלייה ארצה וכך אכן הובטח לי.
כמובן שגם הורי הגישו בקשה לעלייה ביחד איתי וכן חברתי ז'ני והוריה. ביום בהיר אחד הגיעה הוראה מהמרכז שאין לפטר יהודים וכך נשארתי תקוע, כי לא היו סיכויים לקבל אישור יציאה מהארץ כל עוד הנך עובד במקום ממשלתי. למזלי הטוב לאחר מספר חודשים הגיעה הוראה לצמצום הסגל בעשרה אחוזים ואני הייתי בין המצומצמים, הודות למר מניאה שקיים את הבטחתו.
בדצמבר 1950 קיבלו הוריה של ז'ני אישור יציאה מרומניה וסירבו לנסוע בלי בתם. הקצין הממונה על אישורי היציאה הבטיח להם שאישורה של ז'ני נמצא בידו אבל יש לו הוראה להוציא אותו רק בשבוע הבא, וכך הם נסעו לבדם. ז'ני אכן קיבלה את האישור המבוקש והפליגה ארצה שבוע אחריהם בינואר 1951.
אני ניצלתי את הזמן להשלמת ידיעותי בשפה העברית ביחד עם חברי שמחה וייסבוך. את תרגול השפה המדוברת עשינו באמצעות קריאה בעיתון המפלגה הקומוניסטית הישראלית "קול העם" שנשלח לי בדואר באופן סדיר על ידי חברתי ז'ני, בכל שבוע. למותר לציין שלאחר שגמרנו לקרוא אותו, עבר העיתון לקוראי עברית אחרים.
לבסוף, בחודש אוגוסט 1951 קיבלתי גם אני היתר יציאה מרומניה ולאחר התרוצצות להמצאת כל המסמכים הדרושים (כגון שאינני חייב מסים, עבור חשמל ומים וספר מהספרייה שבה אפילו לא הייתי רשום) נאלצתי לנסוע לקימפולונג לשם קבלת "תעודת מסע" לאחר שוויתרתי על אזרחותי הרומנית. חזרתי מקימפולונג ברכבת של 7 בערב (הגשר הרגיל נשטף בשיטפון) ובשעה 11 בערב הייתי נאלץ לעלות לרכבת באיצקני כדי להגיע בזמן לאונייה. המון חברים מילאו את ביתי כשהגעתי הביתה ובקושי הספקתי להיפרד מכולם.
ב 15.8.51 הגעתי ארצה באונייה טרנסילבניה ובנמל חיפה חיכתה לי ז'ני וכן דודי (אח אמי). נשארתי בחיפה אצל ז'ני. התחלתי ללמוד מושגים טכניים של פקידות בעברית, עמדתי בבחינה לקבלת סוג בפקדות וקיבלתי משרה במחלקת הסטטיסטיקה של הנהלת המכס והבלו בחיפה.
ב 19.2.52 נישאתי לז'ני, התחלתי ללמוד כלכלה בלימודי ערב בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה וסיימתי שנה ראשונה בהצלחה. ב 19.8.52 התגייסתי לצה"ל, בו שירתתי כמדריך בבית הספר לתותחנות עד 17.2.55.
בזמן שירותי הצבאי נולד בננו הבכור מרדכי (21.10.54) ואני המשכתי לעבוד במכס. חברי המנוח בומי שטטנר התחיל ללמוד ראיית חשבון ושכנע אותי להצטרף אליו. סיימתי את הלימודים בשנת 1959 ומאחר שהיה צורך בהתמחות עמדנו במכרז למפקחי מס הכנסה, עברנו קורס בן ארבעה חודשים בירושלים והוצבנו לעבוד במשרדי פקיד השומה חיפה, כמפקחים מבקרים. את התואר רואה חשבון קיבלנו בשנת 1959. הורי עלו ארצה בשנת 1956 והשתקעו אף הם בחיפה. ב 30.7.1961 נולד בננו איתן.
התחלתי ללמד חשבונאות בקורסים של הסוכנות היהודית לעולים חדשים ואחר כך עברתי להרצות (לאחר שעות העבודה) באוניברסיטת חיפה וגם במדור ללימודי חוץ של הטכניון. קודמתי במקום העבודה לתפקיד מפקח ראשי, ממונה על לשכת הביקורת וסגן פקיד השומה ומשנת 1973 לפקיד השומה חיפה, תפקיד שבו שירתתי עד ליציאתי לגמלאות בשנת 1993.
בננו מרדכי (מהנדס) נשוי לאורה ולהם שתי בנות - נטע רוז (1984) וקרן (1985). בננו איתן (כלכלן) נשוי לאיריס ולהם שתי בנות - עדי (1990) ומור (1993).


