סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורו של אכים הופּמייר

נולדתי בסוצ'בה בשנת 1931. שם נולדו גם אבי (מנדל, 1895) סבא רבא (זיידל = יצחק אליהו, 1844) ואביו של סבא רבא מצד אבי (ישראל הופּינמייר). הפעם הראשונה שהשם הופינמייר הופיע בארכיון של האימפריה האוסטרו הונגרית בסוצ'בה, היתה בסוף המאה ה 18. המסמכים שברשותי, מראים שסבא זיידל עסק בסוצ'בה במסחר בנפט ותוצרתו בשנת 1870 בערך.
לקרובים במשפחה היו בדרך כלל הרבה ילדים, כך שבימי השלטון האוסטרי, היה בסוצ'בה מספר לא מבוטל של בעלי שם הופּמייר וב 1941 גרו שם עוד רבים מהם, למרות שחלק היגרו או עברו מסוצ'בה.













אכים הופּמייר
לפני בית המשפחה בסוצ'בה

אבי עמנואל (מנדל) הופמייר היה הצעיר בין שמונת הילדים שנולדו לסבא זיידל ולאשתו יטי מבית שטרנליב, שאחותה המבוגרת היתה אשתו הראשונה וממנה נולדו לו קודם לכן חמישה ילדים. יוצא אפוא שהפרשי הגיל של האחים, במיוחד ביחס לאבי, היו של עשרות שנים. לאבא היו אחיינים (ולי בני דודים) בגילו או יותר, כמו למשל, ה"פרופסור" שרול הופמייר. בני הופמייר נחשבו כאמידים, כמובן בקנה המידה של המקובל ב"שטעטל" וזה כלל לא התאים לאבי ולנו. גם אם החסכונות של בני הופמייר האחרים, הצילו אולי את חיינו בימי טרנסניסטריה הקשים, הכינוי "עשיר" גרם לאבי ולי המון עוגמת נפש, במיוחד בימי השלטון "הסוציאליסטי". לאבי היתה עד 1941 סוכנות ביטוח ובימי דוחק הוא עזר בחנות של אחיותיו. הכנסותיו הספיקו בקושי לצרכינו היום יומיים.
שני אחיו של אבי, נח ואברהם, עסקו במסחר במוצרי ברזל בחנות ברחוב הראשי של העיר. לאחיותיו היתה חנות לחוטים וצורכי טקסטיל, במיוחד לאוכלוסייה הכפרית, ב "יידישה גסה". המוכר מכולם היה נח. בגמר מלחמת העולם הראשונה, הוא ניהל סניף של בנק אשר פשט את הרגל בשנת 1929. כתוצאה מכך התנהלו אין ספור משפטים, כי היו אנשים שסברו שאת כספם לא הפקידו בבנק אלא אצל נח באופן אישי, אף כי הוא עצמו "קבר" את כספו בבנק שפשט את הרגל. נח, אשר ראה את עצמו קורבן שלא בצדק, פיתח תסביך של רדיפת צדק ורכש לעצמו את השם "פרוצסמייר". שני אלה רדפו אותו עד יום מותו.
האחים והאחיות של אבא היו סוסי עבודה אבל הסתפקו בחיים צנועים. אני הכרתי את כולם כאנשים נבונים, אך הבעת רגשות ראיתי אצלם לעתים רחוקות. בגלל דאגות פרנסה, רובם לא מצאו זמן להתחתן. אבי יצא מכלל זה ואחיו אברהם התחתן בגיל 45.
אבא היה הכי צעיר, הוא פונק על ידי אחיותיו, כמובן רק באופן שאנשים נבונים עושים זאת. לאחר שחזר מהמלחמה שלחו אותו האחיות לגרמניה לבית ספר לטקסטיל. הוא היה צריך לגלות איך מייצרים תחליף עור, שהיה מבוקש מאוד אצל האיכרים, הוא הצליח בכך אך העניין בייצור עצמי פסק. אבא המשיך לעבוד בברלין, חזר רק ב 1928 וכעבור זמן מה התחתן.
אמי בטי, למשפחת דוד, היתה השנייה בין 5 אחיות. אביה, הרש דוד, בא מהעיירה וומה. סבא רבא שלי מצד אמי, אלי, ברח מרוסיה בגיל 14 (ב 1840), כדי להינצל מגיוס לצבא הצאר. הבריחו אותו את הגבול לבוקובינה חבוי בחבית ריקה של יין. הוא נשא לאישה את פרימצי אטל דוד, ואימץ את שם משפחתה. בוומה היתה לו מסגרייה הידראולית, שבמשפחה קראו לה "הפטיש". יצרו בה כלים חקלאים כגון מעדרים, חרמשים וכו'. הוא נפטר בגיל צעיר בנופלו מסוס, והשאיר אחריו אישה עם שבעה ילדים, במצב קשה מאוד. אטל היתה אישה מוכשרת ומספרים במשפחה, שבלילה אחד בא אליה בעלה בחלום והורה לה להפעיל מחדש את המסגרייה. "הפטיש" שעשה רעש גדול משך קונים שחזרו ומסרו הזמנות מחדש לייצור הכלים. כך היא יכלה לגדל את ילדיה.

סבתי מצד אמי, מריאסי, היתה מבית הייטל. אביה היה בורסקאי וזה כנראה שורש השם (עור = "האוט" בגרמנית). סבי, הרש דוד, עסק בבנייה לפני מלחמת העולם הראשונה ואחרי המלחמה, בהיותו כבן 70, נהייה שותף בחנות הטקסטיל של ליינבורד גרופר. ביתו עמד מאחורי הגן הציבורי. הוא התנהג כחקלאי, החזיק פרה ברפת, ייצר חמאה שממנה גם אנחנו נהנינו ועיבד גן ירקות קטן. הוא ניסה כל פעם לגייס אותי לעבודה בגינה, דבר שבכלל לא נמשכתי אליו.
הרש דוד היה כהן וחבר חשוב בבית הכנסת הגדול. הוא דיבר תמיד יידיש. זה קצת נגד למודרניות על פיה חיו בנותיו. כולן נשלחו לבתי ספר תיכוניים גרמניים, דיברו רק גרמנית ולמדו מקצועות אשר בזמנו לא היו מתאימים לבנות.
בני משפחותיהם של הורי היו - כמו רבים מיהודי שוץ - מסורתיים אבל דתיים במידה פחותה, שמרו על כשרות, הלכו בחגים ולפעמים בשבתות לבית הכנסת. בשבת היה קיים התפריט המקובל: חלות, גפילטע פיש, קוגל מפולפל וכו'. בערב פסח שרפו את החמץ, ערכו את הסדר כהלכתו, אפו עוגות לפורים והדליקו נרות חנוכה. הדודות קראו מפעם לפעם גם חלק מהספרים הגנוזים (אפוקריפים). ספרי מופת על רבנים, כן, אבל אנשים עם פאות, קפטן או שטריימל לא ראיתי במשפחתנו. כילד, בראותי אנשים לבושים בצורה זו, חשבתי שזה תואם את לבוש היהודים מימי משה רבנו. לפעמים היו מתייחסים במשפחתנו ליהודים כאלה כצבועים ומכנים אותם "געפּיקטע בֶּרט".
האחיות של אבי דיברו בבית לרוב יידיש, אבל איתי תמיד גרמנית, שבה שלטו באופן מושלם, מאחר שכולן למדו בבתי ספר גרמניים. רק אחת ידעה קצת רומנית והן הסתפקו באוצר המילים הדל שלמדו מהאיכרים הרומנים. לאלה שגדלו במדינת הצדק והסדר של הקיסר פרנץ יוזף היה כעין זלזול כלפי השלטון הרומני שנראה נחות בהשוואה לשלטון הקודם. בסביבתי קראו, כמו לפני מלחמת העולם הראשונה, ספרים ועיתונים בשפה הגרמנית ולמי שהיה רדיו, הקשיב רק לתוכניות בשפה הגרמנית. ולכן, בפניות לשלטון הרומני נעזרו לרוב בילדים שלמדו בבתי ספר רומניים.

