סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפוריו של שמחה וייסבוך


"דע מאין באת" (אבות ג', א')
מצד אבי ז"ל

סבא רבא מצד אבי, שמחה וייסבוך (1922-1856), תלמיד חכם שעל שמו אני נקרא, היה נשוי לרחל, אישה צדקנית שהגישה ארוחות לנזקקים בסתר. בנו הבכור לוי יצחק (1936-1876), סבי, היה נשוי לקרנצה לבית בליימן ולה שני אחים, משה חיים, בעל חנות בעיר בורדוז'ני שנפטר ברומניה והניך (היינריך) שנפטר בישראל.

לסבי היו 4 ילדים:
הבת רוזה (1972-1898) היתה נשואה לראובן שטרנליב ולהם שתי בנות, סילביה ורחל (רלה), (ר' כתבות נפרדות עליהן) ובן הזקונים שמעון, אב לבת, חנה, (שלה בן, מאיר) ולבן מנישואים שניים, ראובן, בוגר ישיבת ההסדר, בעל קורא וסטודנט למשפטים.
הבן אפרים חיים (1984-1902), אבי, שהיה נשוי לאמי חנה (1983-1902) לבית וייטמן.
הבן אברהם, רופא במקצועו חי לפני מלחמת העולם השנייה בצרפת ונספה יחד עם אשתו ושתי בנותיו בשואה.
הבן שאול, מהנדס, חי גם הוא בצרפת, שרד את המלחמה אך נפטר זמן קצר אחריה כאשר התכוון לעלות ארצה.
לסבי לוי יצחק היו מספר אחים ואחיות: משה, יונה, טאובה, חיה, יעטי וחיים ליב.










אפרים וחנה וייסבוך

למשה ואשתו פַני נולדו הבן מיכל שנפטר באיבו (1918), הבן דוד (1995-1908, נשוי לאמיליה) נלחם במלחמת האזרחים בספרד לצד הרפובליקנים ואחר כך במלחמת העולם השנייה היה חבר במחתרת הצרפתית, הבת חנה רייזל (1952-1910, שנישאה ליונל שיין ולהם הבנות שטפניה ושושנה) והבת עליזה (1991-1915, נשואה למרצ'ל הלסינגר ולהם בת נורה ונכדים גל ודרור). מנישואים שניים של משה (לאנה) נולדו הבת רבקה (2000-1916, שנישאה לפריץ גרינוולד ולהם בן, רענן ושני נכדים, אביגיל ואריה) והבן יצחק/אנדי (2000-1921, נשוי לאדית ואב ליונה ורמי), שהיה נשיא החלוץ וממנהיגי התנועה "בני עקיבא" ברומניה.
יונה (1954-1888) היה נשוי למריה ולהם הבנות פַני (1971-1915) ושלי. פני היתה נשואה לראול ז'ויל והבת השנייה שלי נשואה לאדריכל אריסטידה סטרז'ה, מחבר הספר Synagogues of Romania. להם בן, דן שגר בארצות הברית ושתי נכדות ז'יל ולין.
טאובה נפטרה ערירית ב-1954.
חיה נשואה למשה סגל. לבנם חיים (2000-1920) ואשתו פאולה נולדו שני בנים, מורל (אב לשמוליק ומאיה) ופנחס. בנות אחרות של חיה היו פייגה ומרים. פייגה נשואה ליעקב טל ולהם הבנים יוני ודורון. מרים היתה נשואה לאנצ'ל דפני ולהם בת ליאורה ובן ירון ושמונה נכדים.
יעטי היתה נשואה לאדולף אקס ולהם בן יונס (ר' כתבה נפרדת עליו) ובת ד"ר ליזה סטולאנו. היא ובעלה ד"ר אדולף סטולאנו גרים בבוקרשט.
חיים לייב (1983-1902), תלמיד חכם, מורה לעברית, חזן, דרשן ואיש נעים הליכות, ממייסדי בית הכנסת "בית אברהם" בקריית חיים. לו ולאשתו שרה (סופיקה) היו שתי בנות: פרידה שנפטרה באיבה (1946-1930) וסילביה שהתאלמנה ממשה שיינפלד. בתם גילה, נשואה לעודד ברגמן ואימא לשני וקרן.


מצד אמי ע"ה

סבא רבא, אברם יעקב וייטמן וסבתא רבא רבקה, באו ארצה בסביבות 1910, נפטרו כאן ונקברו בחברון או בירושלים. נולדו להם שלושה בנים, סבי יצחק אריה (לייביש), שיע (אב לשתי בנות) וזוסיה (אב לשני בנים ושתי בנות) וארבע בנות, פייגה (לימים סלפטר, אם לארבע בנות), ציפה (לימים מרלינג, אם לשני בנים ושתי בנות), לאה (לימים וייכסלבלאט, אם לבן ושלוש בנות) ושרה (לימים שמלצר, אם לבן ושלוש בנות). לייביש ושיע קבורים בסוצ'בה וזוסיה בשארגורוד. פייגה וציפה היגרו לארצות הברית ב 1919 ושתיהן נפטרו שם. לאה ושרה נפטרו בטרנסניסטריה.
סבי לייביש ז"ל (1950-1878) היה איש שומר מצוות, מוקיר רבנים, בעל שדות ויערות בסביבות סוצ'בה והקים, יחד עם אחיו זוסיה ובן דודו זליג קליגר, טחנת קמח בעיר סוצ'בה.
אשתו, סבתי גולדה (1962-1878) היתה בתם של שרגא פייביש וליובא מנצ'ר. היו לה אחות, ציפה (אמה של ריבה), אח יוסל (אב לשמשון, דינה, אסתר ורוזה), אח בנימין (אב לגיטה ושרגא), אח זליג (אב להלנה ושרגא), אחות דינה והאחות בילה (אם לרוזה ודודל).
לסבי היו שבעה ילדים (חמש בנות ושני בנים): חנה, קוקה, פנציה, ז'אנט, רות, שמשון דב (סימון) ויוסף.
אמי חנה היתה הבת הבכורה של סבא, היא נולדה בכפר בוסנצ'י על יד סוצ'בה. קוקה (נפטרה באיבה), פנציה (היתה משותקת בגפיים התחתונות ונפטרה לפני מלחמת העולם השנייה), ז'אנט/יפה, היתה נשואה לחיים סופינבוים ונפטרה ב 1982 בארץ, ולהם בן, יעקב (יארו) (1985-1938) ונכדים, גיא, אסף ואבירם.
רות (לימים בר) נפטרה ב 1982 ולה בן אשר.
שמשון דב (סימון) (1975-1912) היה נשוי לרות לבית אלנבוגן המתגוררת בגרמניה. להם בן אריה שגר בהרצליה ואב לשמשון ומאיה. הבת גיטה גרה בארצות הברית, אם לריין (שלו בת - מיכאלה חנה) ולדוד שעלה לישראל. סימון נפטר בגרמניה והובא לישראל למנוחת עולמים.
יוסף (1992-1924) היה נשוי לרוזה שהתאלמנה מזליג שמלצר ולהם בת חיה (אם לזוית ולליאור וסבתא לשלושה נכדים).