טבילה לקראת בר מצווה

בדנייסטר כמו בכל נהר אחר, הגדה הימנית רדודה והגדה השמאלית עמוקה. כאשר הגענו לאטאקי שאבנו מים לשתייה ולרחצה מנהר הדנייסטר. ומאחר שאטאקי נמצאת על הגדה הימנית ניתן היה להכנס כ 10 מטרים לתוך הנהר לצורך מילוי הדלי. כאשר הועברנו למוגילב שוכנו זמנית ב"אולם הקולנוע". זה היה בניין גדול מאוד ששימש בזמן הסובייטים כבית תרבות ובו אולם קולנוע שעל שמו נקרא הבניין. בבניין היו מגורשים רבים מאוד וכל משפחה בת מזל תפסה פינה או קיר. מים היה צורך לשאוב מהנהר, רק שהפעם זה היה בגדה העמוקה שהיתה גבוהה כמטר וחצי מפני המים. יום אחד ביקש ממני סבי ז"ל שאביא לו מים, ואז לקחתי את הדלי וירדתי לדנייסטר לשאוב מים. אף על פי שזה היה כבר במחצית השנייה של חודש אוקטובר, היה יום יפה, שמש זרחה והאוויר היה חמים. כאמור הגדה השמאלית היתה גבוהה מהמים, ולכן היה צורך להתכופף כדי להגיע למים. תוך כדי כיפוף ומילוי הדלי איבדתי את שיווי משקלי, התהפכתי ונפלתי לתוך הנהר. למזלי, נחתתי על הרגליים אבל עדיין החזקתי בידית הדלי והוא משך אותי למטה. עמדתי על קרקעית הנהר עם לפחות מטר מים מעל לראשי. הייתי בלבוש מלא כולל נעליים גבוהות, מעיל וכובע קסקט. כמובן שלא יכולתי לנשום, אז הרפיתי מידית הדלי ועליתי על פני המים, שאפתי אוויר והמים משכו אותי בחזרה פנימה. לאחר כמה שניות כפפתי את ברכי לצורך קבלת תנופה, צפתי פעם נוספת ושאפתי אוויר. בהזדמנות זו ראיתי אנשים צועקים על חוף הנהר, ובן דוד של אבי ז"ל בשם ז'אן טננהאוס מתחיל להתפשט כדי לקפוץ למים ולהציל אותי. בינתיים הנהר משך אותי לכיוון זרימתו וכדי לא ליפול צעדתי על הקרקעית לכיוון הזרימה, וכל כמה שניות כפפתי ברכיים, עליתי על פני המים, שאפתי אוויר וצללתי בחזרה למים. כוחותי הלכו ואזלו, ובפעם האחרונה שהצלחתי לעלות על פני המים הורדתי את כובעי ונפנפתי בו כדי לסמן לז'אן לאן המים סחבו אותו וזרקתי אותו. תוך כדי הליכה על קרקעית הנהר נתקלתי באבן גדולה, מין סלע, טיפסתי עליה ברגלי כשכמעט חצי גופי העליון מחוץ למים, ובמרחק של כמטר וחצי מהחוף. רגלי נצמדו לסלע בכל כוחי ואני בספק אם הייתי מסוגל להיצמד בחוזקה כזאת במצב אחר, אפילו בעזרת ידי. ז'אן ניגש אלי וזרק לי את קצה חגורתו, אני תפסתי אותו וכך הוא משה אותי מן המים. שנים רבות אחר כך סבלתי מביעותי לילה בעקבות האירוע המבעית שכמעט ועלה לי בחיי. כשבוע לאחר האירוע חגגתי את בר המצוה שלי (ד' במרחשוון) בתפילה במניין ארעי, והמתפללים כובדו ב"ליקח" ויי"ש שהיה לנו עוד מהבית.


איך הגעתי ל"הנוער הציוני"

בדרך הביתה מגירוש טרנסניסטריה עיכבו אותנו שלטונות בריה"מ בצ'רנוביץ למשך כ 10 חודשים, ואנו הגענו הביתה לסוצ'בה רק בחודש אפריל 1945. במורפה התיידדתי עם עמנואל (מניו) מיכלוביץ והיינו חברים בנפש. כאשר הגעתי הביתה, כל חברי למדו על מנת להשיג את השנים שאבדו בגירוש, וגם אני בעצת מניו ובעזרתו, התחלתי ללמוד בבית הספר היהודי שהוקם למעשה למטרה זו.
מניו בנוסף על כך שעמד לצדי בלימודים, אמר לי לבוא איתו לתנועת נוער ציונית הפועלת בעירנו. שמעתי בקולו וכך הגעתי ל"הנוער הציוני". הקן היה אז בבית הקהילה היהודית ממש ליד בית הספר, ושם בילינו הרבה זמן הן בפעילויות ובתום הפעילות נשארנו שם ולמדנו לילות שלמים. בעיקר לפני בחינות, כשאנו מסתפקים במספר שעות מצומצם של שינה על ספסלים.
בהנהגת הקן היו אז בומי שטטנר ז"ל ויבדלו לחיים פרדי איידינגר ופרדי רוט, כאשר המשגיח הראשי היה פרידל בוגן המנוח. הפעילות בקן היתה מגוונת, לימוד תורת הציונות, עברית, גיאוגרפיה של ארץ ישראל וכן פעילות חברתית ענפה. הקן עבר אחר כך לבניין התלמוד תורה שם קיבלנו חדר, אבל בהתחשב שהלימודים בתלמוד תורה הסתיימו בערך בשעה 18:00 ופעילותנו התחילה רק אז, עמדו למעשה לרשותנו חדרים נוספים.