במשפחה של בני הופמייר הרווקים כמעט ולא היו ילדים חוץ ממני, כך שעמדתי במרכז ההתעניינות של הדודים והדודות שהיו מוכנים להתעסק אתי ולהקשיב לנדנודים שלי. אולי זה גרם לכך שפיתחתי מידה מסוימת של הכרה עצמית. אמנם היה במשפחה גם פרדי (שיבר), חמש שנים מבוגר ממני, אך שמו לא היה הופמייר! רק אחרי שש שנים נוספות הצטרפה אלינו גם בת דודי, ביאטריס, בתו של הדוד אברהם.
בהיותי כבן שנה נסתיימה בניית ביתנו ברחוב יון קריאנגה, אשר ברובו נבנה מנדוניית אמי, ואנו נכנסנו לגור בו. לפי המושגים של תושבי סוצ'בה היה זה בית מודרני עם אמבטיה ושירותים בבית, רצפת פרקט ותנור אריחים. הבית היה עם קומת קרקע וקומה עליונה ובכל קומה דירה. לבית היתה גם גינה עם עצי פרי. לאחר זמן מה התמקמנו בקומה העליונה והשכרנו את התחתונה למשפחת וסיליו. דמי השכירות היו די משמעותיים לתקציב שלנו. מר וסיליו היה מפקח ראשי של בתי חרושת לסוכר ולרשותו עמדה מכונית פרטית. היו לו אישה - צעירה ממנו בהרבה - ובת.
בגיל 4-3 שלחו אותי לתלמוד תורה של המורה קרטן ולגן הילדים של הדודה איזוליס ששכן באותו הבניין. שם נתקלתי בפעם הראשונה בקריאה וכתיבה בשפה העברית, כלומר עם לימוד האלף בית של מר קרטן והמשחקים בעברית של הדודה.
היו לי אחרי כן עוד מורים לעברית במיוחד דודתי טרזה אשר ידעה עברית מצוין. היא היתה היחידה במשפחה אשר עוד לפני המלחמה חשבה על הגירה לפלשתינה. הדבר הכי טוב שהגעתי אליו היה הכישרון לשוחח עם שכנתי וחברתי למשחק יטי לדרמן, כשרצינו שהילדים הרומנים לא יבינו אותנו. אבל מאוחר יותר, כשלא השתמשנו בזה, זה נעלם. יידיש, שכל הזמן שמעתי, אמנם הבנתי, אבל לדבר ביידיש למדתי רק בטרנסניסטריה.
בסביבת הבית היו המון מגרשי משחק, וגינות גדולות שבהן ביליתי עם חברים, בדרך כלל ילדי השכנים או ילדים של המכרים של הורי. לדוגמה ארוין צווילינג, בוצי פוקס, הרטה גלר או וילמה פולקמן, וגם ילדי שכנינו הנוצרים. הייתי ילד שובב שטיפס על עצים וגגות של השכנים, ולמורת רוחה של אמי הייתי חוזר פצוע ובבגדים קרועים. אבי היה בלתי מתפשר ולעתים יצא שכרי במכות, אך זה לא השפיע לטווח ארוך. ניסיון אבי להעסיק אותי באופן אחר, הביא לכך שפניתי לספרים עם תמונות שבספרייה של אבא ועוד לפני ביקורי בבית הספר ידעתי לקרוא, אף כי לא ויתרתי על העצים שבגינות השכנים.

עם השנאה ליהודים באתי במגע רק בתחילת לימודי בבית הספר. לפני כן לא ממש הפנמתי שיחות של מבוגרים על נושא זה. בזיכרוני נחרט אירוע שבהיותי כבן 6 הסתתרנו בחנות של מישהו כשחבורה מצוידת עם מקלות צעדה ברחוב הראשי, היו אלה ה"קוזיסטים", וגם העיתון עם כותרות וקריקטורות אנטי יהודיות שהופץ על ידי בית הדפוס של בוקור אורנדוביץ', חבר ידוע של "משמר הברזל" הזכור לשמצה. לעיתון קראו "פּוֹרוּנקה וורמי" אבל אבא קרא לו "פּוֹרקריה וורמי" ("חזירות השעה"). בביטויים אנטישמיים נתקלתי רק בבית הספר העממי. היה שם מנהל בית הספר אשר בכל הזדמנות כינה אותנו בשם "ז'ידן" או "הנך חושב שאתה נמצא בבית ספר ז'ידווסק" והילדים הנוצרים פנו אלינו "אתם הרגתם את הצלוב (ישו)". אך כל זה נגע לי מעט. הייתי גם בבית הספר ילד לא שקט שהועמד לעתים קרובות בפינה ונענש אחר כך בבית על ידי אבא. כל זה לא ממש הזיק לי, כי ידעתי כמעט את כל מה שלימדו שם.
תכף אחרי זה התחילו כל האירועים השליליים. ב 1939 הופיע פתאום בסוצ'בה זרם של פליטים פולניים. המבוגרים נראו מודאגים ודיברו כל הזמן על פוליטיקה. המצב נהיה מסובך יותר אחרי כיבוש צפון בוקובינה, על ידי הסובייטים. כרגיל, היהודים היו האשמים. לא ידענו ממי לפחד יותר - מהרומנים שמיום ליום כעסו יותר או מהסובייטים הלא רחוקים. עם העברת השלטון ל"משמר הברזל" הוטלו על היהודים גזירות קשות: שוד והלאמת רכוש, התקפות מכל סוג, ומעל הכול הרוע.
בסתיו 1940 התחלתי ללמוד בכיתה ג', אבל נאלצתי לעזוב את בית הספר כמו יתר התלמידים היהודים. אבי גויס לפלוגת עבודה. אצלנו עשו חיפושים אין ספור, פעם חשדו בנו שצברנו מוצרי מזון ופעם כנראה לאחר הלשנה, חיפשו אצלנו רדיו, שאותו למזלנו לא מצאו. כשלקחו אצל היהודים את מכשירי הרדיו, הוריד אבי מדף מארון הספרים ומאחוריהם החביא את המכשיר. היה חשוב להקשיב לחדשות מחו"ל מאחר שלא האמינו למה שנכתב בעיתונים הרומנים. בזמנו גם גר אצלנו דיפלומט פולני, פליט שאצלו לא נערך חיפוש.
בחורף של שנת 1941 קמה "הרבליונה" (מרד) שתוצאותיה הפגנות שהגיעו גם לסוצ'בה. באירועים אלה נרצח בן דוד שלי בפוגרום בבוקרשט. אחר כך בא משטר אנטונסקו שלא נראה טוב יותר. נאלצנו לשאת כוכב על בגדנו והגבילו אותנו ביציאה מבתינו. את העיר היה אסור לעזוב ונעשו מאסרים על אשמות שווא שכדי להשתחרר מהם היו צריכים לשלם שוחד. נגד אבי הוגשה תביעה בקשר לשירותו בעבודת כפייה והוא נתבע להופיע בבית המשפט הצבאי שבעיר יאסי.
באביב הופיעו חיילים איטלקים בסוצ'בה. חלקם חנו במגרש הגדול שלפני ביתנו והיו חביבים מאוד, במיוחד כלפי הילדים. על יד ביתנו נעשו חפירות כהגנה נגד הפצצות ועבורנו הילדים זה היה מקום למשחקים. תכף אחר כך המלחמה עם ברית המועצות התחילה לתת את אותותיה. חויבנו להאפיל את החלונות תוך איום בתביעה משפטית. מצרכי אוכל היו בהקצבה ועמדנו בטור לפני המאפיות כדי לקנות לחם. העיר התמלאה בחיילים גרמנים בדרך לחזית. הם קנו בחנויות של היהודים סחורות שכנראה לא היו בנמצא בגרמניה. לכאורה היו שמחים לשוחח בגרמנית, ואף נולדו אנקדוטות, כגון זו על הגרמני שנכנס לחנותו של בריש קרן ושאל: "?Sind sie arisch" וקיבל את התשובה "Nein ich bin Berisch". אך המצב בכללותו היה עגום. התרבו הידיעות על תקיפות יהודים מצד הצבא הרומני, עם הרבה הרוגים באירועים ביאסי ובכיבוש מחדש של צ'רנוביץ ובסרביה. למרות שתופעות מסוג זה התחילו להופיע גם אצלנו, השמועות משם היו כה איומות שלא האמינו להן. מאוחר יותר התברר שהמציאות היתה נוראה בהרבה.