סבי לוי יצחק ז"ל - "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים, ל"ב, ז).

סבי זה נולד וחי בעיר רומאן. תלמיד חכם מובהק, בעל קורא, חזן ודרשן, נואם מבריק שהמונים נהרו לשמוע אותו. הוא שלט בשפה העברית ובשנת 1924 פרסם מאמר בחוברת "קבוצי אפרים" תחת הכותרת "פרפראות לחכמה" ובו הוא מתייחס לסוגיה שבמסכת דמאי פרק ז משנה ו.














לוי יצחק וייסבוך

הוא היה דמות מוכרת ונערצת בעירו וכפי שכותב פינקו פסקל (16, ע' 117), בשנת 1903 הרצה ושם דגש על תפקיד התרבות אצל היהודים והצורך לאחדות בין אנשים. הוא היה פעיל בקהילה וחבר בוועדת הדת (16, ע' 45). שמעתי מאבי שכאשר שכב על ערש דווי באו שני רבנים לביקור חולים. כאשר סבי ביקש מהרבנים לשבת הם סירבו ואמרו שלפני אדם תופש תורה כמוהו הם חייבים לעמוד על רגליהם כפי שעומדים לפני ספר תורה.


אבי אפרים חיים ז"ל - "תפארת בנים אבותם" (משלי, י"ז, ו).

אבי נולד במרס 1902 בעיר רומאן. בגיל רך נשלח על ידי סבי ללמוד בישיבה שבעיר בוהוש, ושם הוא ספג וינק תורה מגדולי הדור. הוא היה רק בן 16 כאשר באישורו המיוחד של המרא דאתרא שבעיר שבה גר נתמנה לבעל קורא ובעל תפילה, הכי צעיר בזמנו. ומאז נסללה דרך ארוכה שכולה כרובה היתה קודש לעבודת הבורא וללימוד תורה.
וכך כפי שנאמר "תורה מחזרת על אכסניא שלה" (בבא מציע פ"ה) הוסמך בשנת 1923 כרב אחרי שעבר בהצלחה המבחן לקבלת התואר (ראה מסמך) וכיהן כרב בבית הכנסת "כל ישראל חברים" (16, ע' 53). בשנת 1927 עבר לסוצ'בה והתחתן עם אמי חנה ז"ל. לפני מלחמת העולם השנייה ואחריה היה מורה לעברית, תורה ודת וכמעט ולא היה אף אחד בצעירים בעיר שלא נמנה בין תלמידיו. היה פעיל בתנועת המזרחי ושאף מאז ומתמיד לעלות ארצה.
הוא הוגלה יחד עם משפחתו באוקטובר 1941 לטרנסניסטריה, וחזר אחרי השחרור לסוצ'בה בחודש מאי 1944. כמעט 40 שנה הוא היה גבאי בבית הכנסת חברה ג"ח, שבו היה גם בעל קורא וחזן.
כאשר הוקם בית הספר היהודי בסוצ'בה לתת אפשרות לכל אלה שבגין הגירוש הפסידו שנות לימוד להשלים את לימודיהם, מונה כמורה לעברית, דת ותולדות עם ישראל ובמקביל המשיך ללמד ילדים רבים באופן פרטי. אחרי שבית הספר נסגר עבד כמנהל חשבונות תחת שמירת קדושת השבת והחגים (עבד בימי ראשון).
בספטמבר 1974 זכה לעלות ארצה יחד עם אמי. כאן היה בעל קורא, בעל תפילה ודרשן בבית הכנסת "בית יצחק ואהל חדווה" שבקריית חיים, וכל שבת אחרי התפילה, ישב עם ציבור המתפללים ודרש על פרשת השבוע או על ענייני דיומא. בהרבה שבתות דרש לפני תפילת מנחה או בשלוש הסעודות בבית הכנסת הרומני שבקריית שמואל.
אם עם ישראל נודע בעולם כעם הספר אני יכול להעיד על אבא שהוא היה איש הספר המובהק, ישב יומם ולילה בכל שעה ובכל רגע שהיה פנוי עם ספר, קרא, למד, סקר וליקט והשאיר מאות דפים, כתבי יד ודברי פרשנות על התורה.
הרבה פעמים כאשר התלוויתי אליו ברחוב, ביקשו ממנו אנשים שיגיד להם דברי תורה והוא כמעיין המתגבר היה תמיד מוכן להשמיע יותר מאשר הצד השני היה מסוגל לשמוע או לקלוט. סיפר לי פעם יהודי נכבד שבא לבקרו ומצא אותו כתמיד עם ספר ביד, שהוא אמר לו כדברי תהלים (קי"ט, צ"ב) "לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי".
הוא היה עדין נפש ואציל רוח, נעים הליכות, אוהב שלום ורודף שלום, תמיד מוכן לעזור לאנשים במצוקה. היה שייך לאותם תלמידי חכמים שעליהם נאמר (מסכת שבת קנ"ב) "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם". היה פעיל וצלול ועד ליומו האחרון "לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דברים, ל"ד, ז).
אני סמוך ובטוח שלא נשקפת לזכרו של אבי הסכנה הטמונה במה שאמר רב (מסכת ברכות, נ"ח) "אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש". שהרי כל הזמן שאחד מתלמידיו אין ספור שהיו לו או אחד ממתפללי בית כנסת שאבי היה בעל קורא ובעל תפילה יחיה, גם זכרו לא ישתכח.
הוא החזיר את נשמתו בה' במרחשוון תשמ"ה (30.10.1984) והובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבחיפה ועל המצבה נכתב "תורת אמת היתה בפיהו... בשלום ובמישור הלך" (מלאכי, ב', ו'). אמי הנהדרת היתה לאורך כל ימי חייה עזר כנגדו, אוהבת מסורה ודואגת לכל צרכיו. נפטרה בי"ח בטבת (3.1.1983).


