סיפורים אישיים של יהודי סוצ'בה והסביבה
סיפורו של ד"ר מנחם (פרדי) איידינגר

סיפורים על המשפחה

אימא היתה ממשפחת הרצברג ממוצא גליציאני. סבא של אמי היה בעל "פרופנציה" (רישיון למכור משקאות אלכוהוליים). בנו משה, אבא של אמי, פיתח את העסק כבית מרזח משגשג. מצד אבא, מוצא המשפחה הוא מאומן באוקראינה. סבא שלו, לייב איידינגר היה קנטוניסט - צורה של שירות בצבא הצארי שערך 24 שנים. הוא שירת במזרח הרחוק בגבול מנצ'וריה וכאשר התברר לו שהמקום בכלל לא שקט ולא נוח - הוא השאיר את תרמילו ואת הרובה על האדמה, הסתובב והתחיל ללכת מערבה עד שעבר את הגבול האוסטרי והתיישב בעיירה הראשונה שנזדמנה לו Suczawa (שוץ). מספרים עליו שחי 104 שנים והיו לו 3 נשים ו 21 ילדים.

ד"ר מנפרד מנחם (פרדי) איידינגר

סבי מצד אבא נקרא יוסף ועיסוקו היה Konzopist (עורך מסמכים), זאת אומרת, איש בעל כתב יד יפה וקריא (במקום מכונת כתיבה באותה תקופה). כאשר אני נולדתי הסבים משני הצדדים דרשו את זכות מתן השם ובסוף הפשרה היתה שקיבלתי את שני השמות מנדל לייב (מנחם אריה). לא הכרתי הרבה מילדיו של סבא רבא אבל לפני מלחמת ששת הימים קבלתי שיחת טלפון ממישהו שדיבר אנגלית ואמר ששמו בנימין איידינגר, רוקח מניו יורק שביקר בארץ והיה רוצה להכיר אותי. הצעתי לו שייקח מונית ויבוא אלי וכך הוא עשה. אחרי חצי שעה מצלצלים בדלת וכאשר פתחתי כמעט התמוטטתי: אבא שלי המנוח עומד לפני. הדמיון היה מפליא. סיפרנו זה לזה כל מה שידענו על המשפחה (גם הוא לא ידע הרבה). במשך השנים עוד החלפנו פעם פעמיים מכתבים אך הקשר פסק, כנראה בגלל היותו כבר אז מבוגר מאוד.

ועוד סיפור משעשע - סבתא מצד אבא מוצאה מאזור ההרים (Vama Frasin). בחור מסביבתה ירד לעיר "הגדולה" סוצ'בה והגיע בעקבות המלצה אל הסבים. למחרת לקח אותו סבא לסיור בעיר והם פגשו שוטר לבוש במדים מרשימים עם חרב. הבחור נבהל מאוד נאחז בזרועותיו של סבא כולו רועד ושאל: "יוסלה, יוסלה דאס איז דער קיסר?!" אם אינני טועה שמו היה לייבלה גלברט והוא היה רווק ובעל חצי מהבתים של הרחוב הראשי בעיר.