בימים ההם הלשין אחד הצעירים בשם מולדובן, חבר ידוע ב"משמר הברזל", שסבי דוד הרש בן ה 84 מאותת מהרפת הבזקי אור לרוסים. לאחר חקירה וחיפוש בבית נמצא תחת המיטה רובה רוסי. במזל גדול סבי יצא מזה, כי בינתיים מרד "משמר הברזל" נכשל, מולדובן נתפס והודה שגנב את הרובה בחזית בצ'רנוביץ וטמן אותו תחת מיטת סבי.
ואז, באוקטובר 1941 הגיע הגירוש. ביום בהיר אחד קרא המתופף את ההוראה שאנו חייבים לעזוב את סוצ'בה בתוך יום או יומיים עם מטען יד בלבד. אמי היתה מודאגת מאוד. היא היתה לבד, כי באותו זמן אבא הופיע לפני בית המשפט ביאסי. היא לא היתה מסוגלת לארוז. אינני זוכר איך, אבל הצליחו לדחות את הגירוש לעוד יום. וביום השלישי כמה שעות לפני שהצטרכנו להגיע לרכבת, הופיע אבי. את מפתחות הבית ביחד עם כל רכושנו מסרו הורי לדיירת שלנו זה שנים, גברת וסיליו אשר היינו איתה בקשרים מצוינים. היו גם אחרים שהיו מוכנים לשמור בנאמנות על חלק מרכושנו, וזה גם הובטח לנו.
מצוידים במעט מזוודות התאספנו בתחנת הרכבת, שם היו גם הדודים והדודות ורבים אחרים, דחסו אותנו בקרונות להובלת בהמות, שסגרו אותם על בריח. אחרי נסיעה של לילה שלם בליווי של ז'נדרמים, כשהאנשים ניסו, לפי שמות התחנות, לנחש את כיוון הנסיעה, הגענו בבוקר לתחנה הסופית אטאקי על גדות הדנייסטר. מאוחר יותר נודע לנו שהיה לנו מזל שהגענו לתחנה באור היום ולא בלילה, ולא כמו הטרנספורטים האחרים שהגיעו בחושך ונשדדו מכל רכושם. ובכלל שפר מזלנו שהגענו ברכבת ולא נאלצנו לצעוד ברגל מאות קילומטרים כמגורשי בסרביה.
במקום שבו ירדנו עמדו חיילים חמושים והריצו אותנו לאורך פסי הרכבת עד לעיירה אטאקי שעל יד תחנת הרכבת. שם הוכנסנו, יחד עם קרובי משפחה, לבניין גדול ללא חלונות והרוס בחלקו, כנראה בית ספר לשעבר. הרצפה היתה מכוסה בקש מלוכלך והמון אנשים שכבו עליו. הסביבה כולה היתה הרוסה, הבתים ללא חלונות, דלתות וגגות, הקירות מכוסים כתובות שרשמו חלק מאלפי היהודים שעברו שם ורצו להשאיר הודעות נואשות על מה שעבר.
מעבר לדנייסטר, על הגדה האוקראינית, ראו את העיר מוגילב פודולסק אך גשר הברזל היה הרוס מהפצצה. באטאקי ראיתי בפעם הראשונה אנשים מתים מונחים על גדת הנהר, כנראה אנשים שלא התגברו על טלטולי הדרך. זה היה סתיו גשום וקר והדרכים היו בוציות מאוד. לבשתי כמה כותנות, ישנתי על מזוודות, להתפשט ולהתרחץ לא בא בחשבון. מאיפה לקחנו משהו לאכול איננו זוכר. אני נזכר רק שאיכרה נתנה לי בצל אחד שאותו אכלתי במקום.

לאחר ימים ספורים הובלנו במעבורות מעבר לדנייסטר למוגילב ונראה לי שגם בכך היה לנו מזל, במקרה או על ידי נתינת שוחד לז'נדרמים, עלה בידינו לעבור בשלום לצד השני. לא כך עלה בגורלו של דודי אברהם, אשר נזרק למים ובקושי ניצל מטביעה במימי הנהר.
האזור הדרומי של אוקראינה בין הדנייסטר לבוג, הנקרא פודוליה, היה תחת מנהל רומני וכונה "טרנסניסטריה". במוגילב "הצלחנו" להצטופף בתוך בית הרוס, מאחר שכל מקומות האיסוף שבהם שררו תנאים לא אנושיים, היו מלאים מעל לראש. מרכז העיר נהרס בקרבות בנוסף לשיטפונות שקרו קודם לכן. בשכנות, בשרידי בתים אחרים, שוכנו עוד אנשים, באחד מהם אישה שיצאה מדעתה. קרוב לגדת הנהר עמד בית תרבות של הצבא לשעבר, שספרייתו היתה מלאה בספרים רטובים אך בשבילי זה היה שעשוע כי זה אִפשר לי להתבונן בתמונות.
היינו כל הזמן תחת שמירה צבאית, כאשר במיוחד בלילות, אספו אנשים ושלחו אותם ברגל ב"קונבוי" לפנים הארץ. אפשר היה למנוע זאת על ידי מתן שוחד והיות והיה ברור שאת מוגילב חייבים לעזוב, חיפשו אנשים גישה לאנשי השלטון המושחתים שעבור סכומים עצומים נתנו משאיות להעברת היהודים למחנות שיועדו לכך. לא רק הכסף עזר, היה צריך למצוא גם את הקשרים המתאימים. הזמן דחק ואבי שדיבר גרמנית במבטא ברלינאי, מצא סמל גרמני (במוגילב היתה קיימת גם מפקדה גרמנית) אשר הסכים תמורת 30,000 ליי להוציא אותנו במשאית ממוגילב. הכול היה צריך להיות בהסתר מאחר שהסמל פעל על דעת עצמו ועל אחריותו, כנראה ללא אישור הממונים עליו ובוודאי בניגוד להוראות המוסדות הרומנים.