"כי בן הייתי לאבי" (משלי, ד', ג')

מספרים שפעם בא חסיד לרבי לקבל ממנו ברכה ועצה טובה. כאשר הרבי שאל אותו מי הוא, ענה שסבו היה תלמיד חכם ידוע כאיש רב פעלים, ואביו גדול בתורה, נדבן ו... כאן הרבי קטע את רצף דבריו באומרו: "לא שאלתי מי היה סבא או אבא שלך, אלא מי אתה?".
ובכן מי אני?! נולדתי ב 20.10.1929 להורי אפרים חיים וחנה ז"ל. כבן יחיד הרעיפו עלי חום ואהבה אין סוף. הייתי גם הנכד הראשון שנולד במשפחת הורי, ולכן נהניתי מהרבה חיבה ופינוקים מכל הקרובים שיצאו מעורם להנעים את חיי.
וכך השנים הראשונות בילדותי עברו על מי מנוחות ודבר לא היה חסר לי פרט אולי לדבר אחד: חשקתי מגיל רך לאח או אחות. אבי לימד אותי כבר מגיל צעיר את רזי התורה, גמרא ואחר כך גם קריאה בתורה. היו לי שני חברים שאיתם נפגשתי מדי יום ביומו, שיחקנו ביחד ולמדנו באותו בית ספר עממי. אחד סלו וולט שאחרי שחזר מטרנסניסטריה השתקע בעיר צ'רנוביץ, שם גר אביו, ומאז נותק הקשר בינינו ולא ידוע לי מה עלה בגורלו. השני הריהו ישראל (בובי) היבנר שהיום כעבור כ 70 שנה מאז שהכרתי אותו לראשונה, נהפך לאורך הזמן, אף כי הגורל הפריד בינינו כמה פעמים מבחינה גיאוגרפית, לחבר יקר וידיד נפש עד עצם היום הזה.
בעלות המשטרים האנטישמיים לשלטון, עננים כבדים הקדירו את פני השמים וגזירות קשות ורדיפות החלו לייסר את עמנו, אני עדיין הרגשתי בטוח בחיק משפחתי. רק כאשר הייתי אמור להתחיל ללמוד בתיכון ונבצר ממני כיהודי ללכת לבית הספר הרגשתי נפגע לראשונה. וכאשר באוקטובר 1941 הוחלט על גירוש היהודים לא הייתי מודע לחומרת המצב ובעיני ראיתי בזה כעין טיול ואפילו שמחתי על ההזדמנות לראות מקומות חדשים וערים חדשות.

אך כאשר נדחסנו בקרונות משא של בהמות בצפיפות נוראית וראיתי אנשים נואשים בפנים עצובות, התחלתי להפנים שלא צפוי לי טיול תענוגות. אנחנו היינו במשלוח השלישי שיצא ב 11.10.1941 ושהיה מאורגן יותר משני המשלוחים הקודמים. בכל זאת קשה לתאר את הסבל בדרך לאטאקי, המעבר על הדנייסטר ועד ליעד הסופי, שארגורוד. על זה נכתב כבר בהרחבה. מצאנו בשארגורוד חדר די גדול אצל אלמנה מקומית דתייה שכאשר ראתה אותי שנכנסתי הראשון עם סידור ביד לדירתה, הביעה תכף נכונות לקבל אותי ואת משפחתי לגור אצלה.
ואכן אני, הורי, סבא, סבתא ושני הדודים סימון ויוסף (יוסל) נכנסנו לאותו חדר. במשך הזמן הצטרפו גם דודתי ז'אנט עם בעלה חיים ובנם יעקב (יארו) שבאו מבֶרשד וגם דודתי רות שהוגלתה מצ'רנוביץ.
נחרת בזיכרוני מחזה סוריאליסטי מהחורף הראשון עם קור מקפיא, כאשר קירות החדר היו מכוסים בשכבה של קרח. כמובן שלא היתה שום אפשרות להסקה והקור חדר עד לשד עצמותי. מכיוון שהגענו חסרי כסף התחלנו למכור או להחליף דברי לבוש תמורת מוצרי מזון. אבא התחיל ללמד ילדים מקומיים את האלף בית (תחת השלטון הקומוניסטי הנוער היה לגמרי מנותק מהיהדות ועל סף התבוללות). אני זוכר שבתשלום של שבוע יכולנו לקנות קילו קמח.
ואכן בקושי הצלחנו לשרוד בהתחלה וכמעט הגענו לחרפת הרעב. דודי סימון נשלח לעבודת כפייה מעבר לבוג אך למזלו הצליח לברוח ולחזור בשלום. מחונן בחוש מסחרי הביא סחורה (בעיקר סיגריות) ממוגילב בסיכון חייו ומכרה בשארגורוד וכך הציל אותנו. בשנה הראשונה קיבלנו קצת כסף משכנינו מסוצ'בה העו"ד קניש שראוי להיחשב כאחד מחסידי העולם.
וכך עברנו כמו כולם את שבעת מדורי הגהינום שבגלות עד לשחרור אבל למזלנו הגדול לא חלינו ולא נפקד מאיתנו איש.
הדרך חזרה לסוצ'בה היתה ארוכה ומתישה, והיא נעשתה בעגלה שעליה ישבו האנשים המבוגרים, כאשר הצעירים הלכו כל הזמן ברגל. הצבא הרוסי החרים באחד הכפרים שבבסרביה אחד משני הסוסים שהיו רתומים לעגלה, עד שסוף סוף הגענו לעיר בריצ'ני ושם התעכבנו זמן מה.

