סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורה של פרידה ויגדר
נולדתי בשנת 1910 ואני סובלת כעת מבעיות בראייה ובשמיעה. אני זוכרת שאחרי מלחמת העולם הראשונה נפתח בבית הקהילה היהודי בית ספר תיכון מוצלח תחת הנהגתו של פרופ' הלפרין. הלימודים היו בשפה הרומנית ומלבד המקצועות הרגילים היו גם שיעורים על יהדות ושפות: עברית, צרפתית, אנגלית וגרמנית. בית הספר היה פרטי ושכר הלימוד היה גבוה מאוד כך שאני וגם אחותי קלרה לא יכולנו ללמוד שם.
מאידך בן דודי ישראל רכמוט, לימים חבר באקדמיה הרומנית, למד שם חמש שנים ואחיו קארל רכמוט רק שנה אחת. בית הספר פעל שמונה שנים עד לשנת 1928. בטרנסניסטריה שהיתי בעיר שארגורוד ושם פתחתי מעין בית ספר ללא לוח וגיר, בחדר שבו שכב אבי החולה, והיה בו שולחן ושני ספסלים. לילדים לא היו ספרים ומחברות ואפילו לא עטים לכתוב אך הם היו להוטים ללמוד.
העברתי להם את כל מה שידעתי, שהרי מאז ומתמיד לימדתי ילדים. אחרי מלחמת העולם השנייה נפתח בית ספר תיכון יהודי, כדי לאפשר לתלמידים שהוגלו לטרנסניסטריה להשלים את הלימודים. בית הספר פעל כחמש שנים ובראשו עמדה כמה שנים הגב' ד"ר רוזה לוי.
(תרגם מרומנית ועיבד שמחה וייסבוך)
|