למחרת לפנות בוקר, הוא בא עם עוד שני חיילים ומשאית סגורה, שעליה העמיס אותנו - 30 נפשות, כמעט כולם קרובים - ביחד עם החבילות. בינתיים הופיעה גם קבוצת חיילים רומנים שהיינו צריכים לשחד כדי שיעלימו עין מהנעשה, ולבסוף יצאנו לדרך. נדרשנו על ידי הגרמנים לשמור על שתיקה מוחלטת ופחד מוות ליווה אותנו. היינו לגמרי בידי המובילים אותנו שיכלו, לפי רצונם, להפקיר אותנו באמצע הדרך, וזה עלול היה להסתיים באסון. במיוחד היה מפחיד לאחר שעלינו על גבעה ליד מוגילב, ונתקלנו במשמר חיילים שכנראה רצה לראות את המסמכים של הגרמנים. לבסוף נסענו והגענו למורפה, כ 70 ק"מ צפונית למוגילב.
עצרנו במרכז העיירה, הסמל פתח את הדלתות ואור חדר פנימה. מיד המשאית הוקפה על ידי המון תושבים מקומיים תוהים. זה לא מצא חן בעיני הסמל, הוא הוציא אקדחו ירה פעמיים, והניס את האנשים. הסטַרוסטה (ראש העיר) ניקיטה הופיע עם שני מיליציונרים אוקראינים. ניקיטה היה בריון גבוה עם שפם, שתיין וכפי שנודע לנו לאחר מכן, קולק שנרדף על ידי המשטר הסובייטי וכעת התמנה לראש העיר. הסמל הורה לו להמציא לנו מקום מחסה. שם נוכל לפרוק את דברינו. ניקיטה לא הבין גרמנית אבל היה שם צעיר יהודי, גם הוא מנרדפי הסובייטים, אשר שימש כמתורגמן מיידיש. התנהגותו של הסמל הגרמני כלפינו כנראה הרשימה את ניקיטה והוא הכריז שהבית שלידו עצרה המשאית יהיה שלנו.

פרקנו את מיטלטלנו והמשאית נסעה. כך היינו הבוקובינאים הראשונים שהתיישבו במורפה. הבית הנזכר היה יוצא דופן, היחיד עם קומה עליונה בכל הסביבה והשתייך לרעיה קופרמן, אישה כבת 30 שמיד הופיעה וסיכמה איתנו על תנאי הישארותנו שם. נכנסנו לבית, אך מאחר שלא היה מקום לכולם, נאלצו דודה פני הולדנגרבר ובעלה פייבל, ועוד כמה אנשים שהגיעו איתנו במשאית, לעבור לבתים בשכנות.
במושגינו הארכיטקטוניים הבית היה בדיחה, אבל אחרי כל מה שעברנו בשבועות שקדמו לכך ועם החרדה למה שעוד עלול לקרות בעתיד, היינו מרוצים להימצא תחת קורת גג זו. קומת הקרקע בבניין היתה מעין מחסן מלא קש ופסולת; ראויים לדיור, אם בכלל, היו רק שלושת החדרים בקומה העליונה בשטח של כ 20, 15 ו 10 מ"ר שפנו לרחוב עם מעברים ביניהם. היתה גם מרפסת פתוחה, בעלת תמיכות כה הרוסות שהיתה סכנה כי תקרוס. החלק האחורי של הקומה, ה "פּומֶסצ'ניה" בפי רעיה, היה ללא גג וחלונות ופנה לאחו הביצתי של נהר מורפה ולגבעה שמאחוריו. לעובדה שהחלק הזה לא היה בנוי היה יתרון מפני שהשתמשנו בו כמקום לתליית כביסה לייבוש ולפעמים גם "במקום" שירותים. קירות הבית היו בעובי של כ 10 ס"מ והחלונות עקומים ומודבקים בנייר עיתון, כדי שהרוח לא תיכנס פנימה.
בחדר הגדול נכנסנו, הורי ואני, שלושת האחיות של אבי והדוד נח. בחדר השני, דודה מינה קסוון עם בעלה אהרון יחד עם אחיו החורג של אבי, שלמה וכן בתו פייגה ובעלה מקס זיידנשטיין (שבאו מוומה), ובחדר הקטן ביותר, סבא הרש דוד עם אחות אמי טרז וקרובה רחוקה אמליה (מלציה) וגנר. מצאנו בחדרים שולחן עם שתי מיטות ועל המרפסת מיטת ילדים עם מיזרן רטוב, אשר הוכרז כמקום משכבי ומהחבילות וכמה קרשים שמצאנו הותקנו דרגשים. היתה לנו פתילייה ואבא הצליח לקבל כמה ליטרים סולר מאי אלה משאיות גרמניות שעברו בדרך, וזה שימש לנו לבישול תקופת מה.

אחרינו הגיעו עוד יוצאי סוצ'בה ובוקובינה למורפה, חלק במשאיות, חלק בעגלות רתומות לסוסים, חלק ברגל בקונבוי, במצב אומלל בל יתואר. במצב הגרוע ביותר היו אנשי דורוהוי אשר באו בקונבוי, רעבים, צמאים, מלוכלכים ולבושי סחבות. הכפר היה כבר מלא וצפוף, וגם החדר שבקומת הקרקע של הבניין התמלא באנשים. בסוף היו בוודאי יותר מאלף מגורשים במורפה.
מורפה שוכנת לאורך הכביש משארגורוד לז'מרינקה (על הבוג) ומשתרעת בין כביש זה לנחל מורפה, עם הסתעפויות מזרחה, בין היתר לדרבצ'ין. במרכז העיר היה שוק קטן ולצדו חנות הכפר כמקובל אצל הסובייטים. מסביב עמדו בניינים קטנים בעלי קירות עקומים אשר נראו כבתים בתמונות של שאגאל והיו מאוכלסים לרוב ביהודים, מרביתם נשים, ילדים וזקנים. הגברים הצעירים גויסו רובם לצבא האדום - כך גם בעלה של רעיה. בקצה היישוב גרו הרבה אוקראינים והחלק הצפוני של המקום, מעבר לאגם קטן ושטח לא מיושב, נקרא "מורפה החדשה" ונבנה בימי השלטון הסובייטי. היו שם כמה בניינים גדולים, בית ספר ריק מאדם (מולנו), בית חולים מוקף גן גדול, בית הספר שבמורפה החדשה, בניין גדול הנקרא "רייסויוז" (הסובייט האזורי) וכנסייה קתולית סגורה ומוקפת חומה שבעיני נראתה כמצודה מסתורית. מסביב היו גינות ושדות נרחבים שהשתייכו ל"סובחוז" שבו עבדו רבים מהתושבים ובבעלותו היה גם בית חרושת קטן לחמאה שהופעל על ידי מנוע דיזל עתיק שעשה רעש הנשמע למרחקים.