בדרך נס הצלחנו לעבור את הנהר פרוט ממש באותו יום שהרוסים סיפחו את בסרביה וצפון בוקובינה וסגרו את הגבול. וכך אחרי שהייה של מספר ימים בעיר דורוהוי, יצאנו לדרך ליעד הסופי לעיר סוצ'בה שממנה גורשנו.
אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בנו כשנכנסנו לעיר, קשה היה להאמין שחזרנו שלמים מן התופת. החזית היתה עדיין די קרובה לעיר וכמה תושבים שגרו בקרבת החזית פונו משם והגיעו לסוצ'בה, וכך פלשו חלק מהם לדירה שלנו. לכן גרנו בהתחלה בדירה המרווחת של סבא לייביש וייטמן. אחרי מספר שבועות כאשר החזית התרחקה והאנשים שפונו חזרו למקומם יכולנו סוף סוף להיכנס לדירתנו.
לאט לאט התארגנו ופתחנו דף חדש בחיים. אבא התחיל ללמד צעירים תורה ועברית ואני כמו כל הצעירים בגילי התחלתי בתהליך השלמת שנות הלימודים שהפסדנו בגלות. הוקם בית ספר יהודי בעיר שאליו הגיעו כל התלמידים שבסביבה ואבא מונה כמורה לדת, תולדות העם ועברית. אני עברתי תהליך מזורז ובו סיימתי בתוך שנה אחת את ששת הכיתות א' עד ו' (בדומה כאן לכיתות ה' עד י') ואת שתי הכיתות האחרונות למדתי רגיל שנה בשנה. את בחינות הבגרות עברנו כבר בבית הספר הרומני שטפאן צ'ל מרה יחד עם התלמידים הרומנים ולא רק שלא נפלנו מהם אפילו היינו בין הראשונים בדירוג הסופי.
בכל שנות הלימודים מרבית התלמידים היו פעילים באחד הארגונים הציוניים ואנוכי הייתי חבר בתנועת "הנוער הציוני". זכור לי מקרה כאשר הגב' מימי ליקוורניק (כיום ארצי) פעילה בבני עקיבא רצתה להניע אותי לעבור גם אני לשם כבחור דתי. כעבור הרבה שנים, כשנפגשנו בישראל בכנס של בוגרי "הנוער הציוני" שהתקיים ביפו הזכרתי לה על השתדלותה לגייס אותי לבני עקיבא, ואמרתי שהגורל החליט שבמקום שאני אעבור מ"הנוער הציוני" לבני עקיבא היא עצמה עברה ל"הנוער הציוני" (הכוונה שהתחתנה עם יצחק ארצי ז"ל אחד ממנהיגי "הנוער הציוני").
מרגע שובנו מטרנסניסטריה גמרתי בלבי לעלות ארצה ויחד עם הורי נרשמנו לקבלת אישור לעלייה. בינתיים אחרי הבגרות התחלתי להתכונן יחד עם כמה חברים לחיים החדשים הצפויים לנו בארץ ישראל. לשם כך יצאתי לתקופה מסוימת לסניף הכשרה שבעיר איוד. אחר כך הייתי שליח זמן קצר בקן הנוער הציוני בדורוהוי שם השתתפתי בהפגנה נגד אנשי ה C.D.E שעשו תעמולה אנטי ציונית. כתוצאה מזה נתבקשתי על ידי השלטונות המקומיים לעזוב את העיר. וכך, באביב שנת 1948 נשלחתי כמדריך לבית הילדים שבווטרה דורני ע"ש אבא ברדיצ'ב (ר' כתבה נפרדת). אחרי שנסגר בית הילדים עברתי לסניף ההכשרה שבעיר ווַמה שם שהה גם חברי יהודה טננהאוס.
ב 20.12.1948 הממשל הרומני הוציא את התנועות הציוניות על כל שלוחותיהן אל מחוץ לחוק. וכך באה לסיומה הפעילות הציונית ברומניה. חלק ממנהיגי התנועה נאסרו ואחרים ירדו למחתרת. כעת כשלא יכולתי עוד להיות פעיל בתנועה הציונית, הדרך היחידה שעמדה בפני עד לקבלת האישור לעלייה, היתה להירשם לאוניברסיטה, לפקולטה לכימייה בבוקרשט, וכך עשו גם חברי בן ציון פוקס ואכים הופמייר. שלושתנו התקבלנו אחרי מבחן והתחלנו בלימודים.