מוגילב שלי

בסביבות מרס 1941 התחיל להתרכז צבא גרמני ואיטלקי בעירנו, סוצ'בה ובסביבתה. כל אחד אצלנו חש מה משמעות הדבר. אך 40 ק"מ צפונה האנשים לא ידעו ולא הרגישו. בחודשי הקיץ התחילה האופנסיבה ושיחת היום היתה הכנת תרמילים מכל מיני חומרים, שקים חזקים וגם אגירת מצרכים: קמח, סוכר, שמן וכו'.
ביולי התחילה הפלישה לברית המועצות ובתוך שבועיים התברר שהתקווה והציפייה שהצבא האדום יסיים במהירות את המערכה לטובתו ולטובתנו נכזבה. הלחץ על היהודים גבר ובחול המועד סוכות, 9 באוקטובר 1941 - התחיל הגירוש ובתוך שלושה ימים גורשו כל 6000 יהודי העיר עד לאחרון החולים מבית החולים, בקרונות משא של רכבות בלי לדעת לאן!!
אני זוכר שאחרי עצירה קצרה בתחנה חשוכה הצליח מישהו להציץ החוצה ואמר שאנחנו עוזבים את צ'רנוביץ ואחרי זמן כאשר בדק שוב אמר: געלויבט צו גאט מען פורט נישט קיין לובלין (השבח לאל, לא נוסעים ללובלין) מסתבר שדבר מה כבר ידעו על ההתרחשויות בפולניה.
מאוחר בלילה הרכבת עצרה וז'נדרמריה רומנית התחילה לפנות את הקרונות בצרחות ומכות, ולרכז את האנשים בין הריסות בחושך בלי שמישהו ידע איפה נמצאים. לאחר זמן מה התחילו להסתובב דמויות בגלימות לבנות ארוכות בין האנשים והתברר שהם תושבי בית המשוגעים מוויז'ניץ שהגיעו באותו הלילה. החושך, הצריחות, התנהגות הז'נדרמים הקור והרטיבות וכן אי הוודאות גרמו להעמקת הבהלה ושמועות התרוצצו שישנם כבר מתים. אני זוכר מורה למוזיקה ששמו ברבר שהשתגע באותו הלילה.
בבוקר התברר שאנו על גדות הדנייסטר בעיירה אטאקי ועוברים את הנהר על מעבורת לאוקראינה לעיר מוגילב פודולסק. לפני זה התבקשנו למסור את כל חפצי הערך בפרט כסף רומני שממירים אותו לרובלים בשער הרשמי של אחד לארבעים. עברנו לגדה השמאלית ופה מתחיל הסיפור על המוגילב שלי. היות שהתקבצנו כל המשפחה - בערך 17 איש - הצלחנו גם להביא הרבה חפצים וגם להעביר את כל המטען מבלי לאבד כלום.
הוקם מחנה ריכוז במבנה יפה של בית ספר תיכון מתקופת הצאר וממנו היו מגרשים כל היום קבוצות של אנשים, ברגל, על שביל תלול לעומק הארץ. הרבה אנשים נספו בדרך הקשה, בקור, בבוץ, בהתנהגות הז'נדרמים ובפרט של האוכלוסייה המקומית שפשוט היזדנבו אחרי "הטרנספורט" כדי להפשיט את הנופלים שלא תמיד היו כבר מתים, וכדי לאסוף את המטענים שנזרקו בדרך הקשה.
אנחנו הצלחנו - על ידי שוחד - לצאת מהמחנה ולהשתכן תמורת תשלום אצל יהודים מקומיים שעוד גרו בעיר, ועכשיו התברר שאחרי האכזבה מהתנהגות האוכלוסייה האוקראינית (חשבנו לתומנו שאזרחים סובייטים הם אנשים מעולים ולא חיות צמאות דם) נתקלנו בבעיה חדשה: לכסף שקיבלנו תמורת הכסף הרומני - הרובל - כמעט לא היה ערך. כל המטבע העובר לסוחר היה בגדים, נעליים, שעונים שאפשר היה לקבל תמורתם בשוק המקומי כמויות גדולות של מזון, אשר ירדו כאשר הגיעו מגורשים חדשים ונוצרה אינפלציה של חפצים. חלק מהעיר בפרט הרחובות שעל גדות הנהר היה הרוס, היות והצבא הרוסי גרם להצפה כדי לעצור קצת את פלישת הגרמנים. מהחורבות התחלנו להוציא את קורות העץ להסקה. בסוף נובמבר הגירושים מערי בוקובינה וצפון מולדובה תמו ויצאה הוראה שבאחד בדצמבר צריכים לפתוח עסקים בעיר ומי שלא עושה את זה יגורש לפנים הארץ. בתוך ימים ספורים העיר היתה מלאה בשלטים של כל מיני עסקים (ברומנית, כמובן) כדי להצדיק את הטענה שהחלק הזה בשם "טרנסניסטריה" היה שייך למולדובה העתיקה.