אנשי מורפה נשארו בזיכרוני כבעלי לבוש אפור, מגפי עור או לבד, מעילים ומכנסיים מרופדים וכובעים עם מגיני אוזניים. רושם הפוך, צבעוני, עשו הצעיפים המשובצים באדום וירוק של האיכרות האוקראיניות, שבאו לשוק עטופות בהם. כולם גרו וחיו בצורה פרימיטיבית, ללא חשמל, ללא צנרת מים או ביוב, אפילו ללא שירותים בבתים. את הצרכים עשו לרוב בשטח פתוח בקרבת הנחל, או בדלי בבית, שאת תוכנו שפכו אחרי כן לנחל, שממנו אכן נדף סירחון שבקיץ הגיע עד לכפר עצמו. אלה היו התוצאות של הפעולות האזרחיות הרב שנתיות של המשטר הסובייטי. למרות הכול ראו את עצמם רבים מהתושבים כ "קולטורנה", היו אצלם ספרים רבים ביניהם של קלסיקנים יהודים. שפת היידיש טופחה על ידי המשטר, כדי להרחיק את היהודים מהדת ומהשפה העברית. עם היהודים אפשר היה לדבר ביידיש, אבל פחות עם הילדים, שדיברו בעיקר אוקראינית. בוקובינאים אשר היו להם בבית קשרים עם הרוטנים יכלו לדבר גם עם האוקראינים. רעיה קופרמן סיפרה לנו איך חיתה בזמן השלטון הסובייטי, בחוסר כול תמידי, מלבוש עד גפרורים ואיך שהאנשים נאלצו לגנוב מתוצרת מקום עבודתם כדי להתקיים. אם תפסו אותם, הושיבו אותם לכמה שנים ב"טיורמה" (בית הסוהר) ואחר כך הם חזרו לאותם מעללים.
במאמר מוסגר: בשנת 1995, כלומר אחרי 52 שנה, ביקרתי שוב במורפה. מלבד בית הספר במורפה החדשה, הכנסייה הקתולית (היחידה ששופצה) וכמה מהבתים עקומי הקירות הישנים הרוסים ברובם, לא נותר דבר (כולל הבית שבו גרנו) - כאילו שעבר מכבש על המקום. אפילו הנחל נראה עזוב ומכוסה קנה סוף.
במורפה היתה תחנה של ז'נדרמים רומנים, ומרכז השלטון הרומני היה בעיירה שארגורוד במרחק 12 ק"מ, מקום מושבו של הפרטור המושחת דינדלגן, שעל מצפונו רבץ מותם של יהודים רבים, למרות השוחד הכבד שגרף ושאחרי 1945 נשפט כפושע מלחמה.
האיום על יציאה מהמקום היה עונש מוות. אבל לעתים קרובות אנשים מורעבים לא עמדו באיסור בחיפושם אחרי מזון והיו מקרים שאנשים נתפסו ונורו למוות על עזיבתם את המקום. לאחר בוא הבוקובינאים, התחילו החיים היום יומיים הקשים. רק לאנשים מעטים היה מספיק כסף לקניית צורכי מחייה אצל האיכרים. התחילו למכור בגדים או להחליפם בדברי מאכל. אלה שלא עמדו בזה, קיבצו נדבות וחיפשו שאריות, קליפות תפוחי אדמה וכדומה. אחרי זמן קצר נראו אנשים נפוחים מרעב, או שוכבים לבושי סחבות ליד הבתים. כך גם בקומת הקרקע של הבית שבו גרנו, ומהר מאוד מתו שם אנשים רבים.
מצבנו, הודות לאמצעים של משפחת הופמייר, היה תודה לאל לא גרוע כל כך. אבל אני נזכר שלאורך חודשים כלכלנו את עצמנו בדייסת דגני סוסים ובלחם מקמח אפונה. היינו מרוצים שבכלל היה משהו בבית.

החורף היה קשה במיוחד וקר מאוד. רכשנו תנור פח קטן הנקרא "ריבקה" שהוסק עם עצים ואפשר היה להתחמם ואפילו לבשל עליו. ישבנו במידת האפשר סביב התנור ובכל זאת לא התחממנו מספיק. לבשתי עד אז מכנסיים קצרים וגרבי צמר והיות שלא היה לי לבוש המתאים לכפור האוקראיני קיבלתי מהר מאוד כוויות כפור על בהונות הרגליים ובקושי נרפאתי מהם. היו בינינו גם רופאים אבל תרופות חסרו. מצבה של בוהן אחת היתה בסכנה של קטיעה. ניצלתי מזה  אבל סימנים מזה נשארו לי עד היום. לבסוף תפרה לי אמי זוג מכנסיים ארוכים משמיכה.
באותו הזמן פקדו אותנו מגפות. בחורף טיפוס הבהרות ובאביב כשהתחיל מזג האוויר להתחמם, הופיע טיפוס הבטן. כינים היו הסבל התמידי של הרבה אנשים שלא היתה להם אפשרות להתרחץ. כינים אלה גרמו להתפשטות טיפוס הבהרות. אצל אנשי המקום זה היה אנדמי והם היו די מחוסנים ונפגעו פחות. לאחרים, גם אם היתה לחלק מהם אפשרות להתרחץ, היתה תמיד סכנה שכינה תעבור אליך מהמגע עם אחרים ואז התחילו לספור 21 יום, לראות אם נדבקת. רבים מתו מהמחלה, בחלקם קמו חלשים כל כך שלא התאוששו ובסופו של דבר מתו.
לקראת האביב קיבלתי חום גבוה. מה זה היה לא ידוע לי עד היום: טיפוס הבטן או צהבת ואולי שניהם. שכבתי קרוב ל 6 שבועות. כשיצאתי מזה הייתי צל של עצמי וזה לקח הרבה זמן עד שהתאוששתי. כתוצאה מהמחלה סבלתי עוד הרבה שנים. אך בסופו של דבר נראה שבמורפה גרם טיפוס הבהרות לפחות קורבנות מאשר במחנות אחרים, כגון שארגורוד, שם מת ממחלה זו גם אח אבי, אברהם.

מפעם לפעם עשו הז'נדרמים ועוזריהם האוקראינים, פשיטות, לרוב בלילות, לחיפוש אחרי אנשים שיישלחו לעבודות כפייה בסלילת כבישים. קיבלו אוכל בצמצום, התנהגו אליהם בגסות, וחלקם לא חזרו. אנשים ניסו להתחבא או להימלט בכל צורה שהיא, דבר שיהודי אוקראינה היו מאומנים בו עוד מימי השלטון הסובייטי ואולי עוד מימי הצאר. אבי לא פעם נמלט מפשיטת המיליציה, דרך המרפסת והגג לבית השכן.
לעתים, בלילות או בערפל, באו פליטים יהודים אוקראינים מעבר לבוג שבשליטת הגרמנים, להתחבא אצל מכריהם במורפה. כך פשטו השמועות על פעולות האס אס, על המתת רבים ביריות, על מחנות, השמדה, שמועות איומות כל כך שאנשינו למרות מצבם המחפיר, לא האמינו בהם. כאשר נתפסו פליטים אלו על ידי הז'נדרמים או המיליציונרים האוקראינים הם גורשו בחזרה לגרמנים.
בלי לרצות, גם אנחנו נתקלנו בעניין מסוים עם פליטים אלה. מקס זיידנשטיין שגר איתנו בבית, התחבר לז'נדרמים וסחט מהאנשים כסף או מטבעות זהב שבהם התחלק כנראה עם הז'נדרמים. אמנם היה ידוע במשפחה, שהוא היה בקשרים טובים עם הז'נדרמים, אבל הסיפור המלא נודע מאוחר, וזה גרם לריב בבית. הכרנו את מקס כבן אדם חברותי, המתהלך בהגינות עם אנשים וכולם אמרו שבעצם הוא לא אשם בהתנהגותו, אלא רק אשתו פייגה, בתו של שלמה הופמייר, שתמיד דרבנה אותו למעשים כאלה. סופו היה כאוב, כשהרוסים חזרו ב 1944, הופיעה יום אחד במורפה יחידה גדולה של ז'נדרמים שערכה פשיטה אחרי פליטים אלה. תפסו חלק מהם, ואחד שניסה להימלט נורה למוות.
הבוקובינאים התחילו להתארגן ונבחר ועד אשר ניסה גם לטפל בכמה מהבעיות הקשות ביותר. כך הקימו בית יתומים עבור הילדים הרבים שנתייתמו או נעזבו, בבית הספר הריק שעמד מול דירתנו. מצב הילדים שם היה עלוב, מחוסר אמצעים, אבל גרוע פחות מהיותם עזובים ברחוב. ניסו למנוע סכנות על ידי שיחוד הז'נדרמים וניהלו גם משא ומתן עם הפרטור משארגורוד, במיוחד כשהיה סיכוי ליהנות מהעזרה הזעומה שהתחילה להגיע ב 1942 מיהודי הרגט דרך מוגילב, להעברת העזרה הזו ולחלוקה. ארגנו מאפיית לחם וגם בית מרקחת. גם אבי ונח הופמאייר היו לפרקים חברים בוועד, בו היו לעתים קרובות גם מחלוקות ומאבקי כוח.
אנשים ניסו לעזור לעצמם על ידי עיסוק במקצועם כמו סנדלרים, פחחים, יצרני סבון או בורסקאים, היו גם כאלה שסחרו בתה או גפרורים אם ידעו איפה להשיגם. אחרים ניהלו מסחר בלתי לגאלי בסוכר, מלח או נפט, סחורות אשר עבור השגתם סיכנו את עצמם, עם קבלתם ממפעלים שבסביבה. לפעמים היה אפשר תמורת שוחד לז'נדרמים לקבל אישור נסיעה לשארגורוד ולעתים גם למוגילב. לעתים רחוקות ובקושי גדול, נתאפשר לשלוח לרומניה ואף לקבל משם ידיעות או אפילו חבילות. כך נודע לנו שקרובנו שנשארו בצ'רנוביץ ניסו לקבל משכנתנו גב' וסיליו, חלק מרכושנו אבל היא לא נענתה לדרישה.