במשך השנה הראשונה התמזל מזלו של ידידי בן ציון פוקס שקיבל את האישור לעלייה. וכך יצא מרומניה כסטודנט בשנה הראשונה וסיים את הקריירה בישראל כפרופסור אמריטוס בפקולטה לכימייה שבאוניברסיטת תל אביב.
אני המשכתי בלימודי אף כי הייתי משוכנע שלא אסיים אותם והאישור המיוחל אף אם יתמהמה, יגיע. בזמן הפנוי הלכתי לקונצרטים, לאופרה וגם למשחקי כדורגל, וגם לימדתי רופא עברית.
הכול התנהל למראית עין על מי מנוחות עד שהגיע כרעם ביום בהיר דבר ששינה לגמרי את סדר חיי. זה היה צו התייצבות ללשכת הגיוס בסוצ'בה שסטודנטים קיבלו מדי פעם. בעצם שמחתי תמיד על ההזדמנות לנסוע הביתה לכמה ימים חינם. אך עד מהרה התברר לי שאני עומד לפני סיוט שאף פעם לא דמיינתי. כאשר הגעתי ללשכה נשאלתי האם נרשמתי לעלייה לארץ ישראל. כאשר השבתי שאכן ביקשתי לקבל אישור לעלייה נאמר לי שאני כבר לא חוזר לפקולטה ובמקום זה אתחיל לעבוד במחנה בוצ'צ'ה לשם נשלחו גם בניהם של איכרים אמידים (קיאבורים) שדעת השלטון לא נחה מהם.
כל תחנוני לתת לי לחזור ולסיים את שנת הלימודים נפלו על אוזניים אטומות. וכך בן רגע נהפכתי מסטודנט לעובד בכפייה ופתאום נפלתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הגעתי יחד עם ידידי ישראל היבנר ועוד בחור בשם גלברט למחנה ועיני חשכו. ראיתי את הצריפים המוזנחים שבהם היינו צריכים ללון וגם ידעתי שלא אוכל לאכול שום דבר פרט ללחם ואולי פירות.
לאור המצב העגום החלטנו שאחד מאיתנו חייב לחזור הביתה ולהתריע על חומרת מצבנו, ולבקש לעשות כל מה שניתן כדי להצילנו. הפור נפל עלי ואכן התגנבתי בשעות הערב, חזרתי לסוצ'בה ותיארתי להורי מה צפוי לנו. בבוקר השכם חזרתי למחנה ולמזלי איש לא שם לב שנעדרתי בלילה.

אחרי כמה ימים קשים שבהם הוטל עלינו לחפור תעלות, הגיע קצין ושאל מי מאיתנו סובל ממחלות. כמובן שכולנו התלוננו על כל מיני מחלות והוחזרנו לסוצ'בה לוועדה רפואית. אני הספקתי בדרך לכתוב פתק להורי ולזרוק מהמשאית לאדם שהכרתי ולבקש להעבירו להורי.
התברר שתמורת שלמונים שוחררנו כל אחד כסובל ממחלה כלשהי. אני קיבלתי תעודת אי כשירות לצבא כחולה שחפת. וכך ניצלתי מהמצב הנורא וחזרתי הביתה. לחזור לאוניברסיטה כבר לא היה טעם כי ממילא הפסדתי את בחינות סוף השנה.
התחילה תקופה של בטלה מתוקה. אמי הכינה מטעמים ואבא שמח להרביץ בי יום יום תורה. הזמן עבר ואני עדיין חיכיתי לאישור וחידשתי בקשה נוספת כל פעם שקיבלתי תשובה שלילית. כעבור מספר חודשים פגשתי ברחוב אחד ממנהיגי ה C.D.E. שאמר לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי השלטון אינו רואה בעין יפה בטלנות ועלי להתחיל לעבוד. ועל כן דודי סימון וייטמן עזר לי להתקבל לחברה לאיסוף תבואות (.C.R.R) כעובד יומי (כדי שלא אצטרך לבוא בימי שבת ובחגים). לאחר תקופה קצרה הציעו לי לעבוד באותם תנאים כפקיד מן השורה. היו במשרד כמה יהודים ביניהם גם ינקו קאופמן ז"ל, והייתי גאה כאשר הבאתי הביתה את משכורתי הראשונה.
בשלב מסוים נודע לי שניתן ללמוד בפקולטה לכימייה תעשייתית שבבוקרשט בהתכתבות. ראיתי בזה הזדמנות פז להמשיך בלימודי. אחרי שהעברתי מהפקולטה לכימייה את המסמכים ותעודות על התקופה שלמדתי שם, ואחר מספר מבחנים סיימתי את שנת הלימודים השנייה.
בשנת 1956 נישאתי לחנה מרילוס, גם היא סטודנטית לכימייה תעשייתית ועברתי לגור בעיר יאסי. בשנת 1958 ואחרי כמעט שמונה שנים סיימתי את לימודי בתואר של מהנדס כימייה.
בו בזמן התחלתי לעבוד במפעל לייצור אנטיביוטיקה שעל יד העיר יאסי. בשנה הראשונה עבדתי במשמרות במחלקה לייצור הוויטמין B12. בהמשך ולאחר ש"הלשינו" עלי שאני בעל ידע בשפות אנגלית וגרמנית הועברתי למשרד לדוקומנטציה טכנית. המנהל היה המהנדס היהודי רודולף לוין, בעבר מזכיר מפלגת פועלי ציון בטרנסילבניה, אדם בעל השכלה כללית יוצאת דופן, נעים הליכות, הגון וישר. בערך חצי הסגל האקדמי היו יהודים, אך הקשרים עם הלא יהודים היו תקינים ואפילו בהרבה מקרים ידידותיים. המפעל לא היה נגוע באנטישמיות והיחס של ההנהגה כאן היה הגון ומכובד.