גם אנחנו פתחנו מסעדה והתפריט היה מרק שעועית ולחם במחיר סביר. במשך הזמן הלקוחות ירדו לחצי מנה ופחות עד שכבר לא יכלו לשלם ואז כמה שיכולנו היינו נותנים בחינם. החורף היה קשה מאוד, וקור משולב עם מגפת טיפוס הבהרות גרם למאות מתים שנאספו כל יום, לפעמים משפחות שלמות שחלו ביחד ונספו מחוסר עזרה מינימלית. גם אנחנו עברנו את המחלה אבל למזלנו לא כולם ביחד כך שתמיד היו גם בריאים שיכלו לדאוג לחולים. עוד בעיה היתה שהרופאים שלנו לא ידעו איך לטפל במחלה, שהופצה על ידי כינים ותקפה בעיקר את פעולות הלב/מחזור הדם. הרופאים טיפלו במחלה כאילו זה "טיפואידה" באמצעות דיאטה חריפה שהחלישה עוד יותר את התנגדות הגוף.
תושבי העיר סבלו ממחסור במים נקיים, בתי שימוש לא היו, אפשרויות רחצה גם לא, הבישול היה על אש פתוחה. כל זה הוסיף על המצוקה. התחילה להתארגן הנהלה של המגורשים כדי לדאוג לארגון תנאים סניטריים מינימלים, קשר עם השלטונות בנוגע לעבודות כגון גשרים על הנהר, מפעל יציקה וכו'.
בינתיים נכנסה ארצות הברית למלחמה אחרי ההתקפה היפנית ואצלנו אורגן "הגטו" על ידי השלטון בהתחלת 1942. גיזרה נוספת היתה החלפה מחודשת של הכסף מרובל למרק גרמני שזעזע שוב את אפשרות ההישרדות. מצד שני העובדה שהשוק - הבזר - נשאר בתחומי הגטו הקל על החלפת החפצים למזון. באביב 1942 גורשו כ 4000 יהודים לסקזינץ, מחנה צבאי לשעבר בערך 15 ק"מ מהעיר, בטענה שאלה היו תושבי בוקובינה הצפונית תחת שלטון סובייטי ב 1941-1940 ואנחנו ביניהם. בקיץ אותה שנה גירשו את שרידי היהודים המקומיים לנהר בוג ומעטים מהם שרדו. לקראת סוף 1942 התברר לממשלת רומניה מהם סיכויי המלחמה בפרט אחרי סטאלינגרד ולמרות זאת היו עוד כמה אקציות של גיוס אנשים בכוח ושליחתם למחנות עבודה.
הגטו הצליח לשכנע את השלטונות לאפשר קשרים מינימליים עם יהדות רומניה לשם קבלת עזרה. במשך שנת 1943 הופיעה גם ועדת ביקורת מטעם הצלב האדום לאחר שהגטו נוקה קצת והראו להם את מה שהשלטון היה מעונין להראות, אבל הוגנבה להם גם אינפורמציה אמיתית. התחילו שמועות על החזרת יהודי צפון מולדובה (דורוהוי) וגם של יתומים וזה קרה בתחילת 1944. בעניין זה ביקר יצחק ארצי ז"ל בגטו.
החזית התקרבה במהירות ובמרס 1944 שוחררנו על ידי הצבא האדום. עם חדירתו לרומניה התחילו אנשים לעבור לצ'רנוביץ ואחר כך גם לחזור לסוצ'בה עד לסגירת הגבול ביוני 1944. בינתיים גויס חלק גדול מהגברים לצבא האדום, על תקן מתנדבים, היות והיינו אזרחים זרים. עם שליחתם לעומק רוסיה הם עברו הפצצה גרמנית בבריאנסק והיו כמה חללים. בששי ביוני עם פתיחת הפלישה לנורמנדי היתה צהלה בעיר, אבל באותו לילה אנחנו עברנו הפצצה גרמנית רצינית. היינו חופשיים אבל רעבים כי עם חזרת השלטון הסובייטי התרוקן השוק במהירות מסחורה כלשהי.
תחת זה היינו בקשרים עם נוער יהודי מקומי אבל מצבנו החוקי היה מעורפל עד שבפעילותו של ועד מקומי נשלח מורה לעברית מווטרה דורני בשם אלברטון שהצליח להגיע לחרושצ'וב (שהיה אז ראש ממשלת אוקראינה) בקייב, והסביר לו את מצבנו.
בסביבות פסח 1945 הנ.ק.וו.ד פנה פתאום למגורשים שיכינו רשימות. שוב היה אלברטון ממונה על המבצע והיות וגרנו באותו הבית והייתי מיודד עם בנו מרדכי גם אני השתתפתי בהכנת הרשימות, ובפגישות ליליות במשרדי ה נ.ק.וו.ד עד שהודיעו לנו שרכבת ממתינה בתחנה. ישבנו יומיים בקרונות עד שהצטרפו השרידים של הגטאות שארגורוד וטולצ'ין ויצאנו לדרך.
ב 12.4.1945 היינו בתחנת הרכבת בצ'רנוביץ ושם שמענו על מותו של רוזוולט. באותו ערב הגענו לנקודת הגבול טרבלציה מול סירט ויומיים אחר כך עברנו את הגבול.
הסיפור שלי תמציתי מאוד וקר היות ולמזלנו הצלחנו לשרוד כמעט כולנו חוץ מסבא מצד אבי שנפטר שם. לא הצלחתי לתאר את הסבל הנורא על רכבות המגורשים, הרעב, המחלות, ההשפלות והסבל שהשפיעו עמוקות על חיי השורדים ובפרט על התפתחותם של צעירים כמוני באופן שהשפיע על מהלך כל חיינו.