התחדשו שוב שמועות, שהיהודים ברומניה הצליחו להניע את אנטונסקו להחזיר אותנו בקרוב הביתה. אך מזה לא יצא לנו כלום והאמרה האירונית "שרגא בא" נהיתה שגורה - שרגא היה שמו של אחד משליחי יהודי בוקרשט. מדי פעם נפל לידינו עיתון רומני כגון "קוּרֵנטול" או "אוניברסול". אלה אמנם היו נאמנים למשטר, אבל סיפקו מידע חשוב על המלחמה, כמו כישלון הפלישה באפריקה, הפצצת המבורג וברלין ובסוף גם על סטלינגרד, שהצית בנו תקוות לקראת סוף המלחמה.
נעשו גם ניסיונות של פעולות תרבות במורפה, ארגנו קונצרטים והופעות עם מוזיקה או הרצאות, לרוב ביידיש. חלק משירים אלה, שמאז לא שמעתי אותם, עד היום נשמר בזיכרוני כגון: "קויפט א צייטונג, לינט א צייטונג" "איך בין די מלכה פין דער נאכט" או "קאריוקה". היה גם איש מבוגר בשם צימלבר מצ'רנוביץ, שכפי שסופר, ניגן על כינורו לפני מלך שוודיה. בדירתנו היתה גם דודה שסבלה מראומתיזם והתנועעה בקושי, היא ידעה להקריא יפה ביידיש מסיפורי שלום עליכם ומנדלה מוכר ספרים, כך נתוודעתי לספרות היידיש.
והיה גם בוּכוורק. הוא היה מעין גאון פדגוגי ובאותה עת בן אדם צנוע ועדין נפש. הוא גורש מצ'רנוביץ ונחת במחצבה שליד מורפה, שם הועסק כרושם כמויות האבנים אשר היהודים מבוקובינה והמקומיים סתתו לצורך סלילת הכביש. הוא נשאר בזיכרוני כבן 30, זקוף וקצר רואי, מתרוצץ תמיד מצויד בתיק צד, כל לבושו היה רק זה שעליו וכמו כל היתר שם, תמיד מורעב.
אבי, שדאג כי קרוב לשנתיים לא ביקרתי בבית ספר, שמח כשגילה את בוכוורק אצל משפחת לאופר מצ'רנוביץ שהכרנו. משפחת לאופר ניסתה לעזור לו בתנאים המוגבלים דאז, והוא לימד את בתם פּיאה (לימים אשתו של לקסי נויברגר). צירפו אותי לפיאה ולשנינו היה כמה פעמים בשבוע שיעורים אצל בוכוורק.

אולי לאחר הפסקה ארוכה מלימודים הייתי רעב לידע, אולי זה היה השוני מהחיים האפורים במורפה, אבל היה לו הכישרון להתקרב לילדים ולשכנע אותם לעסוק בדברים שילדים בבית הספר לא רואים אותם כמעניינים. יהא זה אלגברה, גרמנית באותיות גותיות, צרפתית, פיזיקה וכימייה או גיאוגרפיה, בוכוורק ידע הכול ותמיד חיכיתי לשיעורים איתו.
אני חושב שהתמחותו היתה מתמטיקה ופיזיקה, אבל היו לבוכוורק אי אלה ספרונים שאִפשרו את העברת חומר הלימוד במקצועות שונים, ובהם השתמש כבסיס להוראתם. נוסף לכך היו גם אצל המקומיים הרבה ספרי לימוד מהם גם בשפת היידיש. אני נזכר במיוחד בספר עם פתרונות לתרגילי מתמטיקה שבו נעזרנו. לא היתה כל אפשרות לעסוק באופן מעשי בפיזיקה וכימייה התלויים בניסויים ולא רק בכתוב בספרים הדידקטיים, אבל הוא הצליח לעניין אותנו ולקרב אותי לנושאים האלה, כך שמאוחר יותר עסקנו בזה בעניין רב. אני נזכר שבהדרכתו של בוכוורק ניסינו לעשות מי כביסה מסודה קאוסטית וסיד, כדי להפיק מזה סבון, או לעשות אלקטרוליזה של מים בעזרת גנרטור קטן שהוצא מטלפון שדה ישן.
מאחר שבוכוורק ואשתו גרו בשכנות, התאפשר שהשיעורים איתו יתקיימו אצלנו. היינו שבעה אנשים (כולל הורי, שלושת הדודות ודוד נח, כולם בגיל 50 עד 70), בחדר של כ 20 מ"ר, נוסף לשולחן ולתנור שעמדו בו. כשבוכוורק בא השתרר שקט מוחלט, כנראה שהרצאתו עניינה לא רק אותנו, אלא גם אחרים מחדרים שכנים, כמו הדוד שלמה, שהיה מעל לגיל 70 וסביר היה שבכל ימי חייו לא היה לו כל עניין במדע. גם מחוץ ללימודים היינו נפגשים לעתים קרובות, בערבים היינו יוצאים החוצה והוא דיבר והסביר כל מיני תופעות שמימיות בלילה.
הוא התעסק גם בכתיבת קורס רוסי, בעצם עבורו, מאחר שרצה ללמוד רוסית. מהר מאוד הופץ הקורס אצל אנשים שונים במורפה כתוב על מחברות. היום, כשאני כותב שורות אלה, אני משוכנע שעל בוכוורק כאיש, אני יודע מעט מאוד אף פעם לא שמעתי משהו על עצמו, גם לא מאחרים מבוגרים ממנו. גם לא מדאגותיו שבוודאי היו לו, גם לא על השקפותיו.

אחרי שבוכוורק התחיל ללמד אותנו, שמעו עליו גם אנשים אחרים וכמה ילדים התחילו ללמוד אצלו. חלק מהילדים המוכרים לי, ביניהם אינגולד זנד, ווֹלפי מוסברג ובוצי פוקס. נפגשנו בדרך כלל בדירת משפחת זנד ללמוד עם בוכוורק וכל אחד השתדל לעזור לו, עד כמה שהיה אפשר, כך שהוא ורעייתו הצליחו לשרוד.
זה נמשך כך עד לאביב של 1944 כשהרוסים חזרו למורפה. תכף אחרי זה התכונן בוכוורק לחזור לצ'רנוביץ. אחרי כמה שבועות גם אנחנו עזבנו את מורפה והגענו לבריצ'ני אשר בבסרביה. משם הצלחנו אני ואבי, בינואר 1945, לנסוע לכמה ימים למכרינו בצ'רנוביץ. ברור שהיה לי חשוב למצוא את בוכוורק. אינני יודע איך נודעה לאבי כתובתו, והלכנו לשם ב "רוסישה גסה". מצאנו רק את אשתו בימי אבלה. לאחר חזרתו לצ'רנוביץ גויס בוכרווק על ידי הרוסים, הוא נשלח לחזית ונפל אחרי זמן מה איפה שהוא בפרוסיה המזרחית. מאז היו לי הרבה מורים גם טובים, אבל איש לא השפיע עלי כמו בוכוורק ואני חושב שגם יתר תלמידיו בדעה זו. דברים שלמדתי אצלו בגיל 12-11 מושרשים בי עד היום. לפעמים באות הדמעות בעיני כשאני חושב על זה.