זכור לי רק מקרה אחד שכמעט הביך אותי ואת עמיתי היהודים. זה קרה בתקופה שלאחר פלישת הצבא הרוסי לצ'כוסלובקיה כאשר היחסים בין רומניה וברית המועצות עלו על שרטון ורומניה השתחררה מחיבוק הדוב של שכניה. חברי המפלגה הקומוניסטית שבמפעל קיימו ישיבות שבועיות. מדי פעם הכריזו על ישיבה מורחבת, שבה כולם היו חייבים להשתתף. וכך באחת הישיבות הללו, מזכיר המפלגה איש בור ומרושע התחיל לסקור את המצב המדיני בעולם וחיש מהר עבר לדבר על מה שמתרחש במזרח התיכון ויצא בהתקפה חריפה נגד מדיניות ממשלת ישראל כלפי האוכלוסייה הערבית - מילים כדורבנות. כולנו (היהודים) חיכינו בקוצר רוח שיסיים את דברי הבלע, כאשר פתאום פנה אלי ושאל אותי מה יש לי להגיד בעניין. המום ומודע לכך שברצונו להביך אותי ואת כל עמיתי קמתי ועניתי לו כהאי לישנא "לפי דעתי עדיף לדאוג למצב הרומנים הנמצאים בקרבתנו בבסרביה תחת שלטון זר, משוללי התרבות והשפה, ואל לנו להתעסק בדברים שקורים במרחק של אלפי ק"מ". התיישבתי ובטוחני שרבים החסירו פעימת לב, וחיכיתי בחרדה לשמוע מה תהיה התגובה. אחרי מספר שניות שבשבילי היו כנצח קם אחד מבכירי המפלגה בשם דוגרו ואמר "נדמה לי שהחבר וייסבוך צודק בדבריו". המזכיר קם ועזב את האולם בחרי אף. אנחת רווחה נשמעה מכולנו ובזה הסתיים העניין לשביעות רצוני ובלי שנפלתי במלכודת שטמן לי מזכיר המפלגה.
בחודש דצמבר 1961 זכיתי למתנה היקרה והחשובה שיכולתי לצפות: נולדה בתי היחידה, גאונה. היא עשתה ממני האדם המאושר ביותר וכפי שנאמר "בן חכם ישמח אב" (משלי ו, א) וכמובן שגם בת. וכך חלפו עוד מספר שנים שבהן המשכתי לבקש אישור לעלייה והייתי בלחץ. כל פניותי נענו בשלילה מה גם שלאט לאט כמעט כל חברי כבר עלו ארצה. כאשר נואשתי מסירוב השלטונות להעניק לי את הדרכון המיוחל, הגשתי בקשה לקבלת אישור לבקר בישראל כתייר ולהפתעתי נעניתי בחיוב. וכך בחודש ניסן 1969 הגעתי ארצה סוף סוף והתקבלתי בשדה התעופה על ידי קרובי משפחתי וגם חברים רבים. רוב הזמן גרתי אצל דודי יוסף (יוסל) ז"ל בקריית שמואל וגם אצל בת דודתי גיטה בקריית אונו.

החברים שלי ישראל, בן ציון, מאיר ויהודה הנעימו את שהותי בארץ. טיילתי איתם בארץ לאורכה ולרוחבה התרשמתי מהמפעל הציוני וחזרתי לרומניה נחוש להמשיך ביתר שאת לבקש אישור לעלייה. בשנת 1974 קיבלו הורי את האישור לעלייה ואני הפצרתי בהם לעלות לפָני, מתוך תקווה שזה יעזור גם לי מכיוון שהמדיניות המוצהרת של השלטון היתה שמאפשרים איחוד משפחות.
בכל זאת רק אחרי מאבק ארוך ומתיש עם השלטונות וגם עקב בעיות בקרב משפחתי הצלחתי לקבל בתחילת שנת 1979 את האישור המיוחל לעלייה וב - 6.3.1979 עליתי בגפי ארצה. בתי גאונה נשארה לסיים את לימודיה בפקולטה לרפואה ביאסי.
ידידי ישראל היבנר שהיה מנהל חשבונות במפעל לחומרים פלסטיים בעכו דאג לסדר לי שם עבודה. לא היה לי ניסיון מעשי בתחום הזה ואחרי מספר חודשים עברתי לעבוד במפעל לייצור תרופות "תרו" שבמפרץ חיפה. התקבלתי במחלקה לייצור מחפאות (דראז'ה) ומנהלה היה מר יוסי נגר איש משכיל נעים הליכות, הגון וישר. הוא התייחס אלי בכבוד רב, עזר לי להשתלב בעבודה ויידע אותי ברזי תהליך הייצור וכך, כאשר הוא פרש אחרי שנה לגמלאות מוניתי למנהל מחלקה ושם המשכתי לעבוד עד שנת 1993.
במשך השנים נקשרו יחסי רעות עם כמה אנשים שאיתם אני בקשר הדוק עד עצם היום הזה. וכך, נוסף למר יוסי נגר שהזכרתי לעיל, ברצוני לציין את מר בנימין קבון, שוצר, שהיה מנהל מחלקת טבליות, אדם נחמד וטוב לב, נעמי גרוסמן מנהלת המחלקה הסטרילית, חכמה ומסורה למשפחתה, דינה חדרי אישה רגישה, אצילה ומוכשרת, מריאנה בקלו, אשת חיל שהגיעה לתפקיד ניהולי במפעל ואחרון אחרון חביב ארתור סולומון איש חרוץ, ישר ונחמד עם אופי למופת.
במישור האישי (אחרי גירושי מחנה, שנשארה ברומניה) נישאתי לווילמה ז"ל במרס 1984 וחייתי איתה באושר עד לשנת 1994 כאשר המחלה שסבלה ממנה הכריעה אותה (ר' כתבה נפרדת).

בשנת 1986 הגיעה בתי גאונה עם בעלה אליעזר (לוצ'יאן) אלטרסקו, עברה לגור בירושלים ושם התחילה לעבוד בבית החולים שערי צדק. אחרי שהתמחתה שלוש שנים ב N.I.H. בוושינגטון, היא עובדת כיום כרופאה מומחית לגנטיקה ואחראית ליחידה לאבחון גנטי טרום השרשתי.
בדצמבר 1990 נולדו שני נכדי התאומים ליאור ודעה, היום תלמידים מצטיינים וספורטאים מוכשרים.
אחרי שהתאלמנתי עברתי לגור בדירתי שקניתי כעולה חדש. לפי בקשתו של אבי ז"ל לפני שהלך לעולמו, אני קורא בתורה בבית הכנסת שהוא היה בעל קורא כל הזמן. כתבתי שני ספרים שעוסקים ברמזים בתורה, להנצחת זכר הורי וזכר רעייתי וילמה. אני מרבה לקרוא בכתבי הקודש וגם ספרות עולם, מאזין למוזיקה קלסית ומדי פעם מטייל בארץ ומתבסם מיופייה.
אך בעיקר, בתי ונכדַי הם המקור להרבה נחת ושמחה, קרן אור שממנה אני שואב כוח להמשיך. הנני מתפלל ליושב במרומים שהם יזכו לחיות בארצנו מולדתנו בביטחון, בשלום ובשלווה. אני תקווה שנכדי האהובים ישכילו ללכת בדרך שסללו אבותינו וימשיכו לשאת את לפיד מורשת היהדות שעובר מדור לדור.