ובמורפה, אמנם הרעב, המחלות, העליבות והייאוש נמשכו ודאגת האנשים היתה גדולה, אך היה נדמה לי שאחרי 1942 המצב נהייה קצת יותר טוב. יש להתייחס לדעה זו בזהירות מה מאחר שזה היה הרושם של ילד בן 11. מתישהו בסוף 1943 או התחלת 1944 נראה שהשמועות שהתהלכו בין האנשים התחילו להתאמת. בהתחלה בלילות, אחר כך גם בימים נשמע רעם של תותחים. בלילה אחד הופצצה ז'מרינקה, צומת פסי רכבת במרחק של 30 ק"מ ממורפה, הפצצה קשה וראינו גם את הבזקי הפצצות. אמנם לא היה ברור מה מצפה לנו בהמשך למחרת היום, ובכל זאת זה נשמע לנו כמוזיקה ערבה. אחר כך הופיעו לעתים פרטיזנים רכובים על סוסים והז'נדרמים הרומנים לא נראו יותר.

יום אחד הגיעה שיירה של חיילים גרמנים אשר ניכר שכבר במשך ימים ולילות נעה על הכביש, לכיוון שארגורוד. החיילים נראו אחרת מאשר היינו רגילים לראותם בצבא הגרמני: היו מלוכלכים מכף רגל ועד ראש, בקושי הלכו, נעזרו במקלות הליכה וליוו עגלות עם סוסים מלאות עם פצועים. אנו שגרנו קרוב לכביש, לא העזנו לצאת החוצה למרות שנראו לא מסוכנים. הסכנה היתה מצד שכירי החרב האוקראינים, ה"וולַסובצי", שהצטרפו לשיירה הגרמנית והיו ידועים בשנאתם ליהודים והתעללות בהם. אחד מאלה נכנס לביתנו, איים עלינו עם רימון יד, לא זכור לי למה, אך לבסוף הסתלק.
והגיע גם היום בתחילת אפריל 1944 אחרי הצהריים, שבו הופיעו הרוסים. התנהל קרב עם יחידה גרמנית אשר כנראה ניסתה מגבעה קרובה לעכב את התקדמותם. מאחר שגבעה זו היתה בשדה הראייה של ה"פּומֶסצ'ניה" שלנו, התמקמו בה שלושה רוסים עם מכונת ירייה והמשיכו לירות עד לחשכה. אני שמחתי שיכולתי להשקיף על הנעשה עד שההורים החזירו אותי בכוח פנימה, כי ה"פּומֶסצ'ניה" היתה גם בשדה הראייה של הגבעה מולנו ומשם השיבו אש. לבסוף פסקה האש ושלושת הרוסים, שלנו בלילה בחדרנו, עזבו למחרת.

ובכן, הרוסים היו כאן ואנו אצלם. סכנת חיים לא היתה עוד, אבל לא כל הסכנות נגמרו. יומיים אחרי כן, כשחזרתי הביתה, חיכתה לי אמי עם דמעות בעיניים והשביעה אותי לא להיכנס הביתה, כי אם לרוץ לבקש עזרה דחופה. יהודי מקומי, בליווי של שלושה חיילים, נכנס אלינו ורצה את מקס זיידנשטיין. הנ"ל כנראה הריח מה מצפה לו ונעלם לפנות בוקר ממורפה. עכשיו איימו החיילים לירות באבי במקומו. הם בלאו הכי לא הכירו את זיידנשטיין, את שפתנו לא הבינו, היהודי האוקראיני המאוכזב שלא מצא את מקס לא מיהר להסביר את הכול לחיילים ובימים ההם לא היתה בעיה לירות במישהו למוות. רצתי למפקדה הרוסית והשומר, אולי בהשפעת דמעותי, הרשה לי להיכנס למפקד. אני חושב שלא יכולתי להסביר הרבה אבל הדאגה והייאוש שנראו עלי, הביאו לכך שהוא הורה לקצין צעיר להתלוות אלי. בינתיים שלושת הרוסים נהיו אדונים על נכסינו ואספו את כל מה שנראה להם כנחוץ. הקצין שבאתי איתו הצליח לגרום להם להסתלק, אבל את רוב נכסינו הם לקחו איתם. מקס זיידנשטיין נשפט אחר כך ברומניה, ישב בבית הסוהר ונפטר אחרי כמה שנים.
שדה הקרב התרחק. היינו חופשיים לנוע אבל לא ידענו עד מתי ועד היכן והיה קשה להשיג סוס ועגלה. אחרי כמה שבועות עברנו לשארגורוד ואחר כך למוגילב. שם נאספו הרבה בוקובינאים, אבל מעטים העיזו להתלוות לחיילים הרוסים, כדי להמשיך הביתה. מפעם לפעם נראה מטוס גרמני שניסה להפציץ את הגשר מעל לדנייסטר ויום ולילה היתה אש נגד מטוסים. במוגילב הגעתי לגיל "בר מצווה".

כעבור זמן מה עברנו את הדנייסטר לכיוון בוקובינה. הגענו רק עד בריצ'ני. הלאה לא הרשו לנו הרוסים להמשיך. הרומנים הפכו את עורם ולחמו לצד הרוסים. נהר הפרוט נהייה גבול בין מדינות, שאסור לחצותו. נשארנו עם הרבה בוקובינאים בבריצ'ני במשך החורף, וניהלנו משא ומתן עם מוסדות מולדביה שבבלץ וקישינב. גם זה לא הלך בקלות במיוחד שהרוסים, ללא כל שאלות, גייסו כל גבר, שלפי דעתם הצבא היה זקוק לו. אבא ניסה להישמר מזה, גידל זקן כדי להראות קשיש יותר, ונמנע מלצאת מהבית. בין לבין, ערכנו, אבא ואני, ביקור חטוף בצ'רנוביץ.
במרס 1945, סוף סוף הרשו לנו לחצות את הפרוט ליד אונגני. ביאסי קיבלה אותנו הקהילה היהודית ומאחר שלא היתה תנועה סדירה של רכבות, הצטרכנו להישאר שם כשבועיים עד שהצלחנו להגיע לסוצ'בה. ביתנו היה שלם בחיצוניותו, אבל בפנים די שומם. עם התקדמות החזית, לאחר שמשפחת וסיליו עזבו נכנסו בו הרבה שכנים, ביניהם יחידות צבא והפכו אותו לבית חולים. קצינים רוסים עוד גרו בבית. ברזים וחלקי חשמל ניזוקו, הרבה נגנב ובסופו של דבר, הדירה היתה הרוסה לגמרי. נכנסנו אליה, אינני יודע איך הורי השיגו את הדברים המינימליים הנחוצים לבית. נודע לנו מהשכנים, שחלק מהריהוט נמכר וחלק נלקח על ידי משפחת וסיליו או נתרם לנצרכים, ברוב נדיבותה של הגב' וסיליו. בקושי רב, נודע לאבי שחלק מרהיטינו נמצא בעיירה קיטילה בסביבת ארד (בטרנסילבניה) שלשם משפחת וסיליו עברה. אבי נאלץ לנסוע ברומניה לאורכה ולרוחבה, למצוא דברים ולהחזירם. דבר לא קל שנבע מחוסר תנועת הרכבות. הוא קיבל את הדברים רק בעזרת המשטרה. התברר שגב' וסיליו כפעילה בעבודות סוציאליות, תרמה עוד ב 1941 את תכולת ביתנו ורק מה שהיה שווה ערך, כגון פמוטים, סכום ועוד דברי כסף וחרסינה, השאירה לעצמה. היא הכחישה שלקחה אותם אך בעזרת המשטרה ולאחר חיפוש בבית, אבא הצליח לקבלם בחזרה.
בסוצ'בה משהו השתנה. התושבים הוותיקים של העיר לא היו יותר, לכן השתכנו בה הרבה אנשים, במיוחד מצפון בוקובינה, אשר העדיפו לעזוב את השטח הסובייטי. ב 1946 באו עוד הרבה אנשים מצ'רנוביץ, ביניהם גם קרובינו, אשר בחלקם גרו בביתנו.