שמחה וייסבוך עם בתו ונכדיו, ד"ר גאונה, דעה וליאור אלטרסקו

לזכר רעייתי וילמה ז"ל

"אשת חיל מי ימצא" (משלי ל"א, י) "אשת חיל עטרת בעלה" (שם י"ב, ד)
וילמה נולדה בסוצ'בה ב 14.7.30 ליוליוס והניה פולקמן, תשע שנים אחרי אחותה אריקה ז"ל. את ילדותה עברה בחיים שלווים בתוך המשפחה החמה והתומכת. הוגלתה יחד עם כל יהודי העיר באוקטובר 1941 ועברה בעיר מוגילב שבטרנסניסטריה את שבעת מדורי גהינום שבגירוש, עד שחזרה עם משפחתה ב 1944 לסוצ'בה. היא השלימה לימודיה בבית הספר היהודי שהוקם בעיר לתלמידים שעקב הגירוש הפסידו שנות לימוד.
"כשושנה בין החוחים" (שיר השירים, ב, ב)
כעלמה צעירה קרנה וילמה יופי, עדינות ואצילות וכל דרכיה נועם. בשנת 1950 נישאה לב"ל פולדי (לאופולד) ברוקר. נולדו להם שני ילדים: דוד (דדי), היום ד"ר באווירונאוטיקה ועובד רפא"ל, נשוי לאורה ואב לשני בנים - אריאל ורוני ובת עדי. הבת - ג'ני, פקידה בכירה בבנק לאומי נשואה לעו"ד מוקי (שמואל) בורסי בעל משרד עו"ד ואם לשתי בנות - אריאלה בוגרת אוניברסיטה ומאיה, המשרתת בצה"ל. אני זוכר את הרושם העצום של התפעלות והערצה שהופעת המשפחה הנאה והמטופחת בבית הכנסת ח"ג בעיר עוררה בקרב הנוכחים.













וילמה (פולקמן ברוקר) וייסבוך

בשנת 1964 עלתה ארצה עם בני משפחתה. וילמה עבדה בהתחלה במפעל למזון ולאחר מכן במפעל קטרפילר בהנהלת חשבונות. פולדי עבד רוב הזמן בחיפה כימיקלים. ב' בתשרי התשמ"א (10.10.80) התקשרו חברים למקום עבודתי והודיעו לי שפולדי הלך לעולמו אחרי התקף לב. הייתי המום לשמוע על פטירתו הפתאומית של ידידי.
וילמה איבדה בתקופה קצרה גם את הוריה ועברה תקופה נפשית קשה מאוד. כארבע שנים אחרי התאלמנותה בחודש מרס 1984 החלטנו שנינו לשקם את חיינו ולפתוח דף חדש בנישואים שניים. במהרה נוכחנו לדעת שיש בינינו הרבה מן המשותף, החל מהשקפת עולם ועד לתחביבים כמו מוזיקה קלסית, טיולים, קריאת ספרים ועוד. ברגע שווילמה הסכימה להיות עזר כנגדי במלוא מובן המילה היא הקפידה שבביתנו יכובדו הדת והמסורת בכל פרטיה.
חיינו באושר, הרמוניה וכבוד הדדי, נהנינו להיות ביחד וקיווינו שאחר כל התלאות, הייסורים והצרות שעברנו הגענו סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. ואז יום אחד הגורל האכזר היכה בנו כרעם ביום בהיר. בבדיקה שגרתית בשנת 1988 - התגלתה אצל וילמה בעיה בתמונת הדם. זו היתה תחילת מחלה קשה חשוכת מרפא - ליקמיה. פנינו לפרופ' טטרסקי, מנהלת מחלקת המטולוגיה ברמב"ם שהסכימה לטפל בה. הרופאים במחלקה אמנם השתמשו בשם חלופי למחלה שאינו מעורר בהלה ופחד לבלתי מקצועיים ובהתחלה כל מה שהיה לווילמה לעשות היה להתייצב פעם בכמה חודשים לבדיקות.

המשכנו את אורח חיינו כבימים כתיקונם - טיילנו בחו"ל, הלכנו לקונצרטים וקיווינו לטוב. בשנת 1990 כאשר וילמה הגיעה לגיל 60 היא פרשה לגימלאות. במסיבת הפרֵדה מנכ"ל החברה מר קנטור העלה על נס את עבודתה המסורה ואת תרומתה היוצאת דופן לאווירה הנוחה והחברתית בתוך עובדי המחלקה וגמר עליה את ההלל.
זמן קצר לאחר מכן התחילה המחלה לתת את אותותיה. וילמה עברה בדיקות לעתים קרובות יותר, ויום אחד כשהיינו בבית החולים החליטו על מתן עירוי דם. קיבלתי בהלם את העובדה שהיא זקוקה לעירויים, והבנתי שהמחלה החמירה. האמת היא שלא העזתי אף פעם לשאול על חומרת המצב ונקטתי בשיטה של בת היענה, והעדפתי לא לדעת מאשר לקבל בשורה מרה. יצויין כי פרופ' טטרסקי טיפלה בווילמה במסירות רבה ומעבר לטיפול הרפואי, חיזקה כל הזמן את רוחה ועודדה אותנו.
לנוכח מצב בריאותה פרשתי לפנסיה מוקדמת בגיל 64 ואת חג הפסח שנת התשמ"ג 1993 עשינו במעלות כדי לחסוך מווילמה הטרחה הכרוכה בהכנות לחג, כאשר כל שנה באו בני המשפחה וחברים לסדר. לקראת הסתיו של אותה שנה, חל לכאורה שיפור במצבה וחודש ימים כבר לא היתה זקוקה לעירויים. קיוויתי לנס וכל יום שעבר בשלום היה בשבילי לחג. אך לצערי במהרה חזרה המחלה ביתר שאת והוחלט על סדרת הקרנות כדי לבלום את התקדמות המחלה. יום אחד כאשר פגשתי את פרופ' טטרסקי בחצר בית החולים, היא אמרה לי שהגוף כבר לא מגיב לטיפולים. שמעתי בייאוש וצער שאין לתארם את בשורת האיוב, ביקשתי ממנה להמשיך לדבר איתה ולעודדה. בימים האחרונים היתה וילמה בבית כמעט כל הזמן רתוקה למיטה וביום ד' בניסן התשמ"ד (16.3.94), כאשר אני אוחז בידה החזירה את נשמתה הטהורה ליושב במרומים. עולמי חרב עלי.
בדברי הספד ציטטתי אמרי חז"ל: "אין איש מת אלא לאשתו, ואין אישה מתה אלא לבעלה" (סנה' כ"ב). אמשיך להתאבל עליה כל ימי חיי. ת.נ.צ.ב.ה.