נכנסתי לגימנסיה היהודית שנפתחה עבור הרבה ילדים, ששנים נמנע מהם לבקר בבית ספר. שם עברתי בקצב של חודשים בחינות גמר של ארבע כיתות גימנסיה ועשיתי זאת ללא קושי. הדרישות של הבוחנים, בהתחשב לתנאים, היו די נמוכות וידיעותי היו טובות, הודות לבוכוורק. לכן גם הקפיצו אותי כיתה ביחס לגילי וכך שעליתי בתחילת שנת 1946 לכיתה החמישית. משמעת התלמידים, שנעדרו הרבה זמן אך אגרו ניסיון חיים, לא היתה למופת, כולל זו שלי.

בכיתה ו' נקלעתי לריב מתמשך עם אחד המורים. התחילו ללמד בבית הספר רוסית, המורה היה פולדי רורליך, ולא הרגשתי שהיתה לו גישה הולמת לתלמידים, ובמיוחד אלי. דבר זה גרם לריב והסלים עד כדי כך שבזמן שיעור לרוסית יריתי באקדח קפצונים. התוצאה היתה הרצון להשאיר אותי כיתה, אבל הגיעו למסקנה שיותר טוב יהיה לסלק אותי בכלל מבית הספר. נאלצתי להמשיך את הלימודים בגימנסיה הרומנית "שטפאן צ'ל מרה". אבל היו מורים שלימדו בשני בתי הספר, מעשי לא היו סוד, וציפו לקשיים איתי. כשזה לא קרה, התפלאו שהשגתי בסוף כיתה ז' ציון כה גבוה בהתנהגות, שאף פעם לא היה לי כזה, וקיבלתי גם פרס שני בכיתה. סיימתי שם גם כיתה ח' וב 1949 השגתי את תעודת הבגרות.
באותו זמן ובעידוד בן דודי וילי גלזנר פניתי ללמוד טכנאות רדיו כתחביב. זה עניין אותי משתי סיבות, לא רק בגלל הטכניקה אלא גם ההזדמנות לקלוט מוזיקה שהשתוקקתי כל כך לשמוע. התאמנתי בזה בחופשות הקיץ בבית המלאכה של בן דודי בבוקרשט והידע שרכשתי עזר מאוד לקיומי לאחר מכן בזמן לימודי הגבוהים.

כשחזרנו מהגירוש, הרבה אנשים רצו לעזוב את רומניה, הן בגלל הסבל שהיה מנת חלקם והן מפני שהחיים החדשים במדינה עברו 'סובייטיזציה', וההחלטה על דרך חייהם נלקחה מהם. תנועות ציוניות הטיפו לעלייה לארץ ישראל וסידרו, ככל האפשר, רישיונות לעלייה. גם כמה מקרובי עזבו את רומניה וגורשו על ידי האנגלים לקפריסין, משם עלו לישראל רק לאחר קום המדינה.
רוב הצעירים היהודים בסוצ'בה הצטרפו לתנועות ציוניות, כל אחת עם צביון משלה. אני הצטרפתי ל"הנוער הציוני" שנחשב לזרם המרכזי. לא עשיתי זאת מתוך שכנוע פוליטי כל שהוא, אלא בגלל שרוב חברי היו שם. עד אז לא היו לי כל קשרים עם הציונות. אמנם, עוד לפני המלחמה, אמי ונשים אחרות היו פעילות בויצ"ו או "אוזה", שרו את התקווה, אספו מטבעות בקופסאות קק"ל כתרומה ומפעם לפעם קיבלתי חוברות עם תמונות של מגדלי מים או בחורים לבושים מכנסיים קצרים וזה הכול.

זה היה אחרת ב"הנוער הציוני" למדתי הרבה על תולדות הציונות, ההתפתחות ההיסטורית והפוליטית של פלשתינה ואחר כך על ישראל. התקיימו הרצאות, ולפעמים גם הצגות. כאן הכינו את הצעירים לחיים בישראל על פי תורת התנועה. זה לא התאים בדיוק לתוכניותי לעתיד - ללמוד, אך זה לא הפריע שב"הנוער הציוני" אנהל ביחד עם יתר החברים והצעירים עם אותו רקע, חיים אחרים ושמחים. לא היה בשוץ הרבה שבאמת יעניין אותנו, פרט לסרט השבועי או לעתים רחוקות הצגה באולם "דום פולסקי". לחינוך ב"הנוער הציוני" היו גם תוצאות אחרות. העישון היה אסור והודות לכך מעולם לא עישנתי למרות שהן אבי והן גברים אחרים במשפחה עישנו. אך בגלל "הנוער הציוני" גם לא למדתי לרקוד, כי החרימו ריקודים סלוניים ורקדו רק במעגל, הורה וכדו'. כנראה שבגלל הרדיפות הרגשנו חסר במשחק ומשובה וזה הגביר את הנטייה לפצות את עצמנו במעשי קונדס, אפילו בינינו אנו. סובבנו מובני מילים ומשפטים שנאמרו עד כדי גיחוך והדבקנו כינויים לרוב מאיתנו, כך לי קראו ה"נח" (בגלל דודי) או ה"ציג", והיו גם: ה"הורב", ה"טנטה", ה"במביק" ועוד ועוד. פורה ומדרבן במיוחד (אך גם סומך על אחרים שיבצעו) היה מניו מיכלוביץ' בזה וגם במעללים אחרים: הערנו ביללות אנשים משנת לילה, תלינו מנעולים על דלתות מבחוץ שבקושי ניתן לפתחם למחרת בבוקר וכדו'.

אחרי קום המדינה, יחסי המנהיגות הקומוניסטית הרומנית הורעו כלפינו. זה הגיע עד כדי כך שהפעילות הציונית הרשמית נאלצה להיפסק. ההגירה התאפשרה רק עם אישור רשמי וזה ניתן בכוונה לא לכולם, לאחד כן ולשני לא. נוסף לכך זה לקח זמן רב והיה כרוך בכל מיני דרישות ואף שוחד. עם כל זאת האנשים ניסו זאת שנים רבות. גם אנו, הורי ואני, אשר בינתיים התחלתי את לימודי, ניסינו. להורי אישרו, אך לי סירבו ובאופן זה הורי לא רצו לנסוע. ב 1949 ניגשתי לבחינות כניסה לפקולטה לכימייה בבוקרשט, ביחד עם בן ציון פוקס ושמחה וייסבוך. מאז נשארתי בבוקרשט עד בריחתי מרומניה ב 1969. לסוצ'בה הזדמנתי רק לביקור אצל אמי או לחופשות.