זיכרונות מבית הילדים ע"ש "אבא ברדיצ'ב"

בשלהי שנת 1945 הוקם מטעם תנועת הנוער הציוני בעיירת הקייט וטרה דורניי למרגלות הרי הקרפטים, בית ילדים שנקרא ע"ש הצנחן אבא ברדיצ'ב. המוסד היה ב Vila Proca, בניין בן שלוש קומות בפאתי העיירה, חווילה שטופת שמש בימי קיץ, ועטופה במעטה דק של שלג צחור בחורף, בנוף נהדר.












מדריכי בית הילדים אבא ברדיצ'ב בדורנה. מימין: אריך קלופר ז"ל,
בן ציון פוקס, שמחה וייסבוך ואחרים

באביב שנת 1948 נשלחתי להצטרף לצוות המדריכים שבבית הילדים. ראיתי במשימה שהוטלה עלי שליחות ואתגר גם יחד. שם פגשתי את מנהל המעון אריך קלופר ז"ל אחד מוותיקי התנועה, שלמד חקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים בשנות השלושים, ורעייתו אריקה לבית פולקמן ז"ל שתפקדה כאחות רחמנייה ודאגה לרווחת הילדים.
בין המדריכים היו מימי לייבוביץ ז"ל, פליצ'יה פרצ'פ (לימים זמירה הבל), שירי רוזנבך ויותר מאוחר הגיע גם בן ציון פוקס שלפני כן היה מדריך בבית הילדים בגגיה. האדמיניסטרטור היה ריצה הניג. לשמחתי התקבלתי בסבר פנים יפות על ידי כל הסגל ונהניתי מהרגע הראשון משיתוף פעולה מלא ופורה עם יתר המדריכים. תקופה מסוימת שהה שם גם ש' שטיינמץ (לימים ש' אבני) ז"ל שהתאושש ממחלה וניצל את הזמן לשדרג את הידע בשפה האנגלית.

גם עם הילדים נוצר בזמן קצר קשר הדוק. התייחסתי אליהם כאל קרובי משפחה, התעניינתי במצבם והיתה לי אוזן קשבת לכל אחד ואחד. הם מצדם גמלו בהתנהגות נאותה, כיבדו אותי ולא היו לי בעיות של משמעת. אני זוכר מקרה חריג, כאשר בחור גבה קומה נתפס כשקנה מוצר מזון בחוץ, דבר שהיה אסור בתכלית, לפי כללי המעון. המדריכים התלבטו האם לשפוט אותו לשבט או לחסד, והיו כאלה שביקשו לסלקו מן המקום. לימדתי סנגוריה עליו וטענתי שכנראה מספר הקלוריות שקיבל בארוחות לא הספיקו לגופו. בסוף הסתפקנו בנזיפה והוא נשאר בבית הילדים. היתה אמנם טבחית שהכינה ארוחות לכולם אבל התקציב היה מוגבל... והמבין יבין.
רוב הילדים היו בני 15-12, יתומים או חסרי בית, וחלק מהם הספיק לסיים רק את בית הספר העממי, או 2-1 כיתות תיכון. לכן הכנו להם מערכת לימודים וחינוך, כדי להכין אותם לעלייה והשתדלנו להעביר להם מעבר להרצאות על תולדות העם, הציונית, יהדות והשפה העברית, גם שיעורים בתחומים אחרים של השכלה כללית, כמו ספרות, חשבון וכו'.
בימי קיץ במזג אוויר נאה יצאנו לעתים קרובות לטיולים ממושכים בסביבה הנהדרת, המשופעת בנחלי מים ועיינות יוצאים בבקעה ובהר. האוויר הצח והטהור שחדר לריאותינו תרם לבריאותנו.

ככל שהתקרב המועד להקמת מדינת ישראל היינו צמודים למקלט רדיו כדי לשמוע מה מתרחש בארץ. דרוכים ומתרגשים עקבנו אחרי המאורעות, וכאשר נודע לנו מתי יוכרז בצורה פומבית על הקמת המדינה (ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948) החלטנו לציין האירוע באופן חגיגי. אי לכך, בלילה שקדם לאותו יום הערנו את כל הילדים סמוך לחצות וביקשנו מהם לצאת לרחבה ולהתיישר במסדר, והעלינו על ראש התורן דגל כחול לבן. עמדנו כולנו אחוזי התרגשות רבה וחדורי חשיבות הרגע למען עמנו ששרד את גהינום השואה.
במילים נרגשות ובחרדת נפש פנינו לנוכחים והודינו ליושב במרומים שנפלה בחלקנו הזכות הגדולה להיות עדים להגשמת התקווה בת אלפיים שנה לחזור מהגלות האיומה לארצנו ולחיות כעם חופשי במדינה עצמאית. לא עוד מיעוט נרדף, מושפל ומדוכא בכל ארצות תבל, אלא כעם גאה אדון לגורלו עם צבא שיידע להגן עלינו מפני כל אויב שיקום.

אנחנו הדור הראשון שיכול לעלות בצורה חופשית למדינת ישראל, לבנות ולהיבנות ולהגשים את הרעיון הציוני. ראיתי שלרבים מהילדים זלגו דמעות מעיניהם. חשבתי בלבי שנסגר מעגל ודמעות של סבל וייסורים התחלפו בדמעות של שמחה ואושר, ונזכרתי בנאמר "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו" (תהלים קכ"ו, ה)